המציאות המוניטרית משנה תפיסות ומביכה את הכלכלנים

בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת טבע פילוסוף המדע תומס קון את המונח "פרדיגמה", כדי לתאר את מערך הדעות והתפיסות הרווחות בקרב קהילה מדעית בתחום כלשהו. הפרדיגמה קבעה מה הן התשובות המתאימות לשאלות שמתעוררות, וגם מה הן השאלות הרלוונטיות. מאוחר יותר הורחב הפירוש כך שיכלול גם את הדעות והתפיסות של קובעי מדיניות, כדי לתאר את מערך כלי המדיניות הנחשבים ל"מתאימים" כאשר צריך להגדיר תגובה להתרחשות מסוימת.

קון קבע שפרדיגמות משתנות כאשר מצטברת סדרה של תופעות שנחשבות ל"לא נורמליות" או סוטות ממה שהפרדיגמה הקיימת מנבאת. לפני כמה חודשים נראה היה שפרופסורים לכלכלה וראשי בנקים מרכזיים בעולם עמדו בפני אותה הצטברות של אירועים שסטו מהאמיתות המקובלות לפי "תורת הכלכלה". ראשית, כמעט בכל מקום הריביות הנומינליות היו ברמות אפסיות, על אף שהצמיחה הכלכלית החלה להתאושש, ובחלק מהמשקים האבטלה ירדה במהירות, כמו בארה"ב וגם בישראל.

עד המשבר של 2007 ו-2008, ובעקבות השפל הגדול שבא בעקבותיהם, התפיסות של הכלכלה המוניטרית היו ברורות וחדות: תפקיד הבנק המרכזי הוא לשמור על יציבות מחירים, והדרך לעשות זאת היא לעגן את הציפיות של כל השחקנים במשק לאינפלציה ברמה של 2% לשנה. כדי להבטיח זאת, על הבנק המרכזי להעלות את הריבית כל אימת שהצמיחה במשק מאיצה מעל הממוצע לטווח הארוך, או לחלופין כל אימת ששיעור האבטלה יורד מתחת למה שנחשב שיעור האבטלה ה"טבעי" של אותו משק.

אלא שאז הגיע המשבר הגדול, השפל והסכנה של קריסת המערכת הכלכלית. הבנקים המרכזיים בכל מקום, כולל בישראל, מצאו את עצמם מורידים את הריביות לרמות אפסיות. בתחילת הדרך כולם חשבו שמדובר בצעד ארעי אשר יתוקן כאשר הצמיחה תתחדש. אלא שהצמיחה לא התחדשה כל כך מהר, והאינפלציה נותרה נמוכה. הבעיה האמיתית החלה כאשר בחלק מהמשקים הצמיחה חזרה, והאבטלה ירדה, אך האינפלציה לא הרימה ראש בניגד למה שהתיאוריה ניבאה. למעשה אינפלציה וריביות אפסיות היו תופעה כמעט אוניברסלית.

 כלכלנים נבוכים / איור: גיל ג'יבלי

ואז הגיעה שנת 2017 ואיתה יישום ההחלטה של הפדרל ריזרב של ארה"ב לחזור ל"נורמליות", כלומר להתחיל בהעלאת ריביות הדרגתית. האינפלציה החלה לטפס לקצב של 2% לשנה, והאבטלה ירדה לרמות של 4% ואף למטה מזה. לכאורה, מדובר בחזרה ל"עסקים כרגיל" או לפרדיגמה הישנה. הבנק המרכזי של ארה"ב העלה את הריבית שלו בהדרגה לרמה של 1.25%, והודיע על הכוונה לבצע שלש העלאות נוספות השנה.

אף על פי כן, כלכלנים מהשורה הראשונה, כולל היו"ר לשעבר של הפד, בן ברננקי, וכמה מהמומחים הבולטים בכלכלה המוניטרית החלו להשמיע אזהרות, ולהתריע שהעלאות ריביות נוספות עלולות לשים סוף להתאוששות הכלכלית. המשק העולמי אמור לצמוח השנה בשיעור ממוצע של 3.9%, הגבוה ביותר זה עשור ויותר, והעלאת ריבית מוקדמת מדי עלולה לעצור את התהליך. יתר על כן הבנק המרכזי האירופי לא העלה את הריבית שלו, וגם הבנק המרכזי של יפן נותר מחויב לריבית הנמוכה.

מה שמפתיע הוא שהכלכלנים בארה"ב לא ממש מתלהבים מהחזרה המלאה לפרדיגמה הישנה. חלקם הציעו להעלות את יעד האינפלציה מ-2% ל-4%, כדי למנוע את ההכרח להעלות ריבית כאשר הציפיות האינפלציוניות עולות על 2%. אחרים, מציעים לבצע שינוי זמני בקביעת יעד האינפלציה, וכך להימנע מקיבוע של הציפיות ברמות אינפלציה שסביב 4% לשנה.

בשורה התחתונה, מה שמאפיין את המדיניות המוניטרית בעולם בימים אלה היא המילה "מבוכה". מאמרים שונים מתארים את קובעי המדיניות ואת אנשי התיאוריה כ"נבוכים" (perplexed) נוכח האנומליות שממשיכות להתרחש בזירה המוניטרית, וכמי שמעדיפים, לעת עתה, להמשיך לשמור על ריבית אפסית, עד שתצוץ פרדיגמה חדשה שתדריך אותם במבוכי המדיניות המוניטרית.