אובססיית התקשורת שסיבכה את נתניהו: כל הטקטיקות

כמו שהיקום מוגדר לא רק על-ידי ה"יש", אלא גם על-ידי ה"אין", כך אי-אפשר להבין את בנימין נתניהו ללא ניתוח הרומן המאני-דיפרסי שלו עם התקשורת לאורך יותר משני עשורים, מאז שסימן לעצמו כיעד את כיסא ראש הממשלה.

בשנת 2017 העניק ראש הממשלה בנימין נתניהו שני ראיונות טלוויזיוניים בלבד לתקשורת הישראלית. הראשון - ראיון חנפני, שהצטעצע כ"עיתונאי", בערוץ 20, שממנו זכורים בעיקר הנהוני ההסכמה של הכתבים שמעון ריקלין ואלירן טל; איכות הסאונד הנוראית; איש ההפקה שזחל על הרצפה באמצע הראיון; וגם השאלה הביקורתית הזו של ריקלין: "אולי הגיע הזמן לשינוי חקיקה אדוני ראש הממשלה, כמו בצרפת ובמקומות אחרים, שאם אין עבירה קריטית ומהותית - אז לא צריך לחקור את ראש הממשלה וכך לאפשר לו לנהל את המדינה כמו שצריך?". שמונה חודשים בלבד עברו מאז הראיון, והוא כבר נלמד ומנותח במסגרת לימודי תקשורת בכל רחבי הארץ, ואם עוד לא צפיתם בו פשוט תעשו גוגל (ראיון, ערוץ 20, ריקלין), לא תתאכזבו והאקטואליות שלו לא נעלמה.

בראיון הטלוויזיוני השני נתניהו הפתיע. הוא בחר לגוון והתראיין לערוץ 20. נראה גם שהוא לא למד לקח מהראיון הטלוויזיוני הקודם, והתיישב לעוד ראיון תוקפני עם הכתב המדיני של הערוץ שמעון ריקלין.

היה עוד ראיון אחד ברדיו, ברשת ב', לכבוד 70 שנה למדינה, ופעם נוספת ראש הממשלה עלה לשידור בגל"צ כדי להחניף ולברך את יהורם גאון ליום הולדתו. מתי עוד שמענו אותו עונה לשאלות? פעמיים בכנסת - הוא השיב לשאלות הח"כים - אירוע פנומנלי שזכה לסיקור נרחב מטבע הדברים. ובכמה הזדמנויות נוספות, שנקרו במסעותיו המרובים, הוא השיב לשאלות של כתבים, בעיקר זרים, בחו"ל.

מה לעשות, האיש לא אוהב להתראיין בעברית, מה תעשו לו? אף אחד לא הגדיר תחת המונח "דמוקרטיה" סעיף על חובתו של המנהיג לענות לשאלות בעברית. כפי שהתברר לאחרונה - ולא רק בישראל - המונח "דמוקרטיה" זקוק לריענון. אולי אפילו טלטול. אלא שנתניהו הוא ראש קטן בכל הנוגע לסטנדרטים דמוקרטיים. הוא בחר להתמקד בכנסי מעריצים או בנאומים חגיגיים, למשל בוועידת "גלובס". חלק מהאירועים הוגדרו כ"מסיבת עיתונאים בלי שאלות" (הסטארט-אפ של נתניהו מהשנתיים האחרונות), אם כי באורח נסי ממש, הן החלו בסמוך לפתיחת מהדורות הערב. והמהדורות שידרו ובגדול.

נתניהו יצא למלחמה

קארל פון קלאוזביץ', מאבות המחשבה האסטרטגית המודרנית, טבע את המשפט "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים". הוא צדק. מדינאים ופוליטיקאים בדרך-כלל לא יוצאים למלחמה אם הם לא יודעים בדיוק איזו מטרה פוליטית היא משרתת, ומה בדיוק הם מעוניינים להשיג. נתניהו יצא למלחמה. מלחמה נגד התקשורת. והאמת, בואו נודה, אין אופנתי מזה. החוק העתיק אומר ש"האנדרדוג הנרדף" יזכה לאמפתיה וקולות, אלא שנתניהו שיכלל את הנוסחה ההיסטורית הזו והצליח לגרום לציבורים גדולים להאמין באמת ובתמים שהוא אנדרדוג נרדף. זאת, במקביל לעבודה הצדדית שלו כאיש הכי חזק בפירמידה הישראלית. ובעוד משחקי המלחמה עם התקשורת נמשכו, הסקרים הצביעו על עלייה בתמיכה בנתניהו לעומת ירידה וחוסר אמון גובר בעיתונאים ובתקשורת בכלל.

יש בכל זאת פרדוקס במערכת היחסים בין התקשורת לנתניהו. מצד אחד, עיתונאים רבים, ותיקים כצעירים, לא אוהבים אותו משלל סיבות אידאולוגיות, כלכליות, פוליטיות, רגשיות. מצד שני, אותה התקשורת ממש מעריצה אותו. כמעט סוגדת לו. לא פלא שנתניהו גדל להיות הילד המפונק שמותר לו הכל: להשתמש בתקשורת לפי רצונו ובתנאים שלו (ב-2015 סירב להתראיין לרביב דרוקר בערוץ 10, ולכן התראיין רק לערוץ 2), לאיים עליה (פתיחה וסגירה של ערוצים) ולהסית נגדה (נאום החמוצים, יצירת זהות בין השמאל לתקשורת, וכמובן הירידה האינפנטילית על הגבות של משה נוסבאום בכנס הליכוד).

"התקשורת והשמאל התגייסו למסע ציד נגדי", רעם נתניהו על הבמה באוגוסט 2017. איך התקשורת מקפחת אותך, מר ראש הממשלה? הרי התקשורת משתוקקת לארח אותך באולפן וכשאתה בא מתייחסים אליך כמו אל מלך. ערב הבחירות האחרונות הגדילה לעשות חברת החדשות של ערוץ 2 ונתנה לך להופיע על מסך ענק כמו קיסר מורם מעם, בזמן שכל מתחריך הופיעו בגודל טבעי.

אדיקות של נזיר בודהיסטי

הדבר המרתק הוא שתוך כדי המתקפה המוצלחת שלו על התקשורת, הוא מצליח באופן אבסורדי גם להתבכיין על כך שהיא מקפחת אותו ומנסה להפילו. באדיקות של נזיר בודהיסטי חוזר נתניהו על אותן שלוש מנטרות: "התקשורת רודפת אותי ואת משפחתי"; "התקשורת לא רוצה אותי בשלטון ומבצעת הפיכה", ו"התקשורת לא מסקרת את הדברים הטובים שאני עושה". לאלה נוספות לפי הצורך מנטרות קצרות טווח כגון "תעשיית הדכדוך", "הם רואים פקקים, אני רואה מחלפים", "חמוצים", "אליטות" ו"התקשורת לא משקפת את רצון הציבור".

מנטרות אלה ואחרות נצרבות בתודעה הציבורית והופכות במהרה ל"עבר". העבר בתורו מסדר את ההבנה האנושית ומחנך את העתיד על-ידי היטמעות עמוקה בתרבות והפיכת המנטרות לרשת של אמיתות, תפיסות, רעיונות ואמונות: "התקשורת שמאלנית, אשכנזית, אליטיסטית ומתנכלת לשלטון". המפעל החינוכי של נתניהו הושלם. ניצחון.

בקשר לטענה האבסורדית בדבר התקשורת השמאלנית - ברצינות, הגיע הזמן להפריך את המיתוס הזה. האם התקשורת מסקרת את הנעשה בחייהם של הפלסטינים הנחנקים תחת המשטר הצבאי הישראלי? לעתים נדירות. האם הגישה השלטת בעיתונות הכלכלית יכולה להיחשב כשמאלית? עד מחאת 2011 היא בקושי סיקרה את קשרי ההון-שלטון או את מצב הדיור הציבורי. האם היא בעד התארגנויות עובדים? תלוי במזג האוויר.

למעשה, חלקים נרחבים בעיתונות הכלכלית סוגדים בדיוק לאותה התפיסה הימנית-ליברלית שהוא מחזיק בה ומטיף לה. מבלי להיכנס לשמות של עיתונאים ימניים, בכירים ומרכזיים (ויש הרבה כאלה) בכלל גופי התקשורת, חייבים לשאול: האם ישראל היום, מקור ראשון, רדיו קול חי, NRG, סרוגים, אתר מידה, ערוץ 7, בחדרי חרדים, גלי ישראל, ערוץ מורשת, ערוץ 20, עשרות עלונים שמחולקים חינם בבתי כנסת, ואינסוף עיתונים ואתרים חרדיים - האם זו התקשורת השמאלנית? האמת היא שהתקשורת היא לא ימין ולא שמאל. היא בממוצע מפלגת אווירה.

בחזרה לקלאוזביץ'. אם המטא-אסטרטגיה של נתניהו היא להחזיק בשלטון והאסטרטגיה היא לשרוד בכל אמצעי אפשרי, אז אחת הטקטיקות המרכזיות שלו היא מחיקת ההבדלים בין גופי התקשורת והעיתונאים השונים והפיכתם לגוף אחד ערטילאי - "התקשורת". ביטולם של הפרטים כאנשים בעלי מחשבות ותפיסות פוליטיות שונות או אפילו בעלי תחומי סיקור נפרדים - מקמעונאות וצרכנות ועד רווחה וחינוך - הופך אוטומטית את ציבור העיתונאים למסה אחת גדולה של "אנשי שמאל אליטיסטים שמתנכלים לשלטון". וכשאין שום התייחסות לאדם כאדם (למעט מקרים יוצאי דופן כמו רביב דרוקר), הרבה יותר קל לשנוא, להאשים, לטנף. כשאין פנים, קל יותר להשחית את "האחר" ולהתמסר לדף המסרים.

מבחני נאמנות והתנכרות למחשבה ביקורתית

כשנתניהו החל להסית נגד המשטרה, זה אמנם היה חידוש אבל אף אחד כבר לא הופתע, על רקע החקירות שבהן הסתבך.

פולחני אישיות, הפחדה, הדרת "האחר", מתן לגיטימציה לשנאה ואדישות כלפי ה"זר", זלזול גובר במוסדות השלטון, מבחני נאמנות והתנכרות למחשבה ביקורתית - כל אלה כרוכים ביחסים הטעונים של ראש הממשלה עם התקשורת, שהיא גורם משמעותי באיזונים והבלמים שמשמרים את הדמוקרטיה. לא פלא, אם כך, שהם מתנגשים זה בזה מדי יום. מצד שני, התקשורת היא מדיום בעל כוחות-על בתחום שטיפת המוח והתעמולה.

במופעי האימה האחרונים של נתניהו, בעיקר בכנסים אבל גם בראיונות שהוצגו פה, שמענו מפיו שלו שהוא מתנגד לזרועות החוק, לביקורת ציבורית, להפגנות ולעיתונות. האם הבן של ההיסטוריון לא יודע מהי דמוקרטיה?

נתניהו הבין הרבה לפני נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שאזרחי העידן הפוסטמודרני מותשים מרוב נרטיבים, שטף מידע בלתי ניתן לעיכול ודיסאינפורמציה ועכשיו מה שהם רוצים זה סיפור טוב, ושיכניס בו אהבה ("אני אוהב אתכם!", קורא נתניהו אל מעריציו בכנסים התכופים שנערכו בשנה האחרונה).

לתקשורת יש תפקיד מהותי בהמחזת הסיפור. מה שהתקשורת מדווחת עליו קורה, מדובר, חי. מה שהיא לא מדווחת עליו - קרה פעם, מתישהו, אולי, זה לא משנה. הפגנה שלא מדווחים עליה לא קרתה. המלצות שלא דיווחו עליהן לא הומלצו. כבר מזמן עבר נתניהו להנהגה נוסח הקוסם מארץ עוץ - הוא שולח הולוגרמות לאזרחיו הגמדים בפייסבוק ונותן להם ישראל מדומיינת. אם תרצו אין זו אגדה.

בהקדמה לספר "אומץ ופוליטיקה" שיצא לאור ב-1960, שעליו זכה בפרס פוליצר, כתב הנשיא האמריקאי לשעבר ג'ון פ. קנדי: "פוליטיקאים אלה הם האנשים האמיתיים שמסירותם ונאמנותם לעמם גברה על חישוביהם הפרטיים והפוליטיים, ואשר הוכיחו אומץ לב במלוא מובן מלה, וכן אמון מלא בדמוקרטיה. אנשים אלה עיצבו את דמות הסנאט של ארה"ב, שלא יהיו בית לאוסף של גלמים הכורעים בהכנעה בפני דעות בוחריהם, או חבורת חנפנים, שכישרונם היחיד הוא לנחש לאן נושבת הרוח וללכת אחריה".

מה אומרים? לא אומרים.