הולנד דיכאה את מרד האירו אך מתגלה כחוליה החלשה באיחוד

כישלונו של חרט וילדרס, מנהיג מפלגת PVV ההולנדית שמתנגדת להגירה מהימין הקיצוני בבחירות הכלליות שהיו בהולנד במארס 2017, ושובו של ראש הממשלה מארק רוטה לתפקיד בראש קואליציה בת ארבע מפלגות שתומכות באיחוד האירופי (אמנם אחרי 208 ימי מו"מ ועם רוב פרלמנטרי של קול אחד בלבד), התקבלו באנחת רווחה ברחבי היבשת.

אבל כאשר האיחוד מתחיל את מה שנראית כמו עוד שנה גורלית עם החלטות גדולות על הידוק השילוב האירופי, התקציב הבא והברקזיט, אי אפשר לקבל את הפוליטיקה ההולנדית כמובנת מאליה. הולנד נשארה כנראה החוליה החלשה באיחוד האירופי.

הולנד, כמובן, היא עדיין מדינה פרו-אירופית: 68% מאזרחי הולנד אופטימיים באופן כללי לגבי עתידו של האיחוד, לפי הסקר אחרון של אירו-ברומטר.

ככלכלה קטנה יחסית ופתוחה, הולנד נהנית בגדול מהשוק האירופי האחיד. הפירמות ההולנדיות משולבות מאוד בשרשראות האספקה הפאן-אירופיות. נמל רוטרדם הוא שער הכניסה העיקרי לאירופה היבשתית. המוסדות החזקים של הולנד, מערכת המשפט היעילה, כוח העבודה המשכיל ודובר האנגלית והתשתית באיכות גבוהה הופכים אותה למוקד פאן-אירופי לשירותים. הכלכלה פורחת, עם צמיחה של 3% בשנה שעברה, אבטלה של 4.4%, חוב ציבורי מתחת ל-60% מהתמ"ג ועודף תשלומים שוטף של מעל 8% מהתמ"ג.

אבל ייתכן שההצלחה הכלכלית הופכת את ההולנדים ליותר אירו-סקפטים, ולא פחות. זה מפני שהעוינות ההולנדית לגוש האירו נובעת יותר מחששות מההגירה, אלו שליבו את התמיכה בווילדרס. העמדות של הולנד עוצבו גם מהניסיון של המדינה במשבר הפיננסי העולמי, שעודד אצל רבים חששות מהאופי של האיחוד שהולנד הצטרפה אליו.

המשבר פגע קשה בהולנד: הממשלה נאלצה להוציא 20% מהתמ"ג על חילוץ המערכת הבנקאית. מחירי הדיור צנחו ב-25%, והממשלה נאלצה תחת חוקי האיחוד האירופי להשיק צעדי צנע חריפים, כולל העלאת מסים, קיצוצי הוצאה והעלאת השתתפות העובדים בתוכניות הפנסיה שלהם, כל זה בעיצומו של מיתון. התוצאה הייתה קריסת הכנסת משקי הבית, שחוזרת רק כעת לרמה שלפני המשבר, מציינת מריקה בלום, הכלכלנית הראשית להולנד בבנק ING גרופ ההולנדי-אירופי.

כאשר ההולנדים עמדו בהתחייבויות שלהם לתקנון התקציבי של האיחוד, מדינות אחרות לא עמדו ביעדים ולא נקטו את הצעדים לשיפור הפריון שלהן. איטליה הגיבה באיטיות רבה למשבר הבנקאי שלה. יוון, פורטוגל וקפריסין סובלות עדיין מנטל חוב ציבורי ופרטי גבוה. ממונים הולנדים מאמינים שהגמישות שהנציבות האירופית נקטה כלפי המדינות הסוררות פגעה מאוד באמינות הכללית של גוש האירו.

התוצאה היא אובדן אמון נרחב בבריסל ובממשלות של מדינות חברות אחרות, בכל רמות החברה ההולנדית. לכן, רבים בהולנד חוששים מאוד מהדחיפה הנוכחית בבריסל ובפריז לשילוב הדוק יותר של גוש האירו.

ההולנדים חוששים שדורשים מהם להשתתף בסיכונים שנובעים מכך שמדינות אחרות לא היו מוכנות או מסוגלות לבצע רפורמות במוסדות שלהן, לגבות את המסים שלהן ולבצע את השינויים המתחייבים במערכת המשפט, במנגנונן הציבורי ובשוקי המוצרים והעבודה.

"ההולנדים גאים במערכת החברתית והכלכלית שלהם", אומר אדריאן שוט, מנהל התוכנית האירופית במכון המחקר Clingendael בהאג. "הם לא רוצים להחליף אותה במערכת נחותה של האיחוד האירופי".

במקביל, עננת הברקזיט מרחפת מעל הדיון ההולנדי על עתיד האיחוד האירופי. החלטת בריטניה לנטוש את האיחוד התקבלה בהלם אצל ההולנדים. לא רק ששתי המדינות נהנות מקשרי כלכלה, חברה ותרבות היסטוריים - בריטניה מהווה 11% מהמסחר ההולנדי - אלא שהן היו גם בעלות ברית קרובות במסגרת האיחוד, עם אותה גישה בעד השווקים הפתוחים והסחר החופשי.

כעת חוששים העסקים בהולנד שהם יתייצבו מול מחסומי סחר חדשים מול בריטניה, והאיחוד האירופי עצמו צפוי להיות מתגונן יותר מבחינה מסחרית. ברקזיט מוצלח עשוי גם להצית דרישות ל"נקזיט" בהולנד.

כל זה מצביע על שנה מאתגרת לממשלת הולנד. ההסכם הקואליציוני שרטט קווים ברורים של רפורמות בגוש האירו, כולל התנגדות מוחלטת לתקציב אחיד למדינות האירו, וכך יכולה הממשלה להיקלע למסלול התנגשות עם נשיא צרפת הנמרץ, עמנואל מקרון.

יש בהאג חשש שהולנד לא תוכל להסתמך על גרמניה כדי לבלום את התוכניות של צרפת אם בגרמניה תוקם קואליציה גדולה בהשתתפות הסוציאליסטים. זה ייצור קשיים לרוטה, שנאלץ לחצות קו אדום קודם כשהוא הסכים לחילוץ השלישי של יוון ב-2015 ואישר הסכם סחר בין האיחוד האירופי לאוקראינה למרות שזה נדחה במשאל עם.

בו זמנית, רוטה משלם מחיר גבוה על תוכניתו לבטל את החוק שעל פיו נערך משאל העם הזה. ביטול כזה יסיר נשק רב עוצמה שהאירו-סקפטים קיוו שישמש כווטו נגד הסכמים אחרים של האיחוד האירופי, ויצית פרישה של הולנד מהאיחוד.

הטענה שהממשלה מפחדת מדמוקרטיה מלבה את התמיכה במפלגה חדשה של אירו-סקפטים, הפורום לדמוקרטיה. זה עלול לשלול מהקואליציה את הרוב שלה בבחירות לבית העליון (הסנאט) בשנה הבאה, ולעורר ספיקות לגבי יכולתה לשרוד ארבע שנים בשלטון.

מפלגות הזרם המרכזי שתומכות באיחוד האירופי ניצחו בבחירות 2017 - אך המאבק שלהן בפופוליזם אנטי-אירופי עדיין בעיצומו.