ואז היא התפוצצה

א. זה היה בשבוע שעבר, בשבת, באילת, באייס-מול, בקומה השנייה, בספא דגים. בעוד יומיים תתפרסם ההקלטה של שרה נתניהו, אבל בינתיים הכול עדיין שליו. הילדים ואני שמים את כפות הרגליים באקווריום, ומאות דגיגונים קטנטנים ואפורים נצמדים אליהן. אלה העבודות שנשארות לדגים שלא משקיעים בלימודים, אני אומר לילדים, ראיתם איפה נמצאים אלה שלמדו, נכון? הם במצפה, שוחים בכיף ואוכלים דגים אחרים.

עגולסת הנחלים (זה שם הדג, או garra rufa בלעז) נצמד אל כף הרגל בעזרת מנגנון בגחונו. פעם זה עזר לו להיצמד לסלעים גם כשהזרימה בנהרות הייתה חזקה במיוחד, אבל איפה הוא ואיפה הנהרות. זה מדגדג ועושה אותי קצת עצוב בו בזמן. הדגים, קרובי משפחה של הקרפיון, מכרסמים מאיתנו את תאי העור המת העמוסים קרטין בפיותיהם עגולי הלסת וחסרי השיניים. הדג אוכל את הקוטיקולה (העור שמסביב לציפורן) ואת הקאלוס (העור הקשה בכף הרגל), משחרר אנזים שמייצר דיטרנול, שעוזר לעור להתחדש ולהצמיח רקמה חדשה. נדמה שהוא יכול להמשיך ולאכול אותנו לנצח. איזה חיים עלובים.

תגידו, אני אומר לילדים, חשבתם פעם שאולי החיים, היקום וכל השאר הם אשליה, ובעצם כולנו דגיגונים קטנטנים ואפורים שמעבירים את כל החיים שלנו בתוך אקווריום באייס-מול באילת, מכרסמים בפינו עגול הלסת וחסר השיניים את העור המת מכפות רגליהם של ענקים מסתוריים, שאת פניהם לעולם לא נראה ואת קולם לעולם לא נשמע?

מה שרציתי שהם יענו: אבל אבא, כל פעולה ואפילו חיים שלמים יכולים להיראות מבחוץ מטופשים, מדכאים וחסרי טעם. העניין הוא לא להסתכל עליהם מבחוץ, אלא לחיות אותם במלואם, לא משנה איזה דג אתה.

מה שהם ענו: לא.

ב. אני אוהב את אילת. היא הפער שתמיד מתרחב בין הביקור הראשון לביקור הנוכחי. אם אני לא מגיע פעמיים בשנה, אני נהיה חולה. והכי אני אוהב את אילת בחורף. באוויר יש מין מבוכה שאין בקיץ והעיר נראית מופתעת - מה זה הדבר הזה עם השמיים האפורים? למה קר? וגם החורף מצדו נראה כמו אחד שירד בתחנה הלא נכונה ולא כל-כך מבין לאן הגיע ומה הוא אמור לעשות עכשיו.

בקיצור, אנחנו באייס-מול, בשבת, עם הרגליים במים, העור מת, הדגים אוכלים, הזמן עובר, הכול טוב. מאיפה שאנחנו יושבים אפשר לראות את כל ישראל. בקומה למטה יש אטרקציה שבה אתה בועט פנדלים לשוער רובוטי. שלושה צעירים מנסים להכניע את הרובוט, לשווא. בהתחלה הם צוחקים, אחר כך מתוסכלים. הבעיטות שלהם נהיו חזקות, אבל לא מדויקות. השוער הרובוטי עוצר הכול בפרצוף אדיש. הם שמים כסף לעוד סיבוב, ועוד אחד - הפרס הראשון זה האבר-בורד - אבל אין להם סיכוי.

מתישהו, כל מה שנותר להם זה להפגיז נואשות את השוער הרובוטי בבעיטות הכי חזקות שלהם שמכוונות לפנים ולביצים. אם לא יכניעו אותו, לפחות יכאיבו לו. זה שוער רובוטי, כן? חתיכת דיקט צבוע שמחובר לזרוע חשמלית. ובכל זאת, משהו בי שמח כשהרובוט קיבל אחת טובה בין הרגליים. כן, סיננתי, מגיע לו!

תסתכלו ילדים, אמרתי להם, ככה נראה שוק העבודה שלכם. ואז השפלתי מבטי אל העגולסת שנצמד, מכרסם ומנקה את החלל בין הבוהן לאצבע השנייה בהתלהבות אין קץ. דמיינתי שהוא עגולסת אלקטרוני ואני שוער רובוטי.

ג. וכל הזמן הזה עמדה אישה אחת, לא צעירה, בתור לכורסאות המסאז' המשוכללות שעמדו בצמוד אלינו. היא חיכתה, עקפו אותה, היא פנתה למוכרת והתלוננה, ההיא אמרה שתכניס אותה מיד, אבל אז היה איזה משהו, אתם יודעים איך זה, והאישה המשיכה לחכות. "אתם זוכרים אותי"?, היא זרקה כל כמה דקות לחלל. בטח נשמה, ענו לה - הם לא היו אנשים רעים, פשוט היו שם המון לקוחות - ועוד אחד עקף אותה, ועוד אחד, והמוכרים, במקום לטפל בה, היו צריכים כל הזמן לגעור בלקוחות שמשחקים בשלטים של הכורסאות אף על פי שאמרו להם אלף פעם שלא, ועל אף שכתוב על הכורסה, ועל אף שכל פעם זה רק דופק את כולם - והאישה נדחקה שוב. הכול קרה כמו שדברים כאלה קורים.

אתם מכירים אותי, אני לא בא ללכלך על הישראלים, להיפך, אבל נדמה שכולנו מבזבזים המון, אבל המון, זמן בגלל חסר בכישורי חיים בסיסיים. דברים כמו מאיפה נכנסים/יוצאים או עולים/יורדים, להתיישר לימין, לעקוף משמאל, לחשוב ולהחליט מה אתה רוצה לפני שתורך מגיע, איפה תור מתחיל, מי קודם, האם כדאי לי ללכת נגד הכיוון, דברים קטנים כאלה, לא עקרוניים, אבל לוקחים זמן.

ובזמן שכל זה קורה, אפשר היה לראות את זה נבנה בה, ועולה, ומתגבר. כעס. כעס אפל. זעם צורב שעולה מהבטן. "אתם זוכרים אותי?", הרימה את קולה קצת יותר. בטח, נשמה, ענו לה, ושוב אותו סיפור, מישהו בא, עד שפעם אחת זה קרה פעם אחת יותר מדי - והאישה התפוצצה. מה זה התפוצצה, איבדה את הכול, אני לא צריך לספר לכם. אם הייתי מצלם, זה היה שובר את האינטרנט. רמת ויראליות גבוהה. משהו שרץ בווטסאפים, שעושים עליו פרודיות. אנשים צחקו עליה. זה היה נורא.

עכשיו כולנו כבר חושבים על שרה נתניהו, זה ברור. ההקלטה שלה היא מדד הקריזה. אבל לא שלי: כשהאישה מתפרקת מול עיניי כל זה עוד לא קרה. מבחינתי, האישה באילת היא המדד. אני לא משווה אותה לשרה, את שרה אני משווה אליה.

ואני מבין. זה אולי בנאלי, אבל מי לא נסדק. ומה סודק יותר מהתחושה שלא רואים אותך.

ד. בגלל הדגים שממשיכים לנגוס בי כל הזמן הזה, אני נזכר בנאומו של דיוויד פוסטר וואלאס, "אלו הם מים" - אולי המילים הכי יפות שאני מכיר שנכתבו על האמפתיה, כנראה הכלי היחידי שיש לנו כדי להילחם בשעמום, בתסכול, בקטנוניות האינסופית של השגרה, בדרך שבה אנחנו רואים את האויב בכל אחד.

וואלאס מתאר את זה כל-כך יפה. אתה הולך לסופר בסוף יום עבודה מתיש, כולם רעים אליך, עצבניים, איטיים, כולם נגדך. אתה שונא אותם כי הם לא רואים אותך, הם לא מבינים מה עובר עליך. דווקא אז, נסה לראות כמה כלום אתה יודע על כל אחד מהם. אולי המוכרת שהתעלמה לא פעלה מרוע אלא חשבה על אביה המאושפז. אולי זה שעקף אותך באמת לא הבין, כי עיקול מהבנק תפס את כל תודעתו, אולי אותו רימו, מי יודע. מה אתה יודע? מה אתה יודע מה היה רגע לפני התפרצות? מה אתה יודע על החיים לפני הדקה הזו?

אני לא בעסק של להגן על שרה נתניהו, תאמינו לי, אבל אני מנסה להיכנס לעסק של להיות בנאדם. ומה אני אגיד לכם, זה רק נראה זוהר.