לא רק דיור: בלמ"ס לא מודדים נכון גם את מחירי המזון

האם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מחמיצה לא רק את מחירי הדיור, כפי שנחשף לאחרונה ב"גלובס", אלא גם את מחירי המזון, שמהווים כ-16% מהמדד? מבדיקת "גלובס" עולה כי ישנם פערים משמעותיים בין השינויים במחירי מוצרי מזון שמציגה הלמ"ס, לבין אלה שמציגות חברות שבוחנות נתוני אמת של מיליוני עסקאות מדי חודש.

הסיבה לכך היא שמדד מחירי המזון של הלמ"ס מתבסס על עבודה ידנית של דוגמים בנקודות נבחרות - ולא על נתוני האמת שזמינים דיגיטלית ונגישים לציבור הרחב מאז שנחקק חוק המזון - ושמהם עולה, כאמור, תמונה שונה מזו המשתקפת במדד המחירים לצרכן.

מוקדם יותר השבוע, נזכיר, נחשפה ב"גלובס" טעות מהותית בחישוב מדד השכירות של הלמ"ס שהטתה במשך שנים את המדד והובילה להטיה גם במדד האינפלציה של ישראל - מה שעלול להוביל כעת לתיקון לאחור של המדדים.

כיצד מחושב מדד המחירים?

מדד המחירים לצרכן, המודד את אחוז השינוי שחל במשך הזמן בהוצאה הדרושה לקניית "סל קבוע" של מוצרים ושירותים, הוא אחד המדדים הכי חשובים במשק הישראלי. הוא משמש בעיקר להצמדות שונות, לקביעת תוספת היוקר, לתעריפי השכר ולניתוח מגמות המחירים במשק. לפי הלמ"ס, מחיריהם של כ-1,300 מוצרים ושירותים נאספים על-ידי סוקרים בכ-75 אלף תצפיות, בכ-3,500 חנויות, עסקים ומשקי-בית, בכ-100 יישובים.

בדרך-כלל מחירי מוצרים נאספים בשטח ומחירי שירותים בטלפון. לדוגמה: מחירי לחם, חלב, שמפו, דלק, שעון ועוד נאספים בנקודות המכירה במדגם רחב של יישובים ומקומות קנייה (באופן ישיר או מקוון). לעומת זאת, מחירי שירותים משפטיים, אינסטלציה, מכוני יופי, חוגים ועוד נאספים בטלפון.

הטענות נגד המדידה של הלמ"ס

ראשית, מדידת מחירים אנושית שאינה משולבת במאגרי נתונים קיימים גורמת לתוצאה שאינה משקפת את המציאות משום שהיא רק אינדיקטיבית ולא משקללת את כלל הקניות של הצרכנים. כשמשווים בין הנתונים של הלמ"ס לאלה שמשקללים נתונים רחבים בהרבה, כמו של חברות פרטיות דוגמת "סטורנקסט" או "נילסן", מגלים פערים משמעותיים בין הסטים השונים של מחירי המזון. ההבדלים כוללים פערים חשובים בהקשר של שינויי המחיר החודשיים - שהם-הם המהות של המדד שנמדד כשינוי במחירים ביחס לתקופות קודמות.

לדברי גורמים המעורים במפת המחירים "האמיתית" בשוק המזון, הלמ"ס מתעלמת מההתפתחויות האדירות שחלו בשנים האחרונות ביכולת לאסוף נתוני אמת רוחביים ולא מדגמיים ביחס למחירים שהציבור משלם. הדבר בעייתי במיוחד על רקע העובדה שהחוק מחייב כל רשת קמעונאות לדווח מדי יום את נתוני המחירים באותו יום, כולל מבצעים, למאגר ממשלתי. כלומר, מדובר בנתוני האמת של המכירות בפועל ולא במדגם. לכן, לא ברור מדוע הדבר לא מקבל ביטוי בחישובי הלשכה.

ההבדלים והחריגה מנתוני האמת מקבלים משנה תוקף לאור הפערים האדירים במחירים בין רשת אחת לאחרת (למשל, בין סניפי סופרמרקטים בתוך הערים לבין חנויות דיסקאונט), כשרק שקלול של כמויות שנרכשות בכל רשת ורשת יכול באמת לספק השוואה משוקללת נכונה.

בנוסף עולה הטענה כי בלמ"ס ממשיכים לדגום מוצרים שהם כבר פחות רלוונטיים דוגמת קרפיון חי, ברנדי ועוד. על כך יש להוסיף את העובדה כי הסקר מתקיים אחת לשנה בקרב כ-10,000 משפחות, אך רבות מהן כנראה רואות בכך מטלה ואינן מקפידות לאסוף את כל החשבוניות הדרושות.

היכן "המספרים האמיתיים"?

בחנו לשם הדגמה את פערי המחיר של שני מוצרים: קוטג' 250 גרם, 5% של תנובה, שנרכש כמעט בכל בית בישראל; ובקבוק בירה לבנה מקומית, חצי ליטר. לפי סקר הוצאות משפחה של הלמ"ס, ממנו נגזרים המשקלים השונים - כמו כמה משקל לתת לעגבניה במדד וכמה לקוטג', משק-בית ממוצע הוציא בין השנים 2016-2017 על קניית קוטג' 16-17 שקל בחודש, כלומר, כשלושה גביעים. מכפלה של סכום זה ב-12 חודשים ובכמות משקי-הבית באותן שנים, מביאה להיקף של כ-480 מיליון שקל לשנה (על-פי אומדני הלמ"ס). בסטורנקסט, לעומת זאת, מדובר בהיקף של 530-550 מיליון שקל באותן שנים - פער ניכר שמעורר חשש להחמצה לא זניחה במודל.

גם במחירים עצמם הפערים משמעותיים: על-פי נתוני הלמ"ס, מחיר הקוטג' ירד אמנם ב-2017 מ-5.76 שקלים לגביע ל-5.66 שקלים, אבל במהלך שלושה חודשים לא היה שינוי במחיר ביחס לחודש שקדם וב-8 חודשים אחרים הייתה עלייה במחיר. מהצד השני, נתוני סטורנקסט מלמדים כי מחיר הקוטג' ירד באותה התקופה מ-5.57 שקלים ל-5.53 שקלים לגביע, כשמתוך 24 החודשים שהיו בתקופה הנבחנת (2016-2017), בכ-10 חודשים היו עליות מחירים, ורק בחודש אחד לא היה שינוי ביחס לחודש שקדם לו.

הפערים שנמצאו בבירה הלבנה גדולים יותר הן במחיר והן בשינוי. על-פי סקר ההוצאות של הלמ"ס, משק-בית ממוצע מוציא על בירה לצריכה ביתית 12 שקל לחודש - 350 מיליון שקל בשנתיים, זאת לעומת היקף של 550 מיליון שקל בסטורנקסט. 

 קוטג'

בראיון שהעניק לאחרונה הסטטיסטיקאי הראשי בלמ"ס, פרופ' דני פפרמן, הוא הסביר כי הלשכה נמצאת ב"קצה היכולות" שלה וכי המעמסה עליה עצומה. עוד הודה פפרמן כי ניתן להשתמש במאגרי מידע קיימים כדי "לטייב" את הנתונים, אולם לדבריו הלמ"ס אינה עושה זאת וממשיכה לשלוח סוקרים לחנויות. לדבריו, גם בתחומים אחרים כמו סלולר ואשראי אין שיתוף-פעולה בנוגע למידע.

נציין כי חברות מסחריות כמו סטורנקסט ונילסן, למשל, מספקות נתונים וניתוחים בתשלום לחברות המזון, שיכולים להגיע לסכומים של עשרות אלפי שקלים. כך שלאורך זמן מדובר בהוצאה משמעותית. לפי הלמ"ס, בעבר נרכשו נתונים כאלה מסטורנקסט, אולם הוחלט להפסיק זאת מנימוקים של העלאת מחיר וחשש מתלות בקיומה של החברה.

עוד נציין כי ישנן מספר אפליקציות שמאפשרות לעשות השוואה בין המחירים של הרשתות, ביניהן "פרייסז" ו"מיי סופרמרקט". למעשה, השיטה הזו כל-כך יעילה, שהיא גרמה לרשתות המזון, שבעבר הפעילו סוקרים ודוגמים משלהם כדי לעקוב אחר המחירים של המתחרים, לבטל את הפעילות הזו ולהסתפק במאגרים המידע הקיימים.

למה בלמ"ס לא משתמשים בנתונים?

האם בלמ"ס משתמשים בנתונים הללו? ככל הידוע לא. דווקא גופים ממשלתיים אחרים כמו משרד הכלכלה, האוצר והרשות להגנת הצרכן רוכשים נתונים מחברות כמו נילסן וסטורנקסט שמספקות נתונים עדכניים על המצב. במקום זאת, בלמ"ס מסתמכים על כ-60 סוקרים שעורכים את הבדיקות באופן ידני - הולכים לחנויות עצמן, או לפחות למדגם מייצג מתוכן, ודוגמים את המחירים.

נציין כי הסוקרים מקפידים להיצמד לנקודות מכירה ומדגם שנקבעו בעבר כדי לאפשר להציג את שיעור השינוי, דבר שלא תמיד מאפשר התאמה ושקלול של גורמים כמו כמות הלקוחות שרוכשים בפורמטי חנויות חדשים, כמו למשל, רשתות הדיסקאונט שפרחו כאן בשנים האחרונות.

גורמים בשוק מציינים כי בלמ"ס חוששים שאם ייכנסו כלים דיגיטליים לשיטות המדידה עלולה להתגלות רמת מחירים כללית שונה לחלוטין מזו שהוצגה עד כה. זאת בנוסף לחשש משמעותי נוסף - ההשוואה של ישראל לעולם - שהרי אלו נתונים שמועברים באופן קבוע ל-OECD.

הלמ"ס: "הטענות אינן נכונות"

מהלמ"ס נמסר: "הטענות אינן נכונות ומעידות על חוסר ידע מספק במתודולוגיית חישוב מדד המחירים לצרכן. איסוף המחירים לטובת חישוב המדד בכלל ומחירי המזון בפרט, נעשה במגוון שיטות, כאשר הבולטות הן איסוף בשטח ואיסוף בטלפון, בדומה למדינות ה-OECD.

"לא ברור לנו על מה מתבססת הטענה לפיה הדיווחים בסקר הוצאות משקי-בית אינם מהימנים. הנתונים המתקבלים מסקר זה נבדקים באופן שוטף על-ידי מבחנים סטטיסטים של מהימנות ותקיפות, ומושווים, ככל האפשר, לנתונים מינהליים (נתונים המתקבלים מגורמים מחוץ ללמ"ס) כמו משרדי ממשלה ונתוני מכר של רשתות המזון, חברת החשמל ותאגידי המים, ספקי התקשורת והרשויות המקומיות. הבדיקות והבקרות שמתבצעות מצביעות על מהימנות נתונים גבוהה המתקבלת מהמשתתפים בסקר.

"ברור שהלמ"ס מודעת לכך שקיימים מאגרי מידע של מחירים שרשתות השיווק מפרסמות. בהקשר זה, חשוב לציין מספר נקודות מהותיות:

1. יש צורך להשקיע משאבי פיתוח ומחשוב אדירים על מנת לאסוף מחירים ממאגרים אלו. לדוגמה, אחת הרשתות מפרסמת את מחיריה בקובץ אחד, מבצעים בקובץ שני, וסניפים בקובץ שלישי. נוסף על כך, אין פורמט אחיד לפרסום המחירים והקבצים אינם כוללים כמויות מכירה אלא רק מחירים.

2. יחד עם זאת, אנו פועלים לקבלת מחירים וכמויות מכירה ישירות מרשתות השיווק. גם כאן דרושה עבודה רבה שאנו בעיצומה שכן אין אחידות בקידוד המוצרים בין הרשתות.

3. גם לאחר שנאסוף את כל הנתונים המפורסמים במסגרת חוק שקיפות המחירים בנוסף לנתונים שאנו מקבלים ישירות מרשתות השיווק, איסוף הנתונים בשטח על ידי הסוקרים ימשיך להתבצע, שכן הצרכן הישראלי לא קונה את מוצרי המזון אותם הוא צורך רק מרשתות השיווק. איסוף המחירים בשטח מבוצע גם במכולות, חנויות נוחות, שווקים, חנויות מתמחות ועוד. משקלם הכולל של נקודות מכירה אלו אינו פחות ממשקל רשתות השיווק (מרכולים)".