הבורסה נתקעת בגרונו של טראמפ - והירידות מביכות אותו

מכל פחזויותיו של נשיא ארה"ב, התפארויותיו החוזרות בגאות הבורסה היו אולי הפוחזות ביותר. לא מפני שהבורסה עומדת להתרסק. כמעט כל הסימנים מראים, שטלטלות הימים האחרונים לא היו אלא תיקון הכרחי, קטן יחסית, ולבורסה נכונו ימים טובים, או לפחות סבירים.

הן היו פוחזות מפני שנשיאים - גם אלה הלהוטים להעניק אשראי לעצמם - צריכים להיזהר מפני הבורסה. היא הפקטור הנעלם בכל משוואה. בורסות מתרסקות, לפעמים בלי סיבה נראית לעין, גם בעיצומה של גאות.

כמו למשל כאשר הדאו ג'ונס איבד ביום אחד 22% ויותר מערכו. אני זוכר את הספרות המפחידות "508" (נקודות של הדאו, כשהוא היה צעיר ונמוך) מרוחות על מלוא עמוד השער של מהדורה מיוחדת של ה"ניו-יורק פוסט", 19 באוקטובר 1987.

יצאתי אז מקרון רכבת מוושינגטון אל הרציף בתחנת פנסילווניה, בצד המערבי של מנהטן. אנשים התגודדו סביב מסכי טלוויזיה די הרבה לפני שמישהו שמע את המושג "אינטרנט", או החזיק טלפון נייד כלשהו בכיס. היו עדיין לא מעט אמריקאים שזכרו את 1929.

זו הייתה הירידה המסחררת ביותר בתולדות הדאו. אפילו ב-28 באוקטובר 1929, כאשר מפולת הבורסה התחילה את השפל הכלכלי העולמי, הדאו איבד ביום אחד קצת פחות מ-13%.

הפאניקה והעליצות

איש לא היה מסוגל להעניק הסבר משכנע לחלוטין לפאניקה של אוקטובר 1987. זה היה זמן של חדשות טובות, כמעט מכל עבר. הכלכלה עמדה בעיצומה של גאות מבית. רונלד רייגן, הנשיא האופטימי והמחייך של ארה"ב, היה פופולרי, אם גם פחות משיאו; הרבית הייתה נמוכה, אם כי רבים חשבו שאינה נמוכה מספיק; הודברה פחות או יותר האינפלציה, שהילכה אימים על אמריקה בתחילת העשור; ברית המועצות עברה תהליך של ליברליזציה, המלחמה הקרה שככה, וסכנה של עימות גרעיני כמעט התבטלה. מדוע לכל הרוחות היה הדאו צריך לצנוח באופן כה דרמטי?

כמעט אותן השאלות נשאלו עשר שנים אחר כך, 27 באוקטובר 1997 (כרגיל, אוקטובר), כאשר הבורסה איבדה שבעה אחוזים ויותר ביום אחד. אלה היו ימי הגאות הכלכלית של ביל קלינטון, שניזונה ממהפכת ההייטק. אמריקה הצליחה בפעם הראשונה זה 30 שנה לאזן את תקציביה, ולהתחיל לפרוע את החוב הלאומי (יעבור לה ארבע שנים אחר כך).

הדיוק מחייב להגיד, שהמפולת בוול סטריט לפני עשרים שנה הייתה תוצאה של פאניקה באסיה. שם, בפאתי מזרח, התמוטטו בורסות ומטבעות לאומיים, והתחיל משבר כלכלי איום ונורא, שטילטל ארצות, ממשלות ותאגידים.

בארה"ב, הנגיד האהוב של הבנק המרכזי, אלן גרינספן, חש לעזרת הבורסה, הוריד פעם אחר פעם את הריבית, הזרים כמויות אדירות של כסף זול, ועזר ליצור את מה שהוא עצמו כינה "עליצות לא-רציונלית" בשוקי הכספים. בועת ההייטק התפקעה בשלבים, בין אפריל 2000 לספטמבר השחור 2001.

אבל גם במארס 2000 לא הייתה הבנה מלאה של הסיבות לירידה. אחד ממנהלי הכספים המפורסמים והמפוכחים ביותר של וול סטריט עמד באולפן CNBC (אם אינני טועה), והסביר שזו השעה לחזור ולהיכנס לבורסה, אם כי הוא מבין ללבם של אנשים "המעדיפים לשלם פרמיום" על מניותיהם, עקיצה קלה לספקנים ולפחדנים.

יקבל בענווה?

הקלות המפתיעה שבה התנהגות הבורסה לא התיישבה עם המציאות הכלכלית הייתה צריכה לשכנע אפילו פטפטן מושבע כדונלד טראמפ בחשיבות השתיקה והזהירות. ממה נפשך, אם הבורסה עושה חיל, ברור שזוהרה יאיר אותו באור יקרות. ואם לא, הוא אינו שולט בבורסה, ואיש אינו מצפה שישלוט.

זו אולי בעיה מרכזית בעולמו של הנשיא: הוא מתמצא בכסף, והוא שופט הצלחה וכישלון על פי השורה התחתונה. לא בכל דבר יש שורה תחתונה, אבל בבורסה דווקא יש, והנשיא הזה אינו יכול שלא להיות שם.

כמעט מיותר להגיד שבימים האחרונים בקע טון של לגלוג דק, או אולי לא כל כך דק, מכלי תקשורת שאינם רוחשים חיבה לנשיא. אז איפה הוא עכשיו, הם שאלו. האם האיש התובע אשראי על עליות הבורסה יקבל בענווה את האחריות גם לירידותיה.

המספר החשוב באמת

זו המיטה שדונלד טראמפ הציע לעצמו. גם מבקר חריף שלו, הכלכלן חתן פרס נובל פול קרוגמן, פתח את טורו ב"ניו-יורק טיימס" בהטעמת חוסר הרלוונטיות של תנודות הבורסה. "כאשר אנחנו עוסקים בבורסה, עלינו לזכור שלושה כללים", כתב קרוגמן. "הראשון, הבורסה אינה הכלכלה. השני, הבורסה אינה הכלכלה. השלישי, הבורסה אינה הכלכלה".

חשוב הרבה יותר להבנת הכלכלה הוא הצפי, שפירסמה אתמול שלוחת אטלנטה של הפדרל ריזרב (הבנק המרכזי, שבתוכו מאוגדים בנקים אזוריים).

אטלנטה פיתחה מודל לחיזוי התוצר המקומי הגולמי. אתמול הראה המודל, שכלכלת ארה"ב עומדת לצמוח השנה בשיעור של ארבעה אחוזים. זה שיעור שלא נרשם כמותו זה 17 שנה, מאז ימי ביל קלינטון האחרונים. זה שיעור הגבוה פי שניים מן הממוצע של שמונה שנות אובמה (שבאו בעקבות משבר הסאב-פריים).

זה השיעור שעליו התנבא הנשיא טראמפ. בניגוד לתנודות הבורסה, זה עניין שעליו תהיה לו בהחלט הזכות לתבוע אשראי, ולקבל אותו.

על המספר הזה הוא יוכל לבסס את מסע הבחירות שלו ב-2020 (המתנהל כבר עכשיו, רשמית, במרץ ניכר וחסר תקדים).

אינפלציה, לאחר 35 שנה

אבל שטות תהיה להניח שאין כל קשר בין הבורסה לבין זו המכונה "הכלכלה האמיתית". גם אם התיקון בבורסה היה בלתי נמנע, לאחר 15 חודשים מופלאים של עליות בלבד, הוא התרחש בנסיבות קונקרטיות: נתונים חדשים על אבטלה (הנמוכה ביותר זה 40 שנה) - והתוצאה הבלתי-נמנעת שלה, עליית השכר בשיעור של 2.9% בשנה האחרונה (הגבוהה ביותר זה עשר שנים).

נתונים כאלה מפחידים את השווקים, מפני שכרוך בהם מיני וביה האיום של אינפלציה, והתרופה הרגילה לאינפלציה היא העלאת הרבית.

אינפלציה, צריך לזכור, נעלמה פחות או יותר ממכ"ם הציפיות בארה"ב לפני 35 שנה. בעשר השנים האחרונות, הבנק המרכזי הגן על ארה"ב מפני דפלציה. לשון אחר, משקיעי בורסה צעירים מ-50 או 55 לא חוו חרדת אינפלציה. הם שמעו הזהרות מפניה בפעם הראשונה בחייהם בשבוע שעבר. עצבנותם הייתה ניכרת.

כמובן, אפשר לטעון שהמנוסה מן הבורסה בימים הראשונים של פברואר הייתה כולה מידי אלגוריתמים. פאניקה של אלגוריתמים מצד אחד של האוקיאנוס הזינה פאניקה של אלגוריתמים מן הצד השני.

השאלה העיקרית עכשיו אינה אפוא איך תשפיע הבורסה על המשק, אלא איך ישפיע המשק על הבורסה. בין כל הבשורות הסטטיסטיות המצוינות של השבועות האחרונים נרשמה הערת שוליים קצת פחות ממצוינת: סטטיסטיקה רשמית הראתה ביום ה" שעבר, כי רמת הפריון של העובד האמריקאי הוסיפה להיות נמוכה מן הממוצע הרב-שנתי (המחושב מאז 1947). ברבע האחרון של השנה, הפריון פחת ב-0.1% בשקלול שנתי.

אם הפריון אינו עולה, אי אפשר להצדיק העלאת שכר. אם הפריון אינו עולה, שיעורי הצמיחה שהבטיח הנשיא לא יוכלו להתממש.

אבל הרבה יותר מדי מוקדם לחזות. רפורמת המס שאומצה בסוף דצמבר עומדת להיכנס להילוך גבוה בחודשים הבאים. אם היא תעודד השקעות מסיביות - כפי שכבר הבטיחו כמה תאגידים בולטים (כמו אפל ואקסון-מוביל), המשוואה תשתנה מעיקרה, ומפולת הבורסה תהיה לזיכרון דוהה.

■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny