כשהגירושים יותר ארוכים מהנישואים

מעט ורעים היו חיי הנישואים של הזוגות המככבים במאמר זה, והם לא לבד. יש זוגות שחיי נישואיהם סוטים מהדרך כבר בתחילתם, ובתום חודשים ספורים כבר ברור שפניהם לגירושים. במקרה כזה ניתן לצפות שהאינטרס של שני הצדדים יהיה לסיים פרק בלתי מוצלח זה בחייהם במהירות האפשרית ולהמשיך הלאה. בסופו של יום מדובר באנשים צעירים יחסית, שיכלו להמשיך לזוגיות פרק ב' ולא הספיקו לצבור רכוש משותף משמעותי או להביא לעולם ילדים משותפים - אז על מה יש לריב?

3 פסקי דין שפורסמו בחודשים האחרונים מראים כי גם נישואים בני מספר חודשים יכולים להוביל להליך גירושים שנמשך שנים רבות, כשאת הדלק להמשך המאבק מספקים לא רק רגשות הכעס והנקם, אלא גם מסמר קטן בשם "כתובה".

נושא הכתובה כמעט שנכחד ממאבקי גירושים המתנהלים בין זוגות הנשואים פרק זמן משמעותי, לאור פסיקת בתי הדין הרבניים, הקובעת כי אישה צריכה לבחור בין תביעת חלקה ברכוש המשותף לבין כתובה, ולא ניתן לקבל כפל תשלומים. לפיכך, באופן אירוני משהו, תשלום הכתובה נתבע על-ידי נשים דווקא במקרים שבהם אין לו הצדקה ממשית, כלומר בנישואים שמשכם היה קצר.

פסק הדין הראשון ניתן בעניינם של בני זוג, אשר חייהם המשותפים תחת קורת-גג אחת נמשכו בין שבוע ל-3 שבועות, תלוי לגרסתו של מי מהם מאמינים. הקרע בין הצדדים נולד כבר לפני הנישואים, כאשר החתן המיועד סירב לדרישת אבי הכלה לחתום על הסכם ממון, שיבהיר כי אין לו זכויות בחברה הרשומה על-שם האישה אך שייכת למעשה לאביה.

על אף שמדובר במחלוקת מהותית שלא יושבה, בני הזוג בחרו להינשא, ובכך כל אחד מהם הכניס את עצמו למלכוד קשה: אם יתגרשו מיד, הבעל לא זו בלבד שלא יזכה בנתח מהחברה, אלא שאף יחויב לשלם כתובה; ואם לא יתגרשו מיד, האישה הציבה את עצמה בסכנה להיוותר עגונה למשך זמן ממושך. כצפוי, האישה תבעה גירושים, והבעל סירב לכך.

בית הדין הרבני השווה את חיי הנישואים של של בני הזוג לפרח שנקטף עם נטיעתו, ולכן לא יצליח לשגשג שוב ולצמוח, גם אם יִטְּעו אותו שנית. המריבות בין הבעל למשפחתה המורחבת של האישה גרמו לקרע שלא ניתן לאיחוי בין הצדדים, ובנסיבות אלה, לאחר לא פחות משנתיים של דיונים, הוחלט כי יש מקום לחייב את הבעל להתגרש, ולדון בגובה תשלום הכתובה לאחר סידור הגט.

הזוג השני שעניינו נדון בפני בית הדין הרבני חלק אף הוא קורת-גג אחת במשך שבועות ספורים בלבד בשנת 2008, ולצערו של הבעל, קורת-גג זאת הייתה שייכת לחמותו, אמה של האישה. הפעם היה זה הבעל שתבע גירושים, והאישה סרבה להתגרש, אך התעקשה להמשיך להתגורר בבית אימה, באופן שלא איפשר קיום חיי נישואים תקינים.

בית הדין הרבני התרשם שכבר בשלב מוקדם של הנישואים לא רצו בהם שני הצדדים, ומאותו רגע החלו להאשים זה את זה בכישלונם. נקבע כי שני הצדדים אחראים במידת מה לכישלון הנישואים, ולכן על דרך הפשרה, הבעל חויב לשלם לאישה סכום חלקי בלבד מהכתובה, בגובה 50,000 שקל. חיוב זה ניתן עתה, בשנת 2017, 9 שנים לאחר פרידתם של בני הזוג.

את שיא הפער בין תקופת הנישואים למשך תקופת הגירושים קבע הזוג השלישי, אשר נישא בשנת 1986 ונפרד לאחר שנה וחצי של נישואים, כאשר הבעל עזב את הבית. כתנאי לגירושיו מהאישה, הבעל חויב בתשלום כתובה בסך 140,000 דולר, שהוא סירב לשלמה. לאור זאת הבעל נותר נשוי לאישה באופן פורמלי במשך 30 השנים הבאות, במהלכן הוא הגיש אין-ספור הליכים וערעורים בבית הדין הרבני ואף עתר לבג"ץ כנגד רוע הגזרה, אך נדחה בכל פעם מחדש.

בצד החיובי, על אף קיומם של הנישואים על הנייר, הבעל המשיך בחייו, מצא לעצמו בת זוג חדשה ואף הביא עמה ילדים לעולם. בצד השלילי, לאורך כל 30 השנים הוא חויב להמשיך לשלם לאישה מזונות אישה, שהצטברו לסכומים של מאות אלפי שקלים, בנוסף לכתובה.

לאחרונה קבע בית המשפט כי דירה הרשומה על-שם אחיינו של הבעל היא למעשה רכושו, ולכן ניתן לגבות את חובו לאישה עבור תשלום הכתובה באמצעות ההוצאה לפועל, ולסיים את הסכסוך ארוך-השנים, שבו, כמו ברוב הסכסוכים, אין מנצחים אלא רק מפסידים.

הבעל יכול היה לשלם את הכתובה כבר לפני 30 שנה, ובכך לחסוך מעצמו תשלום נוסף של מזונות אישה בסך מאות אלפי שקלים; ואילו האישה יכלה להמשיך בחייה, להקים זוגיות חדשה ולפתח קריירה, במקום לעצור את חייה לצורך קבלת תשלומי מזונות - אך שני הצדדים העדיפו להמשיך להיאבק במשך 30 שנה על נישואים שנמשכו שנה וחצי.

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", מומחית לדיני משפחה וירושה, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il