המציאות הנדל"נית ברהט: וילות ענק ומרחב משותף מופקר

ראש העיר של רהט, טלאל אל קרנאווי, מגחך כשמזכירים לו שמקובל לחשוב שהבדואים הם נוודים. מבחינתו, רהט היא עיר מטרופולין משנית, והיא בת תחרות לגיטימית לבאר-שבע: "זו העיר השנייה בגודלה בנגב, העיר הערבית השנייה במדינה אחרי נצרת, עיר שהולכת ומתפתחת. הסטריאוטיפ שהבדואים לא רוצים לגור ביישוב עירוני, שהיה תקף בשנות ה-70, הולך ונפרץ".

בימים אלה מקדמת הוותמ"ל (הוועדה לתכנון מתחמי דיור מועדפים) את תוכנית "רהט-דרום", שמציעה תוספת של עוד 7,000 יחידות דיור ליישוב, אזור התעשייה עידן הנגב גדל והולך, וזו הזדמנות מצוינת לעשות היכרות עם היישוב שמסתמן כבירת הנדל"ן של הבדואים.

כשיורדים בתחנת הרכבת בלהבים, אי אפשר שלא להתרשם מהפרבר הכפרי המטופח. ברגע שחוצים את כביש 40, השינוי דרמטי. רהט, היישוב הבדואי הגדול בארץ, נראית כמו כפר גדול שצמח והתפרס על גבעות הלס. על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) זהו אחד היישובים העניים בארץ, אך יש בו שילוב מרתק של בתים מאולתרים, בתי מידות מפוארים ומאהלים בוואדיות, עם עזים וכבשים ותרנגולות. אפשר לראות כאן נשים צעירות שנוהגות בג'יפים חדישים, ובו זמנית ילדים משחקים בערימות זבל.

"מי שגר ברהט, הוא לא בדיוק בדואי"

ליערה רוזנר מנור, אדריכלית ודוקטורנטית באוניברסיטת בן גוריון החוקרת את נושא הכפרים הלא מוכרים של הבדואים בנגב, חשוב להבהיר שהתפיסה שלנו את הבדואים לוקה בחסר, כי "מי שגר ברהט, הוא לא בדיוק בדואי": "כשאנחנו אומרים בדואים זה שם מאוד מכליל, שכולל לפחות שלוש קבוצות. יש בדואים ממוצא נוודי, פלאחים (עובדי אדמה) שהגיעו כפליטים ממצרים ורצועת עזה, והעבדים, שעבדו בשרות השבטים עד 1917".

כשמדינת ישראל יזמה את הקמת העיירות בנגב, בתחילת שנות ה-70, הגיעו אליהן רק כאלה שהיו נטולי שטח אדמה או רכוש, "כאלה שלא היה להם מה להפסיד". מדובר, היא מציינת, בחברה מאוד מפולגת ומפורקת, ואין קשר בין הבדואים הנוודים לבין אלה היושבים בעיירות.

טלאל אל קרנאווי מספר שהשכונות הראשונות של רהט תוכננו לפי חמולות, אך כל החלק הדרומי, שאותו התחילו לתכנן בשנת 2000 תוכנן בצורה שונה: "חשבנו על מתחמים שבכל אחד מהם יש שיטת דיור שונה. מגרשים בגדלים שונים. כבר לא שבט, או משפחה, או חמולה בכל שכונה, אלא אינטגרציה. באותו מתחם תהיה בנייה של מגרשים במגוון שונה, 'בנה ביתך', דו-משפחתיים וגם בנייה רוויה לגובה של 6 קומות ו-18 יחידות דיור. כאן יגורו מגוון רחב של בני משפחה מכל משפחות. הערך הכלכלי של הנדל"ן יתאים לרהט כעיר ואם בשנת 2040".

על פי נתוני הלמ"ס, רהט ממוקמת בתחתית המדרג החברתי-כלכלי (1 מתוך 10). אל קרנאווי מסביר שמדובר במצב מסובך, אך הוא אופטימי: "אחוז העניים בעיר גבוה מאוד. עד לפני שלוש שנים שיעור האבטלה היה 30% ו-33% מתושבי העיר (19 אלף איש) הם נתמכי רווחה. יש פה קיפוח של עשרות שנים. לקח זמן עד שהאוכלוסיה הבינה שאנחנו לא מסכנים, שלא נמשיך להתבכיין ושאנחנו לוקחים את הגורל שלנו בידיים. בזה שאנחנו יוצאים לעבוד, גם האישה וגם הבעל, אנחנו מתחילים לצאת ממעגל העוני. גם אנחנו, ראשי הרשויות, מבינים שלא כדאי לחכות עד שמישהו יעזור לנו".

"הריבוי הטבעי יהיה פחות מהאשכנזים"

"כשהתחלנו לתכנן את אזור התעסוקה, המשותף לרהט, להבים והמועצה האזורית בני שמעון והוקמו פה כמה מפעלי עוגן, כמו סודה סטרים וקרגל, המצב השתנה. שני המפעלים האלה מעסיקים 2,500 עובדים, מתוכם כ-800 נשים בדואיות.

"פעם האישה הייתה יושבת בבית, מבשלת ומטפלת בילדים. האישה יצאה מהבית ובמקום לסמוך על ה-20 שקל שהיא מקבלת מבעלה, יש לה חשבון בנק, כרטיס אשראי והיא יכולה להשקיע בחינוך של ילדה. יש כאן מהפכה. אחוז הריבוי הטבעי היה לפני עשור 5.5, היום הוא 3.2. ב-2020 נגיע ל-2.2, פחות מהאשכנזים.

"אנחנו מדברים על תעסוקה עתירת ידיים עובדות ועל מפעלי עוגן רציניים בשטח של 3,000 דונם. אזור התעשייה עידן הנגב יהפוך לעוגן כלכלי גם מבחינת מקורות התעסוקה וגם מבחינת מקורות הארנונה. בעידן הנגב יקומו כמיליון מ"ר בנייה לתעסוקה. אם החלק של רהט הוא 44% ואני יכול לקבל כ-44 מיליון שקל בשנה, זה פי שניים ממה שאני גובה היום מארנונה למגורים וזה יוציא אותי ממעגל העוני, של רשות שנתמכת על שולחן משרד הפנים".

"לא מדובר במהפכה, אלא בשינוי אבולוציוני"

אל קרנאווי מדגיש שהוא רואה את רהט כעיר מטרופולינית משנית: "לפי תוכנית המתאר, בשנת 2040 יגורו ברהט 160 אלף תושבים. גבולות השיפוט של העיר הם 42 אלף דונם. זו תהיה העיר הערבית הגדולה במדינת ישראל. שר הפנים אריה דרעי, שיבורך על מה שעשה, חתם על הגדלת גבולות השיפוט של העיר בעוד 18 אלף דונם, מצומת בית קמה ועד הישוב טראבין א סלאח. המשמעות היא שאנחנו קולטים עוד 10,000 איש שהם התיישבות בדואית ספונטנית, לא מוכרת".

אבל למרות האופטימיות, אי אפשר להתעלם מכמויות הזבל הרבות ברהט, מהיעדר הפיתוח הנופי ומהתחושה הברורה שהמרחב המשותף מופקר. אל קרנאווי: "זו עיר שההכנסות שלה נמוכות מאוד. ההשקעה לתושב היא 218 שקל. ברעננה, עיר בסדר גודל דומה מבחינת כמות האוכלוסיה, ההשקעה לתושב היא 6,158 שקל. זו פונקציה של ההכנסות העצמיות שלי. אנחנו עיר ענייה. ההכנסות העצמיות שלנו הן בערך 21 מיליון שקל. נוסף לכך, גם הפזורה, שנכנסה לגבולות השיפוט שלנו, מקבלת מאיתנו שירותים, כמובן בלי שהיא משלמת ארנונה. יש לי 25 אלף תלמידים במערכת החינוך, מספר שדומה לעיר של 200 אלף תושבים, אז אין לי הכנסות כדי לטפל בנקיון ובגינון ברמה יומיומית. אני מנהל עיר כמו משפחה שחיה מהבטחת הכנסה".

האדריכל עמוס ברנדייס אחראי לתוכנית האב של השכונות החדשות בדרום העיר וגם לחלק מהתוכניות המפורטות (תב"עות) למתחמים. הוא זה שתכנן את שתי התוכניות התמ"ליות המקודמות בימים אלה, כ-18 אלף יחידות דיור סך הכל: "כשהגעתי לרהט ב-1999 היתה לאנשי העיר ביקורת קשה מאוד על התכנון. החזון שהבאנו היה שאנחנו לא ממשיכים את המבנה השבטי הסגור שמבודד כל קבוצת אוכלוסיה, אלא פותחים את המבנה ומאפשרים גמישות שיורדת מרמה של שכונה סגורה למתחמים ולמבנים ולרחובות שבהם ההיררכיה של קבוצות השייכות הרבה יותר קטנה בפאזל. לא מדובר במהפכה, אלא בשינוי אבולוציוני.

"כבר ב-1999 הבנתי שצריך לבנות כך שיהיה יום אחד שוק נדל"ן. לא יכול להיות שעיר ענקית כזאת תהיה מבוססת רק על תעודות זכאות ולא יהיו קנייה ורכישה ודיור בשכירות. ידעתי שהתכנון צריך לאפשר את זה. בפועל זה אומר שאי אפשר לתכנן עיר שכולה צמודי קרקע. כדי שעיר תוכל להתפתח לטווח ארוך היא חייבת להיות עיר שבה יש בנייה משותפת (רוויה). פיתחנו תשעה דגמי מגורים: מחד משפחתי, דו-משפחתי ועד 18 יחידות דיור לבניין. כיום אנחנו מתכננים מבנים בגובה 8 קומות ודיור מוגן בגובה 12 קומות".

"כבר בנו על השטחים הפתוחים"

אדריכל רם מרש מבאר-שבע הוא אחד מאדריכלי המתחמים של רהט, ומציג את המקום בגאווה.

ברחובות הראשיים מבנים ארוכים ובהם קומה מסחרית ומעליה מגורים. האדריכלות פשוטה ומודרנית ומרבית המבנים מחופים באבן. ברחובות הפנימיים רואים בעיקר וילות ענקיות בסגנונות שונים: "עד שרהט דרום תוכננה הבדואים מאוד התפרסו על השטח. המדינה באה ואמרה להם שיש מצוקת שטחים וביקשה שיעלו לגובה. זה לא אומר בנייה רוויה כמו במגזר היהודי, אלא שהמשפחה לא תתפרס לרוחב, אלא לגובה. בצמתים יש בנייה יותר גבוהה, כדי לתת גיבוי לבנייה היותר נמוכה. הכל מסודר ויפה".

מרש מדגיש שהתכנון עבור האוכלוסיה הבדואית כרוך תמיד בשיתוף ציבור: "הנושא של האמפטיה, ההבנה, הוא קריטי. פחות אכפת לי שזה יהיה לפי אמות המידה שלי. חשוב לי שאנשים יצביעו ברגליים. מאד חשוב להם הייחוד, השכונתיות, שיהיה צביון. אתה לא יכול לעשות גריד".

אין ברהט הרבה שצ"פים (שטחים ציבוריים פתוחים), פשוט משום שעל רבים מהם נבנו מבנים לא חוקיים. האדריכל מיכאל יעקובסון הוא חלק מצוות סטודנטים הפועלים במסגרת המעבדה לעיצוב עירוני באוניברסיטת ת"א, שמרכזת ד"ר טלי חתוקה. אחד הפרקים בספר "ארץ גנים" שיצא לאחרונה, בוחן את התפיסה הנופית ברהט: "התכנון המערבי הציע שכונות, כמו בני ביתך במקומות אחרים, כשאת הוואדיות שימרו כשצ"פים, בדיוק כמו במודיעין. ההבדל הוא שברהט המשפחות גדלו ובמקום לבנות עוד בית, הם פלשו לשצ"פים שהוזנחו. כך העיר איבדה את השצ"פים שלה.

"פרנסי העיר הבינו שצריך לעשות שינוי בחשיבה, ובהזדמנות של הבנייה בגדה הדרומית של נחל גרר ("ואדי אל שריע"), שחוצה את העיר, הם פיתחו את אפיק הנחל כפארק עירוני ליניארי. בתהליך שיתוף הציבור שאדריכליות הפרויקט (משרד ברוידא מעוז) ערכו עם התושבים, הסתבר שהמודל שעמד לנגד עיני תושבי העיר היה פארק גדול ומטופח, כמו פארק מדרון יפו".

רהט / תעודת זהות

שנת הקמה: 1972

הוכרזה כעיר: 1994

מספר תושבים: כ-65,000

מספר תושבים ב-2040: כ-160,000

צפיפות: 3,284 נפשות לקמ"ר

דירוג סוציו-אקונומי: אשכול 1 מתוך 10

שטח: 42,000 דונם

השקעה לתושב: 218 שקל