עבירות הבנייה הפכו לשטח הפקר, והפקחים משלמים את המחיר

"תחשוב מה זה לקום ליום עבודה בידיעה שכל היום רק תחטוף קללות, יריקות, איומים ומכות. אתה היית מוכן? מי היה מוכן?", שואלת כלנית רפאל, סגנית מנהל הפיקוח על הבנייה בחולון וחברת ועד הפעולה של מפקחי הבנייה, שקם לאחרונה. "אבל אצלנו העובדים התרגלו", היא אומרת, "זה היומיום שלנו. אם פקח תנועה שנותן דוח על מאה שקל מקבל מכות, אז מה נגיד אנחנו, שנותנים קנסות על עשרות ומאות אלפי שקלים - ועוד לעבריינים?".

 המפקח אלי לוי וקולגה בפתח תקווה / צילום: רפי קוץ

התלוננתם במשטרה?

"הצחקת אותי. בהתחלה עוד התלוננו, אבל מזמן הפסקנו. אף אחד לא מתייחס".

ברוכים הבאים לעולמם המדכדך של מפקחי הבנייה בישראל. אלה לא הפקחים שמחפשים עובדים לא חוקיים, גם לא הפקחים שבודקים עבירות בטיחות באתרי בנייה - אלה המפקחים האחראים מטעם הרשויות המקומיות והאזוריות על המלחמה בעבירות הבנייה בישראל, מלחמה שנראה כאילו המדינה הפסידה בה מזמן. להילחם בעבירות בנייה בישראל זו לא עבודה קלה, אבל לעשות עבירות בנייה בישראל זה הדבר הכי קל בעולם. "חוץ מלספק לעבריין את המלט ואת הפועלים, המדינה עושה הכול", אומר לי י', מנהל פיקוח ותיק שמעדיף להישאר בעילום שם, כמו רבים מחבריו למקצוע (למעשה, מזמן לא נתקלתי בכל-כך הרבה אנשי חוק שמעדיפים להישאר בעילום שם מפחד העבריינים). "גם ככה הם יודעים איפה אני גר", אומר אחד. "מה אני צריכה את זה", אומרת אחרת, "למפקחת אחרת כבר שרפו את האוטו".

האלימות נגד מפקחי הבנייה היא לא דבר חדש, אבל עכשיו הגיע תיקון 116 לחוק התכנון והבנייה, שאושר באוקטובר האחרון, וטרף את כל הקלפים. התיקון הזה אומנם נועד להגביר את האכיפה על-ידי הוספת סמכויות למפקחי הבנייה, אבל הם טוענים שהוא חושף אותם לעבריינים ומסכן את חייהם. הסמכויות האלה מאפשרות, או יותר נכון מחייבות, את המפקחים לקבוע ולתת בפועל את הקנס. בנוסף, מחייב התיקון את המפקחות והמפקחים ללבוש מדים ולענוד תג מזהה, מה שמאפשר לעבריינים לראות אותם מגיעים ולהעלים ראיות, ולא פחות מפחיד - לזהות את המפקח ולהגיע אליו הביתה.

הנה, זה כבר קרה. נחזור אל י'. כיום הוא עובד בעיר במרכז הארץ אחרי שבמקום העבודה הקודם שלו הספיקו לשרוף לו את המשרד, לתקוף אותו עם לום, לעקוב אחריו הביתה, לאיים על הילדים שלו ולנסות להפיל אותו על שוחד: "זרקו לי מעטפה מלאה כסף על השולחן. הלכתי למשטרה, אתה יודע מה אמרו לי? 'יש דברים יותר חשובים'".

י' עבר הדרכה איך לחפש מטענים מתחת לרכב ולשים לב לכל סמ"ח (סימנים מחשידים), לבצע שב"ש (שיבוש שגרה: כלומר לא לחזור הביתה באותה הדרך וכד'), הצמידו לו מאבטחים, נתנו לו נשק, לחצן מצוקה מאוכן GPS, מה לא. אבל בסוף הוא נשבר וביקש העברה. "פעם בא אליי הביתה עבריין עם הקנס, 150 אלף שקל, ואמר לי: תשלם את זה אתה. אמרו לי: כמה זמן המשטרה תגן עליך? חודש? חודשיים? אנחנו פה גם אחרי. נחכה לך".

מפקחים מכל הארץ מספרים סיפורים דומים. היו מקרים חמורים, כמו מפקח שנחטף והוחזק על-ידי עבריינים ליום שלם, מפקח שאיימו עליו עם נחש, מפקח שנציגי משפחת פשע הצטלמו סלפי עם ילדיו בבית הספר ואחרים שהטמינו מכתבי איום בילקוטי הילדים. הם מראים לי סרטוני וידיאו שבהם הם נראים מאוימים ואף מותקפים פיזית. אני יושב מולם ומזיע. הסרטונים מצולמים דרך מצלמות הגוף שהמפקחים לובשים. המצלמות אמורות היו להרתיע. לא נראה שזה עובד.

כאן חשוב להבהיר: הרוב המוחלט של עברייני הבנייה הם אנשים כמוכם וכמוני, לא אלה שירביצו לאיש חוק עם לום או ישרפו מכונית. הבעיה היא, כמו תמיד, עם המיעוט העברייני והאלים, ועם המדינה שהסכינה והתרגלה לאלימות הזאת.

המפקחים החליטו להיאבק. הם הקימו ועד פעולה כדי לבטל את התיקון. לפני כשבוע הפגינו כ-200 מהם מול משרד האוצר: "זה ייגמר באסון", "אנחנו בסכנת חיים - הכתובת על הקיר", קראו השלטים.

בוועד הפעולה טוענים כי בחודשים האחרונים יש עלייה ברמת האלימות כלפיהם ואם ייכנס התיקון (צפוי להיכנס לתוקף באפריל) - היא תתגבר עוד יותר.

אחרי יום שביליתי עם פקחי הבנייה, קרה לי דבר מוזר: פתאום אני לא יכול שלא לשים לב לעבירות כאלה, לאן שאני לא הולך ברחבי הארץ. ויותר מזה, פתאום אני לא יכול שלא לשים לב לאוזלת ידה של האכיפה, לכמה שהישראלים לא סופרים את רשויות החוק. כמובן שיש יישובים ויש יישובים, אבל אם אתם רצים, או שיש לכם כלב, או שאתם מתניידים ברגל, יש סיכוי טוב שפתאום תשימו לב להתנהגות הזו ולהשלכות שלה: מדרכות מלאות בדלי סיגריות, אריזות, ניירות; חצרות שנמשכות דרך פלא אל תוך המדרכות, נוגסות בהן, משבשות את ההליכה ברחוב; חנויות ומסעדות שתופסות יותר ויותר מקום; נהגים משליכים פסולת מהחלון; רוכבי אופניים חשמליים על המדרכה. למה מה תעשו לי.

דרישות ועד הפעולה צנועות למדי: הם לא דורשים כסף. הם רק לא רוצים לקבל מכות ולהיות מאוימים. הם לא רוצים מדים ותגים מזהים. הם לא רוצים לתת בעצמם את הדוחות, או לחתום על צווי הריסה. הם מבקשים לצאת בזוגות, מבקשים גיבוי משטרתי וביטוח. שום דבר חריג, אבל המדינה מתנגדת, וההסתדרות, כך נראה, מעלימה עין. המפקחים ניסחו שלטים, קראו קריאות ועשו עיצומים, אבל יום אחר כך חזרו לעבודה. המציאות חיכתה להם בסבלנות.

מה קורה עם המשא ומתן? חיים בן שמעון, יו"ר ועד הפעולה ומפקח בוועדה לתכנון ובנייה מבוא עמקים: "אין התקדמות בין הצדדים, שום הסכמה. התבקשנו לחזור, חזרנו לעבוד, אבל כלום לא קורה. מתעלמים מאיתנו. הדברים המהותיים תקועים, אין שום רצון להתגמש. לא במדים ולא בקנסות, המדינה לא רוצה לזוז. מבחינתנו, הקנסות זה קו אדום, הופכים אותנו לבית משפט נייד. מקבלים את כל הסמכויות שהיו לבית המשפט, אבל בלי ההרתעה. לא תראה עבריינים תוקפים שופט או מתפרצים, נכון? והנה, הפכו אותנו לרשות שופטת ומבצעת בלי שום הגנה".

מה הבעיה עם המדים? כל בעל תפקיד רשמי לובש אותם.

"מפקחים זה כמו בילוש. יש מקומות בצפון שאפילו משטרה כחולה לא נכנסת - אז אנחנו? למפקח יש מידע מודיעיני, הוא עומד רחוק ומצלם, מכין תיק. אבל היום יש לו חולצה ומדים ופרטים והכול. זה מראה עד כמה דרג מקבלי ההחלטות מנותק ממה שקורה בשטח. עשו את זה בלי מחשבה, בלי מענה לבטיחות של העובדים".

"חוקקו כדי לפתור בעיה לאומית, אבל לא בדקו עם אנשי השטח", מוסיפה רפאל.

אתם אישית נתקלתם באלימות?

רפאל: "מה נראה לך? הנה, רק ביולי הלכתי למסור צו, עם שוטר ופקח, וקיבלתי איומים ברצח. היה מפקח אחד שחתכו לו את הפנים. אנחנו כבר לא טורחים להגיש תלונות".

בן-שמעון: "באמצע פגישת מו"מ התקשר מפקח שקיבל מכות. אחר נכנס לטראומה. פשוט לא ירשמו דוחות רק מהפחד. כולנו נפסיד".

רפאל: "כשיש אלימות נגד רופא, מורה או גננת, כל המדינה קופצת - ובצדק - אבל כשמרביצים לפקח או למפקח, כלום".

כאילו להדגים את טענתה של כלנית רפאל, הכותרת ב-ynet אחרי עיצומי המפקחים הייתה כך: "הוצאת טפסי 4 עלולה להתעכב בגלל עיצומים של מפקחי הבנייה שהופכים את הקבלנים ואת רוכשי הדירות לבני ערובה". סולידריות מרגשת ממש.

רפאל: "אנחנו כבר לא מגישים תלונות כי ישר סוגרים את התיק. זה שתקף אותי, התיק נגדו נסגר. שבוע אחר כך ראיתי אותו ברחוב. אתה מבין? אנשים עוזבים כל הזמן, אף אחד לא רוצה את העבודה הזאת".

"עצם לבישת מדים ותג מזהה, ובלי שום ליווי משטרתי, תגרום לעלייה באלימות כלפינו", אומר גלעד הלוי, עורך דין ומפקח בנייה מהוועדה המקומית לתכנון ובנייה בפתח תקווה. "הפכנו למטרה חיה ואין לנו שום גיבוי. כבר הגענו לכך שמאיימים על המשפחות שלנו, ואני לא רוצה לחשוב מה יקרה עכשיו עם התיקון".

"זה לא רק האלימות", אומר הלוי, "שורש הבעיה רחב בהרבה: היכולת של אנשים לא לראות בך, מפקח, דמות מרתיעה. אין כבוד ואין פחד. מספיק שהשכן שלך חבר של המנכ"ל או של עובד בעירייה - והוא לא סופר אותך. אין לך מושג כמה פעמים זה קורה".

מה היחסים בין הפיקוח העירוני והאזורי לבין היחידה הארצית לאכיפת חוקי תכנון ובנייה?

בן שמעון: "גופים מקבילים שלא נפגשים. היחידה הארצית קיבלו תקנים ורכבים ושכר. אנחנו - כלום".

למפקחים האשמות קשות נגד היחידה והעומד בראשה, אבי כהן. הוא לא מכיר, הוא לא מבין, הוא לא מדבר יפה. כהן לא הסכים להתראיין (תגובת האוצר בהמשך), אבל היחידה הארצית לא מקופחת במידת האלימות המופנית כלפיה, נאמר זאת כך. במזרח ירושלים זרקו עליהם אבנים, בצפון חסמו אותם עם צמיגים בוערים.

שלא לציטוט, אומרים באוצר שהמפקחים פשוט מתקשים להסתגל לשינוי ולתיקון שיעשה רק טוב, גם להם וגם לאכיפה. אומרים שם שהמפקחים לא חייבים למסור את הדוח באופן אישי, ושהם גם יכולים להוריד את תג השם במקרה של סכנה, שגם היחידה ארצית לא מקבלת ליווי משטרה קבוע, ועוד.

אני מתלווה למפקחים של עיריית פתח תקווה ואיתם נוסע לצפון מזרח העיר. אני יושב ליד אלי לוי, מפקח מאז 2011. בדרך, כדי להתחמם, הוא נותן לי לצפות בסרטונים של אלימות נגד מפקחים. "זה לא 'סתם' עבירות בנייה", הוא אומר לי, "לעבריינות הזאת השלכות רבות על המרחב הפתוח, על איכות הסביבה וגם על התכנון. יש פה חולשה שלטונית, הכרה דה-פקטו באי-שוויון בפני החוק ואפילו הפקרות. תחשוב: אדם לוקח שטח ציבורי - ולא משנה אם זה מקלט או שמורת טבע - ולא עושים לו כלום. מה זה אומר? כשילד אחד משכיר דירה במלא כסף וילד אחר פשוט בונים לו והוא גר בחינם".

אנחנו מסתובבים בשכונת פג'ה. כמו הרבה שכונות דומות במדינת ישראל - לא במרכז של שום עיר, בתים נמוכים שגובלים בשטחים פתוחים - היא גן עדן של עבירות בנייה (או גיהינום, תלוי באיזה צד אתם). נדמה שיש פה את כל הספקטרום: חפירות וגדרות ומבנים ומלונות ומחסנים וחומות וקומות עליונות ויחידות דיור. בעיקר אני רואה אפס כבוד או פחד או חשש או כל דבר שיעיד שלמדינה יש איזושהי סמכות מול עברייניה.

אנחנו מגיעים לבית קטן שהרחיב את עצמו לדעת עם גדר שגנבה חצי דונם, עבודות עפר, יחידות דיור ומה לא. את העפר השליכו לנחל מזור שעשה את כל הדרך מהשומרון לפתח תקווה רק בשביל זה. המפקחים מצלמים, אלי נכנס כדי להגיש את הדוח. ממשפחת עברייני הבנייה יש רק אחת בבית, היא ממציאה תירוצים ("זה לא שלנו"), אחר כך לא יודעת מה קורה, אחר כך מקללת. בסוף, כמה מוזר, כולם נפרדים ב"ביי-ביי" כמעט לבבי.

משם אנחנו נוסעים לדרך ראש העין, מול גבעת השלושה, לא רחוק מדי ממתחם ירקונים העצום והבלתי חוקי. גם כאן הרבה בנייה לא חוקית. זה הרבה מעבר למשפחה שחפרה בור: על שטח של לפחות מאה דונמים בנו מה שאתם לא רוצים - בתים פרטיים, מוסכים, עסקים, מזבלה פיראטית, חניון משאיות, עסקי עפר (כלומר, ערימות עצומות, כמעט גבעות, של עפר ופסולת וחומרי בניין), קרוואנים למגורי עובדים זרים (סינים בעיקר) ומה לא.

שדרוג כביש 40, עוקף פתח תקווה, אמור לעבור פה, אבל הכול נעצר בגלל העבריינים. לא מספיק שהם משתלטים על אדמות, לא מספיק שהם מזהמים את הנחל, לא מספיק שהם עוצרים את התכנון, הם עוד שמים מצלמות אבטחה, שלא יפתיעו אותם. והכול, נזכיר, על אדמות מנהל.

אנחנו מגיעים עם שתי יונדאי קטנות. זה נהיה מפחיד כשפתאום יוצאים אלינו חבורה של אנשים שנראים לא הכי ידידותיים ומתחילים לחקור אותנו. עולם הפוך. מי אתם? מה אתם עושים פה? מי שלח אתכם? אל תצלמו! לכו מפה עכשיו! אנחנו מתקפלים משם עם הזנב בין הרגליים. ככה נראית מדינה שהחוק בה פוחד מהעבריינים. אנחנו חוזרים העירה, עוברים ליד פרויקט גדול של ארבעה מגדלים שלצידו הוקם - בניגוד לחוק - מרכז מכירות.

"זה פגע רע", אומר אלי לוי בפרצוף עגום, "אנחנו פשוט דופקים את הראש בקיר".

ומה נשבר קודם, הראש או הקיר?

"מה נראה לך?".

"אין חן בעיסוק שלנו, נגיד את זה ככה", אומר לי מאוחר יותר דודי אזור, מנהל פיקוח בוועדה לבניין ערים "יזרעאלים", עם שני מפקחים שאחראים על 540 אלף דונם ועל 70 אלף תושבים. "אפילו במושבים איפה שיושבים מלח הארץ מאיימים, 'הרכב שלך מסומן אצלנו'. פה אין משטרה, אין ליווי, כלום, שום גיבוי".

אני מדבר עם מפקח בנייה ערבי מהצפון. הוא לא רוצה להזדהות בשמו: "כולם מכירים אותי, יודעים איפה אני גר". הסיפורים שהוא מספר מזעזעים: "כשאני מגיע למסור צווים, מקיפים את האוטו שלי, מאיימים, זורקים אבנים, זרקו עליי מוטות ברזל. בהתחלה הגשתי תלונות, אבל המשטרה לא עשתה כלום. אז הפסקתי. אתה נכנס לכפר, ואף אחד לא מתייחס אליך, לא דופקים חשבון. התקנתי מצלמות ברכב על חשבוני. נוסע עם גז מדמיע שקניתי. אין לי גיבוי משטרתי, כלום.

"יהודים וערבים מאיימים אותו דבר", הוא אומר, "אבל בכפרים הערבים המצב גרוע פי עשרה, כל אחד יש לו ילדים, רוצה לבנות, אין לו קרקע. לפעמים מתלבש על קרקע לא שלו או קרקע של אחיו ולך תחפש. אפילו בזק וחברת חשמל מגיעים לכפרים ערבים עם מאבטחים - והם עוד נותנים שירות - אבל אנחנו, שנותנים דוחות, באים לבד. אני יוצא לשטח ומפחד. רק לתת את הצו וללכת. למרות שאני מייצג את המדינה, אני בא כמו גנב, ואז לא חוזר באותה הדרך שבאתי, שלא יחכו לי. אם אנשים שאני מגיע אליהם מציעים לי קפה, אני לא לוקח, אני פוחד שירעילו אותי".

זה משפיע עליך גם ברמה האישית?

"ברור. אני כל הזמן על כדורי הרגעה. אני חוזר הביתה, ואין לי כוח לדבר עם אשתי. אני מעשן הרבה, הרבה יותר מדי. כל הזמן בלחץ, לא נושם טוב. אף אחד לא עוזר לנו".

עבריינות הבנייה הוגדרה שוב ושוב כ"מכת מדינה". על-ידי בית המשפט, על-ידי מבקר המדינה, על-ידי פוליטיקאים מקומיים וארציים - ואפילו על-ידי לשון החוק עצמו: "העבירות על חוק התכנון והבנייה", כתוב בתיקון לחוק, "הן בין העבירות הנפוצות ביותר, ומבוצעות בידי כל מגזרי האוכלוסייה ובכל שכבותיה".

אז כולם מבינים וכולם יודעים וכולם מגדירים וכולם גיבורים, אבל אף אחד לא עושה כלום. למעשה, אף אחד בכלל לא יודע כמה עבירות בנייה יש היום בישראל. אני לא מדבר איתכם על מזגן חיצוני או מחסן בחצר, אלא על עבירות גדולות.

הפעם האחרונה שנעשתה בדיקה הייתה ב-2015, על-ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת. הדוח תיאר תמונה עגומה בתחום אכיפה ופיקוח חוקי תכנון ובנייה ואף נקב במספר של כמיליון עבירות בנייה בישראל. שלוש שנים מאז, ודוח חדש לא נכתב. גם רפורמת הפרגולות המפורסמת מ-2014 לא עזרה בהרבה. היא אומנם שחררה קצת מהלחץ הביורוקרטי, אבל לא מיגרה את עבריינות הבנייה, אפילו לא קרוב, אולי אפילו להיפך: כמות הבקשות להכשר בדיעבד של עבירות בנייה גדלה וכולנו למדנו להשלים עם עבריינות ועבריינים ומדינה שאין לה שום כוח הרתעה.

גם מבקר המדינה מצא ליקויים חמורים בהתנהלות ועדות התכנון והבנייה: לא פיקחו, לא אכפו, לא נלחמו בפולשים, ובסוף גם הכשירו את הבנייה הלא חוקית. המסר לעבריינים פשוט: תמשיכו.

הגורמים האחראים לטיפול בבעיית הבנייה הבלתי חוקית בישראל הם חברי הוועדות המקומיות והמחוזיות לתכנון ובנייה שבאחריות הרשויות המקומיות, היחידה הארצית לפיקוח על הבנייה במשרד האוצר, אגף הפיקוח במינהל מקרקעי ישראל ומנהלת תיאום ופיקוח אכיפה (מתפ"א) במשטרת ישראל. יש כל-כך הרבה רווחים בין הכיסאות ובהם מספיק מקום להמון עבירות.

על מה כולם מסכימים? שהוועדות המקומיות חלשות, שאין תיאום בין גורמי האכיפה השונים, שיש מחסור במפקחים, שצווים שיפוטיים לא מקוימים, שעבריינות מוכשרת בדיעבד (הפרקליטות החליטה על התיישנות של חמש שנים, שזה ממש לתת פרס לעבריינים).

 מתוך עמוד הפייסבוק של ועד הפעולה

גם תיקון 116 מאפשר הטלת קנסות במקום צעדים פליליים, מה שיכול להיות מאוד משתלם לעבריינים - וגם לרשויות: לשלם את הקנס הנמוך יחסית לרווח (במקרה שהעבירה היא עסק מסחרי או פיצול דירות להשכרה) ולשמר את החריגה. הרשות והעבריין ירוויחו, הציבור שומר החוק יפסיד, כרגיל.

ואם כל זה לא מספיק, יש גם התערבות של גורמים פוליטיים (ברמה המקומית לרוב) שמונעים הריסה, כתבי אישום ואפילו קנסות. זה לא אני אומר, גם לא מפקח בנייה; זה מבקר המדינה קבע: הרבה פעמים הרשויות המקומיות בעצמן מבצעות עבירות בנייה. ולא רק הן, כולם עושים את זה. רשויות וחברות ושופטים ופוליטיקאים ומפורסמים ועיתונאים ומי לא ומה לא. ולמה? כי ככה. כי אפשר וזה קל ומזמין ובקושי יש לזה מחיר. כל מי שקורא את מדור הנדל"ן של גלובס מכיר את הנושא.

"כל פרשיות השחיתות במדינה הן תמיד נדל"ן בסוף, חוץ מהצוללות", אומר לי י'. "ואנחנו, יחד עם מהנדסי הערים, שומרי הסף. אם אנחנו לא נבדוק ונדווח ונקנוס - אף אחד אחר לא. כשאומרים 'המדינה' - זה אנחנו".

מפה נראה שהמדינה, ואתם, לא במצב משהו.

"לצערי, מאזן האימה לא עבר לצד השני. בתי המשפט עמוסים, גם התובעים. השרשרת לא מושלמת והעבריינים לא פוחדים. תבין, עברייני בנייה עושים את זה בצורה מושכלת: הם משקיעים כסף, תכנון, מתייעצים. זה לא פשע תשוקה, נגיד ככה, זה גם לא אדם ששם מזגן בקיר חיצוני או מלונה בחצר. פה יש אדריכלים, מהנדסים - כולם משתפי פעולה. אם אתה לא מעביר את המטוטלת של מאזן האימה אל העבריין - זה ימשיך".

 מתוך עמוד הפייסבוק של ועד הפעולה

מה אתה רואה בפרספקטיבה של עשרים שנות פיקוח?

"עלייה באלימות, בתעוזה, בשוחד, בחוסר הכבוד לרשויות. אנשים לא מבינים שאכיפה טובה נותנת איכות חיים, כי אם אתה לא מכה בעבריין הקטן, הוא יגדל. מתחיל מבסטה בשוק בלי היתר, ואז כמה מחסנים וחנות והלאה - וזה לא נפסק. אף פעם לא ניסו באמת לפתור את הבעיה ולעשות אכיפה כמו שצריך. במדינה יש שכונות שלמות שנבנו בלי היתרים".

הרוב המוחלט של עבירות הבנייה, על-פי י', מבוצע על-ידי אזרחים קטנים, אבל איך אפשר להאשים אותם, אותנו (לי אין עבירות בנייה, לדאבוני), אל מול עבריינות בנייה עצומה שעומדת מולנו בלי מפריע. הנה ארבע דוגמאות כמעט מקריות שפורסמו בגלובס, על כולן הוכרז שהולכים לטפל בהן, וכלום לא קרה:

קניון נעימי בנתניה משתרע על 24 אלף מ"ר ללא היתר בנייה. מתחם דיזיין סנטר מאחורי קניון איילון, כנ"ל. מתחם ירקונים בפתח תקווה. והכי מצחיק: הגג של סינמה סיטי בירושלים. למה זה מצחיק? כי את העבירה הזו אפשר לראות טוב מאוד מחלון בית המשפט העליון. כל השופטים יכולים להסתכל ולראות את הכבוד שמקבל החוק בישראל.

ממשרד האוצר נמסר בתגובה: "מפקחי הבנייה עושים עבודה חיונית בתנאים לא פשוטים, הכרוכים לעיתים בחיכוך עם התושבים. חובת הזדהות של מפקח, ובכלל זה החובה ללבוש מדים ותג זיהוי בהתאם לחוק, חלה על כל מי שמפעיל סמכויות אכיפה ופיקוח. בהתאם לחוק החל על פקחי הבנייה, החובה מצטמצמת בעת סכנה, כך שהטענה לעניין המדים אינה ברורה כלל. תיקון 116 היטיב עם מפקחי הבנייה ולא הרע את מצבם. חלק מטענות המפקחים מבוססות על מידע או פרשנות מוטעית של הוראות החוק.

"בשבועות האחרונים נעשו מספר ניסיונות מצד המדינה והשלטון המקומי להידבר עם נציגות המפקחים, ללא הצלחה. אנו תקווה שנציגות העובדים וההסתדרות ישכילו לחזור להידבר על מנת שניתן יהיה לגבש פתרונות ולהשיב את שגרת העבודה למסלולה".