"הבנתי שאם לא אציב גבולות, אני אקרוס"

היא מצאה את עצמה בגיל צעיר נקרעת בין הצורך לסעוד את אמה החולה, לבין מבחני הדוקטורט התובעניים. כשהיא מתזזת בין הבית לבין הלימודים, בתקופה הקשה בחייה, ד"ר דנה ג'יאונטה הבינה שהיא חייבת לעצור ולקבוע כללים שימנעו את התפרקות חייה. "הבנתי שאם לא אעשה שינויים ואציב גבולות בכל תחום בחיי, אני אקרוס", היא מספרת בראיון ל'ליידי גלובס'. שנים ספורות אחר כך חלתה גם היא במחלה מסכנת חיים, והגבול שוב נמתח לקצה. "החלטתי להגדיר מחדש את מה שחשוב לי. שיניתי את הקשרים הקרובים, העפתי כל מה שרוקן לי את הסוללות והגנתי בחירוף נפש על הזמן שלי, כדי לעזור לעצמי בתהליך הריפוי. שמתי את הצרכים שלי לפני הכול מבלי להתבייש, כפי שלא עשיתי מעולם. וכשראיתי את התוצאות, נפל לי האסימון לגבי כמה הרסני זה להיות בסביבה חסרת גבולות. עברתי טרנספורמציה אישית גדולה". היום, כדוקטור לפסיכולוגיה, היא מלמדת את מטופליה פרטיקות בהצבת גבולות.

מדוע אנחנו נדחקים לרגעי משבר לפני שאנחנו מצליחים להציב גבול?

"באף מסגרת שבה אנחנו נמצאים לאורך חיינו לא מלמדים אותנו את המיומנות הזו. למעשה, מרבית האנשים לא מתעכבים עליה, והיא נתפסת כ'כישרון טבעי' שיש מי שפשוט לא ניחן בו. דווקא ההפך הוא הנכון - אנחנו יכולים לרכוש ולסגל לעצמנו ארגז כלים לאורך חיינו.

"כדי להציב גבולות, אנחנו צריכים להכיר את עצמנו ולהכיר בערך העצמי שלנו. חלקינו מגיעים לזה בשלבים יותר מאוחרים בחיים, ועד אז אנחנו עסוקים בבדיקה ולמידה.

"המיומנות הראשונה שכדאי לסגל היא יכולת זיהוי. אנשים לא רואים שיש להם אופציה של הצבת הגבול, זה לא בדיפולט שלהם. לא תמיד בגלל פחדנות או חוסר ביטחון, לפעמים הם פשוט לא מזהים את ההזדמנות".

על אילו יסודות שלנו נשען הפספוס הזה?

"זה תוצר של נורמות חברתיות ובית הגידול שלנו. יחסי היררכיה בעבודה גם הם מטשטשים את היכולות שלנו. החדשות הטובות הן שמהרגע שאנחנו יודעים לזהות את ההזדמנות, עם קצת אומץ אנחנו יכולים להתחיל לראות איפה הצבת גבול יכולה לשרת אותנו".

עד כמה הגבולות שאנחנו מציבים צריכים להתאים לסביבה שלנו?

"אדם לא יכול פשוט לקבוע לעצמו סט של חוקים ולבקש מכל העולם להתיישר לפיהם. אם, למשל, חלק מהגבולות שלו הם 'אני לא מוכן לנקות את הבית בחיים' או 'לעולם לא אענה ללקוחות, גם אם אני האדם היחיד במשרד', אז זה לא מקובל. אנחנו מראש מדברים על גבולות שמתחשבים בסביבה שלנו, אבל מבלי לשכוח את עצמנו.

"בעשור האחרון גדל הצורך ל'דאגה עצמית', בעיקר אצל נשים שפעם נחשבו כמעט רק לאלו שתפקידן לטפל. אלו שמטפלות בבית, בהורים המבוגרים, בילדים, כשהן עצמן בדך כלל בסוף סדר העדיפויות. עם הפריחה והשגשוג הנשי בעולם העסקים והקריירה, גדל והתבהר הצורך באיזון בין דאגה עצמית לטיפול באחר. זה מחייב הצבת גבולות".

אנחנו חיים בתקופה שבה הנשיות עוברת טרנספורמציה ומתנסחת מחדש.

"נכון. נבחרי ציבור מואשמים בחציית גבולות, ואנשי תקשורת ידועים מגדירים מחדש את מערכות היחסים והגבולות בין גברים לנשים. הרשתות החברתיות נותנות לציבור את הכוח לחולל מהפך, כשכל אישה יכולה להעלות תמונה וסיפור ולתייג עצמה בהאשטאג 'metoo' באינסטגרם או בבלוגים, לעורר דיון ולזכות בחשיפה משמעותית, ובכך לעשות שינוי בהגדרת הנורמה החברתית. מההיבט הפסיכולוגי, גבולות נוצרים במקום שבו יש תמיכה. ופה הקהילה העולמית תומכת בנשים שהחליטו להפסיק לשתוק ולומר 'עד כאן. גם לי זה קרה'".

להשתנות או לחדול

הרשתות החברתיות הפכו מקור להשוואה. זה משנה את פרקטיקת הצבת הגבולות שלנו?

"יכולת ההשוואה התמידית גורמת לנו לחרוג ממה שנכון לנו. אנשים מוצאים עצמם פעילים ברשתות החברתיות למרות שזה לא מתאים להם, מפני שכולם שם והם רואים שהחברות המתחרות ואנשים אחרים מצייצים עשרות פעמים ביום ומעלים אינסוף תמונות. זה יוצר סטרס ולחץ פנימי לעמוד בקצב שלא תואם לאישיות ולצרכים האישיים שלנו. פעמים רבות אנחנו מסתכלים על האנשים שסביבנו או במדיות כדי ללמוד לייצר לעצמנו את הגבולות, וחושבים שאם מישהו פעל באופן מסוים, אז כנראה שזה מקובל, וזה הסטנדרט. אנחנו צריכים להבין שזו האחריות האישית שלנו להחליט מה נכון לנו.

"הגבולות האישיים שלנו חשובים לא פחות מהנוכחות הדיגיטלית. אני ממליצה לבדוק אם הפעילות הדיגיטלית שלכם או של העסק שלכם מתאימה לכם באופן אישי מבחינת המינונים והתוכן. אם זה מרגיש כמאמץ גדול שמלווה בסטרס, זו נורת אזהרה. כדאי לבדוק מחדש את הצורך שלכם בחשיפה עצמית ובחשיפה לתכנים של אלו מסביבכם".

לא קל להציב גבולות.

"מה שמונע מאיתנו לעשות זאת מלכתחילה, זה הפחד. הפחד מעימות, הפחד לאבד משהו. את החברותא שלנו, את המעמד המיוחד, את האהבה שיש כלפינו. הרי אם נציב גבול שלא ימצא חן, ייתכן שיעזבו או יתרחקו מאיתנו. אם נציב גבול במקום העבודה שאינו תואם את הלך הרוח, ניקח סיכון שאף יפטרו אותנו. לפעמים אנחנו פשוט לא מרגישים ראויים להציב גבול. זה לא נעים לנו, אנחנו פוחדים להצטייר כמפונקים, חריגים, או ככאלו שאין להם זכות לעשות זאת. אנחנו מתביישים בצרכים שלנו, בעיקר אם הם שונים מהנורמות הסביבתיות".

טינת המנוצלים

לפעמים הגבולות שלנו נבנים בצורה אורגנית ללא מאמץ, ובאזורים אחרים ההפך; דווקא עם אנשים שאיתם יש לנו כימיה טובה, אנחנו מתקשים להציב גבול. "אנחנו נוטים להקיף עצמנו במגוון אנושי", אומרת ג'יאונטה. "רובנו אוהבים להסתובב בחברת אנשים שונים מאיתנו, כדי שנוכל ללמוד ולהרחיב את החוויה האנושית שלנו. כשאנשים דומים ויש להם ערכים דומים, אין צורך לתקשר בצורה ורבאלית את עניין הגבולות. אבל טיפוסים שונים מבחינת טמפרמט, מנטליות, גיל והשקפות עולם - איתם יהיה כדאי לתקשר בצורה ישירה ולהסביר היכן נמצאים הגבולות שלנו ומדוע.

"אדם יכול להקניט אותך בציבור בהומור, מפני שהוא מרגיש שזו דרך בריאה לתקשר איתך, בעוד שלך זה מאוד לא נעים. במקרים של חוסר התאמה טבעית צריך ליישר הדורים ולהסביר לאדם שגם אם לא פעל בכוונה רעה, סגנון התקשורת הזה בלתי הולם. אם האדם הזה יודע לכבד ולהכיר בשוני של הצרכים שלך, תוכלו לבנות מערכת יחסים מעניינת ומלמדת".

כיצד מזהים את הצורך להציב גבול?

"ככל שאנחנו מפתחים את המיומנות, אנחנו יודעים לזהות את הצורך מבעוד מועד, והיכולת לזהות ולראות את הסיטואציות שאנחנו נכנסים אליהן מתחדדת. למשל, היכולת להבין את הפערים בדומיננטיות של אנשים מסוימים, שאפשר לנבא מראש שהם הולכים לדחוף אותי לפינה, כי האדם הזה לא מכבד את הגבולות שמציבים לו. אני מראש אתכונן בכך שאזהה את הפוטנציאל, וכשהוא חוצה את הגבול אהיה תקיפה וישירה מולו, ולא אסוג מעמדתי. זו לא משימה פשוטה, כי הרבה פעמים האנשים שאנחנו חייבים לשים להם גבול הם בני משפחה שרוצים בטובתנו, אבל פועלים בצורה שדורסת או מקטינה אותנו. צריך ללמוד להציב את הגבול בעדינות, וכשזה לא עובד, לנקוט בפעולות אקטיביות שימחישו את הגבול".

כיצד?

"למשל, אם מישהו נוהג להגיע בהפתעה לביתכם מבלי להודיע, אז לבקש ממנו שלהבא ירים טלפון, ואם המקרה הזה חוזר על עצמו, אז לא לענות לצלצול הפעמון. אף אחד לא אומר שזה קל. אבל הדברים הטובים שצומחים מהמקום הזה שווים את הקושי. הערכה וכבוד עצמי שאתם נותנים לעצמכם, יחזרו גם מהסביבה, שתבין בבוא הזמן את עמדתכם ותכבד את זה. הכי גרוע זה לעשות שני צעדים קדימה אחד אחורה. צריך להיות עקביים".

לפעמים אנחנו לא יודעים שהגבול נחצה עד שזה מאוחר מדי, והתגובה היא כבר קיצונית.

"ישנם כמה דגלים אדומים שמעידים שהגבולות מתחילים להתרופף, ושהנה אנחנו עוברים לתחום האפור, שבו חוסר בתקשורת וציפיות סותרות יכולים ליצור סיטואציה בעייתית. אנחנו צריכים לסגל הקשבה פיזית - תחושת אי נעימות של חוסר ביטחון קיצוני, סטרס וחוסר נוחות, יכולות להעיד על גבול שנמתח. תחושה של טינה, התנגדות, רצון לברוח מהסיטואציה ולא להיות נוכח באזור, גם הם דגלים אדומים. טינה מגיעה בדרך כלל מהתחושה שמישהו מנצל או לוקח אותנו כמובן מאליו. כשמישהו גורם לנו להרגיש לא נוח עם מי שאנחנו, ייתכן מאד שמדובר בחציית גבול".

מה קורה לאדם שלא מציב גבולות?

"אם אנחנו לא משמיעים את קולנו וסופגים ומתגמשים עוד ועוד, אנחנו חוזרים לנקודה שבה אנחנו לא מכבדים את עצמנו. יכולים להתלוות לכך תסמינים מודחקים של לחצים, נדודי שינה, חוסר סבלנות ומועקות, מבלי שנדע לקרוא לזה בשם ולהבין שזה קשור לבעיית הגבולות בחיינו.

"זה משהו שזולג ומשפיע על מכלול האישיות שלנו. כשאנחנו לא מאפשרים לכל החלקים שבנו לבוא לידי ביטוי, אנחנו מקטינים את עצמנו וזה מוביל לתחושות קשות של כעס. אם אנחנו לא מוציאים את הכעס הזה על מוקד הבעיה, הוא יוצא במקומות אחרים. קחו, לדוגמה, אם שמתקשה להשכיב את ילדיה והם הולכים לישון בחצות יחד איתה. היא תקום לעבודה טעונה בהרגשת המחדל, ותגרור את זה לאורך היום. על רקע הגבולות הרופפים, היא גם עלולה לפתח מערכת יחסים מסובכת עם הילדים. כשאנחנו נותנים לגבולות להתערפל, מעבר להרגשת הדיכוי העצמי, אנחנו הופכים לקורבנות של הסיטואציות של חיינו, במקום להיות היוצרים והמנהיגים שלהן".

 "חוסר הגבולות בעידן הרשתות עלול להוביל לכליה של החברתיות שלנו". ד"ר אורן באדר / צילום יורם רשף

חברתיות חדשה ומפוררת

הרשתות החברתיות מאפשרות לנו לקבץ חברים טובים ואנשים שאולי אף חלפו לרגע בחיינו, לשמור עמם על קשר, לפעול למען מטרות שונות וגם להביע דעתנו על כל עניין ונושא. לרוע המזל, לתוך המרחב הפרוץ הזה זולגת בריונות רשת, שבמקרים מסוימים 'מדביקה' ומעודדת את הגולשים לנהוג 'בלי חשבון'. אורן באדר, ד"ר לפילוסופיה של המדע מאוניברסיטת תל אביב, חושש שהזליגה הזו היא דו כיוונית, ושהתרבות הנוצרת ברשת חודרת למרחב החברתי שלנו ומאיימת על קיומו.

לטענתך, הרשת גורמת לגבולות שלנו להתפורר באופן שמכרסם באיזונים העדינים שמאפשרים את קיומה של החברה האנושית.

"השאלה היא מה קורה כשהקשרים בינינו מוגדרים דרך המקלדת, כשהאחר הוא חסר פנים וגוף. בעולם החברתי החדש, שנוצר באמצעות הרשת, הגבולות הבינאישיים ההכרחיים לשגשוג האישי והחברתי שלנו, הולכים ונפרצים, והיחס בין האני לאחר הופך אמורפי ומתערער. זאת, בניגוד לחיים החברתיים הישירים, שבהם יש לנו יכולת מובחנת לקרוא מחוות גופניות, הבעות פנים והתנהגות של האנשים שאנחנו חולקים עמם מרחב. הקשר הזה נפרם.

"במרחב החדש שנוצר, אנחנו משתחררים אט אט ממחויבויות נורמטיביות ואתיות שמוגדרות בחיים שלנו גם דרך המבט של האחר. כשהאחר נוכח באופן ישיר בעולם שלי, אני לוקח באופן אינטואיטיבי את הפרספקטיבה שלו בחשבון. היא כל הזמן משפיעה עליי, וזה מה שיוצר ומעצב את הגבולות ההכרחיים כדי לשמר את העולם החברתי שלנו. כשהאדם האחר הופך להיות אמורפי ומתווך על ידי אמצעים טכנולוגיים, אז הממד הנורמטיבי עובר הפחתה. כשהמבט של האחר לא נוכח באופן ישיר ומיידי בתודעה, אנחנו מקבלים מרחב עם גבולות פריכים.

"אנשים מרשים לעצמם לחצות ברשת את גבולות השיח ואת גבולות היחס הבינאישי. הגבולות שכל כך נחוצים לשגשוג ולבריאות הנפשית שלנו, מתכרסמים ומתערערים. הדגש במרחב החדש הוא על האינדיבידואל. אנחנו אולי יכולים לפעול בו ביחד, אבל אנחנו שמים את עצמנו במרכז, ונקודת המבט שלנו מאבדת אט אט את האחר. התוצאה היא תרבות בוטה, אינדיבידואלית ואלימה יותר, שכל הזמן דוחפת את הגבול".

איך זה משפיע על איך שאנחנו חווים את העולם שמחוץ לרשת?

"כשהיחס שלי לאחרים מתרחש בעולם וירטואלי, הדבר הראשון שנפגע הוא המסגרת הנורמטיבית של איך מתנהגים, והיא נפרצת ומכתיבה את הכללים גם ביומיום. בעבר, קשר ביני ובין האחר וגבולותיו היה הבסיס המכונן לסביבה נורמטיבית שיש בה אמפתיה. היום, האינדיווידואליזם מרים ראש ומכתיב את הטון. החברה שלנו יכולה להתקיים רק דרך דו שיח עם האחר וזיהוי הגבולות אני-אתה, ואם המרחב הקיברנטי לא ישתנה בהתאם לזה, נצטרך, כנראה, להתמודד עם התפרקות החברתיות האנושית כפי שאנחנו מכירים אותה".

איך ייראה העולם שלנו בשנים הקרובות נוכח התחזית הזו?

"כרגע אנחנו נמצאים בעידן כאוטי. יש עולם חברתי שעובר הבניה מחדש, אבל לא ברור איך היסודות המנטליים והגופניים שאפיינו את החברתיות שלנו משתלבים בו. יכולה להיווצר תרבות שבה אנחנו לא רואים את האחר ולא מזהים גבול בינינו לבינו, וזה גבול שגם מאפשר לנו לשתף פעולה עם האחר. אם לא נהיה רגישים לכך, נתקשה לחיות אחד עם השני והחברה שלנו תתפרק. אם היתרון האדפטיבי שלנו על פני מינים אחרים בטבע הוא החברתיות המיוחדת שלנו - אנחנו עלולים לאבד את זה".

אתה חושב שהעולם החדש הזה מייצר טווח גדול יותר של לקויות נפש?

"תחשבי מה משותף להרבה מאד פתולוגיות חברתיות. אני חושב על אנשים שיש להם סוגים שונים של טראומה, כמו למשל הלם קרב, או אולי גם על שלבים בהתפרצות סכיזופרניה שבהם אני מתקשה להבחין באחרות. במצבים כאלה אני חווה את האחר כמאיים, ולא מזהה את הגבולות ביני ובינו. אני כל הזמן נדרך מול האחרים. תחשבי על עולם שבו זה מה שמאפיין את היחס שלי לאחר, ובו אני כל הזמן מעורער ומאוים. הגבול אני-אתה מתמוסס. זה גורם לבלבול ולדיס-אוריינטציה. אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בדיוק בעולם כזה.

"אם לא נשים לב לעניין הגבולות גם כשאנחנו מתכננים טכנולוגיות חדשות ומתקיימים בהן, אנחנו נקרוס לתוכן, ובכך יכול להיות שהרשתות החברתיות וחוסר הגבולות יובילו לכליה של החברתיות שלנו. אנחנו צריכים למצוא דרכים למשטר את עולם הסייבר בתוך חיינו החברתיים, ולתעל אותו כך שיתאים ליצורים החברתיים שהתפתחנו להיות בתהליך אבולוציוני של מיליוני שנים".

 "אנשים שאין להם גבולות הם אנשים בודדים יותר". דוד גורביץ' / צילום: תמר מצפי

סוף עולם שמח

היחס למושג 'גבול' יכול לייצר משמעות כפולה. לפי חוקר התרבות ד"ר דוד גורביץ', מהמכללה האקדמית ספיר, למרות שבתרבות האנושית גבולות נחשבים למרחב הבטוח שבו אנחנו פועלים, והם מגינים עלינו מפני סכנות, הם גם מייצרים אצלנו תחושת סכנה. "היחס לגבול הוא דו-ערכי - מחד, מקום המעצב צורות של קבע, אך גם כזה היוצר מתח וקורא לפריצה זוחלת או אלימה של הקיים.

"הגבול יוצר את הזהות והאוטונומיה שלנו, שבטית ואישית. יש לנו חרדה מפני מעבר הגבול, מפני שתמיד ניצבת שם משטרה - בין אם ממשית או מחשבתית. התחושה היא שתמיד יסתכלו עלינו אם נעבור גבול".

כיצד הגבולות שלנו השתנו בעידן הנוכחי?

"מאז ומתמיד השוני בין קבוצות ושבטים יוצר את הגבולות ביניהם. דבר אחד נשאר מהמשמעות העתיקה: המילה בצורתה, בלא התוכן עצמו. בעידן הנוכחי, השאיפה שלנו היא כל הזמן לטשטש את הגבולות, והם הופכים להיות היברידיים. יש היום יותר ויותר יצורי כלאיים בין דברים שבעבר היה ביניהם גבול, והיום הם מתערבבים. יש לנו גם פרדוקס בין הרצון לבטל את הגבולות, לבין הצורך האדיר לקיים אותם. אצלנו בישראל יש רגישות מיוחדת למושג הזה, מפני שכשאתה מטשטש את הגבול, אתה מטשטש את הזהות".

מהם הגבולות שמיטשטשים בשנים האחרונות?

"בתרבות הישראלית הגבולות דווקא הולכים ומתרבים. כל החיפוש אחר 'ישראליות' הוא בדיחה עצובה. הכול מפוצל לשבטים וזהויות, וכך נוצרים עוד גבולות. הגבולות המרכזיים והגלובליים שמיטשטשים בעידן האחרון, הם בין תחום הפרט לתחום הכלל. נגמר העניין של 'תחום הפרט'. בעבר היו לך חיים פרטיים וחיים כלליים. היום אתה נמצא כל הזמן בכיכר העיר, במצב של חשיפה מתמדת. לא רק שאתה לא מגן על הפרטיות שלך, אתה בצורה אקסהיביציוניסטית חושף את עצמך. אתה מקבל תשומת לב ואהבה, וכל הזמן רוצה שיראו אותך. השאיפה הציבורית והפרטית היום מבוססת על תשוקה להיעדר הפרטיות. הפרטיות נשארה רק בצורה הקפיטליסטית - במובן של כסף".

זה אומר שאנשים פחות ערים לגבולות ברמה האנושית בינם ובין הסביבה שלהם, ושיש יותר אנשים שמרשים לעצמם לנהוג 'בלי חשבון', בלי גבולות.

"אדם בלי גבולות הוא כמו עלה נידף ברוח. זה אדם שזקוק כל הזמן לאהבה ולחיזוקים. אם הוא לא מקבל חיזוק ציבורי, הוא לא בטוח בעצמו. המילה 'עכבה' הפכה להיות מיושנת, אפילו ברמת הטרמינולוגיה. עכבות מיניות, למשל, מוסרות והופכות להיות נועזות יותר, כי הן עוברות דרך הרשת. ברשת, אגב, הרי עושים שיימינג לאנשים שעוברים את הגבול. לאנשים לא ברור היום עד הסוף מה כן ומה לא, מה מותר ומה אסור. אם, למשל, את רוצה לומר משהו שהוא נגד קמפיין METOO ברשת, את תחשבי פעמיים. השבטים והמיעוטים מכתיבים היום את הגבולות של ההתנהגות הדיגיטלית, והיא משפיעה ומקרינה על כל תחומי החיים".

כיצד זה בא לידי ביטוי?

"הרעיון של 'לא דופקים חשבון' עובר מהרשת למציאות. זה הופך להיות המוטיב המרכזי בחיינו ויוצר נרקיסיזם, אגואיזם וחמדנות. התחושה הזאת של 'אני חי פעם אחת' יוצרת חברה שבה דונלד טראמפ הוא הנשיא, אין בה גבולות אז יש בה אלימות, ויש השתלחות אינסופית ורצון להעמיד את האני ואת צרכיו במרכז כל הזמן. יש כאן מין תחושה של סוף עולם עליז כזה, שבו כל אחד לוקח ועושה מה שהוא רוצה, בלי גבולות, עם חירות קיצונית שגם משאירה אותנו מאוד בודדים".

בודדים, אבל עם המון חברים בפייסבוק.

"אנשים שאין להם גבולות הם אנשים בודדים יותר, כי הם ויתרו על הצורך לשתף את הקהילה בחייהם ולהתחשב בה. הם השיגו את כל החירות שבעולם, אבל הם לבד, גם אם יש להם 3,000 חברים בפייסבוק. מה יוצא להם מזה? נשארת רק האשליה שהם גדולים מהחיים, כי העולם הדיגיטלי מאפשר להם לפמפם את עצמם. אבל כשאין לך גבולות, אין לך קהילה".

אתה אומר שגבולות משפיעים על המרחב הרגשי של החברה. איך זה בא לידי ביטוי?

"אנשים שמחפשים מציאות ללא גבולות, למרות שהם עצמם כבולים, הם אנשים שמרגישים חלשים. אנשים חזקים לא זקוקים למצב של פריצה אינסופית של גבולות. 'הדפוקים', החלשים בחברה, זקוקים לפחות למראית עין של שבירת גבולות, טשטושם והרחבתם. קחי, לדוגמה, את אמריקה. הרבה מהאנשים שנהרו אחרי טראמפ הם 'פשוטי העם'. הם רצו אדם ללא גבולות על כיסא הנשיא, כי הם רצו להרחיב את הגבול שלהם".

לקבוע גבולות

כך משנה העידן הדיגיטלי את הגבולות במקום העבודה שלנו

"סביבת עבודה היא מקום מאתגר להצבת גבולות, בעיקר כשהערכים והנורמות של החברה נותנים חשיבות עליונה ליעילות ושורת הרווח", אומרת ד"ר דנה ג'יאונטה. "בחברות רבות ישנו מצג שווא של טובת העובד כערך עליון, כשבפועל החברה מתנהלת בחוסר כבוד לשעות הפנאי, והעובד מצופה להיות זמין 24/7.

"דווקא ליזמים ועצמאים, הקושי להציב גבולות הוא מאתגר. חלק מהעצמאים יחוו הידרדרות בריאותית, ירידה במוטיבציה בכל תחומי החיים, עייפות כרונית, חוסר אנרגיה ומחסום יצירתי, אם לא יציבו גבולות. החוכמה היא לעצור לפני שמגיעים למצב הזה. הוא חמור מכפי שאנחנו סבורים.

"יש אנשים שאוהבים את העליות והמורדות, ומתמכרים לאדרנלין שבקוטביות. אבל רובנו זקוקים לגבולות בריאים של מנוחה ואינטראקציות טובות כדי להזין את עצמנו. היה ואתם מרגישים קרובים לקצה על בסיס יומי, מותחים את גבולות היכולת המנטלית והפיזית, או שאתם נמצאים במערכת שכולה מנווטת על ידי פיקים של מאמץ יתר מבלי יכולת התאוששות, שווה להסתכל על מי שמנהיג את סביבת העבודה, ולהבין האם אתם בנויים אחרת. אם ניסיתם להציב את הגבולות שלכם אבל זה לא עבד, הגבול יהיה שינוי בסביבת העבודה".

מדוע אנחנו מתקשים להציב גבולות במקום העבודה?

"הזהות שלנו הרבה פעמים קשורה למה אנחנו עושים. העבודה מגדירה אותנו וקשה לנו לפנות זמן לדברים חשובים כמו תחביבים, משפחה וחברים, כדי לא לבגוד בזהות שלנו, לכאורה. הניסיון להצבת גבולות גם מלווה בתחושת אשמה - אנחנו מרגישים שאנחנו מאכזבים את הממונים עלינו, ושאנחנו לא נאמנים. לפעמים האמונה ש'כדי להצליח' אני חייב להישאר עד הלילה בעבודה או לעבוד מעל 60 שעות וגם בסופי שבוע, מונעת מאיתנו להציב גבול".

 רננה פרס / צילום איליה מלניקוב

גבולות במרחב החדש

ד"ר רננה פרס, האוניברסיטה העברית

החיים בעולם דיגיטלי אמנם גורמים למיזוג גבולות בין אנשים שונים, אבל גם יוצרים חלוקה מחדש של החברתיות שלנו. חלוקה כזאת היא, למשל, החלוקה בין האני האנלוגי שלנו לאני הדיגיטלי. על פניו, נראה כי אנשים ברשתות החברתיות איבדו כל חוש לפרטיות, וחולקים את פרטי החיים האינטימיים ביותר שלהם עם כל באי עולם. בפועל, אנחנו רואים במובהק חלוקה ברורה לשני סוגי זהויות: זהות אנלוגית, שבה אנחנו משתמשים בחיי היומיום, וזהות דיגיטלית - שאותה אנחנו בוחרים להציג במרחב הווירטואלי. כך, למשל, אנשים שבחיי היומיום שלהם הם נורמטיביים ונחמדים, ירשו לעצמם לקלל ולטנף בפייסבוק. אנשים קשי יום יציגו חיי זוהר נוטפי מסיבות וחופשות. המרחב הדיגיטלי הוא מרחב פנטזיה, שבו גם אם אנחנו מזדהים בשמנו הפרטי, אנחנו יכולים לבנות זהות אחרת ולהיכנס לנעליה. אם כך, מיהו האני האמיתי? הסבתא החביבה או המקללת מהטוקבקים? מסתבר ששניהם. המדיום, במקרה הזה, מאפשר לנו להביע בו זמנית צדדים שונים של האישיות שלנו ולתחום אותם היטב, כל צד במרחב המתאים לו.