הנשים שחשפו את התוקפנות המינית של המפיק מהוליווד

הסיכוי שהשמות ג'ודי קנטור ומייגן טוהיי יצלצלו לכם מוכרים, נמוך. אך מה שצמד העיתונאיות הנמרצות מהניו-יורק טיימס עשה בשנה החולפת, נצרב עמוק אל תוך חיי החברה המערבית. כאילו במחטף, ממש לקראת סופה של 2017; לא שהיה משהו חטוף בזה - ארבעה חודשים של עבודה מדוקדקת, אומץ ומופת עיתונאי, שבסופם תחקיר מכה גלים על התוקפנות המינית הסדרתית של מפיק הסרטים הארווי וויינשטיין. "הזהירו אותנו שוויינשטיין לא מאוד מפורסם", מספרת קנטור ל"גלובס", ומודה שעוצמת הדהוד התחקיר הפתיעה אותן. "זה גם היה נכון, וויינשטיין אולי מפורסם בהוליווד, אבל הוא לא שם מוכר בכל בית". מה שהיה נכון לפני 5 באוקטובר, כבר לא נכון היום. אלפים על גבי אלפים של מילים שכתבו קנטור וטוהיי הציתו תנועת סולידריות נשית עולמית, והותירו אחריהן אדמה חרוכה זרועה גברים חזקים, כשהן מחוללות רגע של האצה חברתית.

"מצד אחד סוד גלוי, מצד שני שום דבר לא היה מתועד"

בפתחה של השנה החדשה, ולרגל מינויו של מו"ל חדש לניו-יורק טיימס, פרסם נשיא ארה"ב פוסט בעמודי הטוויטר והפייסבוק שלו שבו הוא מאחל לארתור גרג (א.ג) סולצברגר הצלחה בתפקידו החדש. "לניו-יורק טיימס הכושל יש מו"ל חדש", כתב טראמפ, "מזל טוב! לך תשיג לעצמך כמה עיתונאים חסרי פניות ברמה גבוהה..." - אמר מנהיג העולם המערבי ולא דמיין את העבודה העיתונאית שנדרשה כדי לחשוף את וויינשטיין ולעמוד בהצלחה מול לחצים, איומים ותביעות.

במשך ארבעה חודשים עמלו קנטור (Kantor) וטוהיי (Twohey) על סדרת הכתבות שתיארה בפירוט את המתודולוגיה המאורגנת שבה פעל וויינשטיין, מי שהיה אחד האנשים החזקים בהוליווד. כיצד היה מזמין שחקניות ועובדות הפקה לפגישות "עסקיות" בבתי מלון, ובמקום זאת היה קורא להן לחדרו, שם היה מקבל את פניהן בחלוק או בעירום, מבקש עיסויים או מזמין אותן להיכנס איתו לאמבטיה. איך השתמש בכוחו לא רק כדי לתקוף ולהטריד, אלא גם להשתיק את מעשיו באמצעות מערכת משוכללת של שיתוף פעולה עם עוזרים - שארגנו את הפגישות, מנהלים - שמצאו סוכנים או עבודות לשחקניות המוטרדות, ועורכי דין - שהחתימו את חלקן על הסכמי אי-גילוי.

במשך 30 שנה הטריד וויינשטיין מעל 100 נשים, יצא ללא פגע ופרח מקצועית: הוביל סרטים מצליחים כמו שייקספיר מאוהב, ספרות זולה, הפסנתר, שיקגו ושר הטבעות, וזכה איתם ב-81 פרסי אוסקר; קיבל תואר כבוד מהכתר הבריטי והפך למיליונר. אבל קנטור וטוהיי שמו סוף לכל זה עם תחקיר חד, רצוף בעדויות לא מסתתרות, לא מתביישות ולציטוט של עובדות הפקה, שחקניות צעירות ורשימה מרשימה של כוכבות לא קטנות כמו אנג'לינה ג'ולי, גווינת' פאלטרו, אשלי ג'אד ורוזנה ארקט. כולן ניצולות שחשבו שהן לבד, "כאב פרטי שהפך לחוויה קולקטיבית", הגדירה קנטור.

אולי ברמה הסטטיסטית כל זה מסתדר בראש. אם וויינשטיין באמת הטריד עשרות נשים, זה רק הגיוני ומתבקש שהסיפור ייחשף. אבל במשך עשרות שנים זה לא היה המקרה. באמצעות לוליינות מורכבת של סחיטות, איומים והסכמי סודיות, הצליח וויינשטיין ליצור לולאה הדוקה של שתיקה שהדפה בהצלחה ניסיונות חוזרים ונשנים של עיתונאים לחשוף את ההטרדות והתקיפות. "הסיפור של וויינשטיין היה מאיים", סיפרה קנטור למגזין Slate באוקטובר. "היה ברור שהרבה עיתונאים ניסו לפרסם את הסיפור הזה. הוא היה אפוף בשמועות ומוזר מאוד, כי מצד אחד הוא היה סוג של סוד גלוי ומצד שני שום דבר לא היה מתועד".

קנטור (42), עיתונאית חוקרת מפולפלת שמאחוריה שורת חשיפות אחרות, כמו תנאי העבודה במחסני אמזון ופורד, וטוהיי (41), שמגיעה משושלת ארוכה של עיתונאים ומועמדת לפרס פוליצר, הבינו מהר מאוד שיש כאן סיפור שחייבים לספר. כדי להצליח איפה שאחרים כשלו הן השקיעו את מרבית המאמץ בהתקרבות עדינה וזהירה לעשרות נשים, כולל עובדות הפקה וכוכבות מהשורה הראשונה, לשם השגת האמון והעדויות שלהן. רבות מהן היו מוכנות, דרך הצינור שהניחו קנטור וטוהיי, לספר את הסיפור שלהן לפרוטוקול. הצינור שלהן היה שונה לא רק בגלל שזו הייתה הפעם הראשונה עבור רבות מהמתלוננות שנשים עיתונאיות פנו אליהן, אלא גם בגלל הוכחות מוצקות שהן הצליחו להשיג.

כדי שהתחקיר יעמוד במה שטוהיי מכנה "צבא של עורכי דין" שתקף את העיתון ואותן באופן אישי ללא רחמים, הן לא יכלו להישען רק על עדויות של נשים. אף שהכמות הייתה משכנעת, הן חיפשו דרכים נוספות לאמת את הטענות. קנטור וטוהיי מצאו זהב בצורת מזכר פנימי בחברת ההפקות של וויינשטיין ושובל פירורי לחם פיננסי. כסף, מסמכים והתכתבויות שמתעדים את התשלומים שניתנו לנשים שונות ורישומים פנימיים שמתעדים תלונות של עובדות החברה.

■ פרויקט מיוחד ממגזין "פירמה": 50 העיתונאים הכי משפיעים בישראל לשנת 2017

השפעה הרבה מעבר להוליווד

רק חמישה ימים אחרי שחשפו את הסיפור, יצא תחקיר נוסף על וויינשטיין, הפעם על ידי כתב עצמאי עבור הניו-יורקר, רונן פארו. פארו תכנן תחילה לצאת עם הסיפור דרך רשת החדשות NBC, אך זו בחרה שלא לצאת עם התחקיר בפומבי בטענה שהוא אינו בשל. לימים, פארו ירמוז כי הרשת נכנעה ללחצים מצד וויינשטיין וסוללת עורכי דינו.

באופן מפתיע, הכתבה של פארו לא חפפה לזו של השתיים, אך כמו שקנטור מציינת, "מתברר שהסיפור היה כל כך גדול, שהיה מספיק חומר לכולם". וויינשטיין הכחיש כמעט הכל נמרצות, ומה שלא הכחיש ייחס לגילו המופלג (67), ולפער התרבותי בין המותר לאסור. אבל זה לא עזר, ההשלכות האישיות היו קטסטרופליות. תוך ימים ספורים הוא פוטר מחברת הפקת הסרטים The Weinstein Company שהקים יחד עם אחיו, שכינה אותו בפומבי "אדם חולה מאוד", נבעט מהאקדמיה לקולנוע (זו שמחלקת כל שנה את פרסי האוסקר) בצעד חסר תקדים וראשון מסוגו, ומשטרות ניו-יורק ולונדון פתחו נגדו שתי חקירות פליליות נפרדות. כעת ניתן לומר בביטחון גדול שתמו ימי השטיח האדום של אחד מהאנשים החזקים בהוליווד.

לכאורה הכל יכול היה להסתיים כאן, החשיפה הייתה מתויקת כעוד כתבה טובה וחשובה, וויינשטיין היה נעלם כלא היה והחיים היו שבים למסלולם. אבל משהו הפעם היה שונה. במקום טיטוא וביטול המעשה כ"תפוח רקוב", קיבלנו תגובה מהירה וחדה, שבירת שתיקה נשית עולמית, ומעין שינוי של מאזן תרבותי. זמן קצר אחרי שפורסמו הכתבות, פרצה תופעת רשת חדשה. נשים מכל העולם שיתפו ברשתות החברתיות את הסיפורים האישיים שלהן תחת התגית MeToo#. זו לא הייתה הפעם הראשונה שההשטאג היה בשימוש כדי לאגד נשים, אבל זו הייתה הפעם הסוחפת ביותר.

המדיה החברתית עזרה לכל זה לצמוח לממדי ענק, באמצעותה נשים יכלו לשתף את הסיפורים האישיים שלהן ולהביע סולידריות עם ניצולות אחרות. ההשטאג היה בשימוש מיליוני פעמים במעל ל-85 מדינות בעולם. נראה שהסכר נפרץ לחלוטין. אם נשים מפורסמות מוכנות לדבר בגלוי על הטרדות וקווים אדומים, גם אחרות ואחרים יכולים - גם אם מדובר בתוקף חזק, עשיר או מפורסם. "לאחד העורכים שלנו, מאט פורדי, יש תיאוריה מעניינת לגבי עוצמת התגובה - הוא טוען שזה מהמקרים הנדירים שבהם המתלוננות יותר מפורסמות מהאדם שאותו הן מאשימות", מסכמת קנטור.

כשאני שואלת את קנטור וטוהיי אם היו יכולות לשער שהכתבה הזו תזכה לכזו תגובה, קנטור משיבה ברגשות מעורבים: "מצד אחד, אני קצת מתנגדת ומתרעמת על כוחה של התהילה במקרה הזה, כי אני מאמינה שסיפורה של כל אישה חשוב. זה נראה שהארווי וויינשטיין עשה את אותו הדבר להרבה נשים ללא קשר למעמדן בתעשייה. כעיתונאית וכאדם, אני לא אוהבת את הרעיון בלתת משקל רב יותר לסיפורי נשים מפורסמות מאשר לסיפורן של נשים פחות ידועות. מצד שני, אני חייבת להודות שהשפעתן של כוכבות גדולות כמו אשלי ג'אד, אנג'לינה ג'ולי וגווינת' פאלטרו בלספר את הסיפור שלהן על גבי העיתון במקרה הזה הייתה עצומה, בין השאר משום שאמרו שהן לא מתביישות לספר את הסיפור שלהן. אני כן שואלת את עצמי אם כל זה היה מתנהל באותה צורה אם הנשים המפורסמות לא היו מוכנות לדבר באופן כה ציבורי. אני לא בטוחה שזה היה קורה".

יהיו הסיבות אשר יהיו, התחקיר הצית מצעד של בושה וסימן תקופה חדשה המכונה עידן פוסט-וויינשטיין, שבה תאגידים וחברות גדולות כבר לא מגוננים על הכישרונות הגדולים שלהם. כך למשל התגלה שפוקס ניוז שילמה השנה לחמש נשים שונות 13 מיליון דולר במצטבר כדי לשמור בשקט את ההטרדות המיניות של הכוכב שלהם, ביל אוריילי. במקום זאת הם מתנערים במהירות מכל קשר לכוכבים כדי לשמור על מותג הרשת בצד הנכון של המאה ה-21. כך, המשוואה השתנתה לחלוטין, הטרדות מיניות הפכו למשהו שלא מגלים כלפיו סובלנות.

בכל מקום, בכל תחום. וגם בישראל

תעשיית הבידור "חטפה" את השינוי בעוצמה הכי חריפה. אחרי שנים של שתיקה הכל התפוצץ: השחקן קווין ספייסי הואשם שהטריד גברים צעירים לאורך השנים; הקומיקאי לואי סי.קיי הואשם והודה שעינג עצמו לפני נשים ללא רשותן; המפיק המוזיקלי ראסל סימונס הואשם שאנס שלוש נשים; ומנחה הטלוויזיה הוותיק והאהוב מאט לאואר הואשם שהטריד לכאורה עמיתות לעבודה. כמו במקרה וויינשטיין, לא רק הכנות ושבירת השתיקה ארוכת השנים הייתה עזה, אלא גם התגובה. הנאשמים הפכו מוקצים מקצועית. סרטים וסדרות בכיכובם בוטלו, הם פוטרו מהפקות קיימות וגונו בפומבי על ידי כל אלו ששנים נתנו להם במה. אבל כמובן שלא מדובר בסופה של המהפכה.

רופאים, סנאטורים, אקדמאים, יזמים ומשקיעי הון סיכון נחשפו, הודחו, פוטרו או התפטרו. אנדריס נלסונס, אחד המנצחים הבכירים ביותר בעולם המוזיקה הקלאסית, ציין עם פרוץ מה שנודע כבר אז כ'אפקט וויינשטיין' כי "אצלנו בעולם המוזיקה דברים מסוג זה לא יכולים לקרות. המוזיקה מכוונת אותנו תמיד לנהוג בצורה סובלנית". אלא שזמן קצר אחר כך הואשם ג'יימס לווין, המנהל המוזיקלי והמנצח המיתולוגי של האופרה המטרופוליטנית בניו-יורק, בהטרדת קטינים לאורך עשרות שנים. בכל תחום, בכל מקום, לא נשארה אבן לא הפוכה.

בקנדה נאלץ להתפטר אחד ממנחי הטלוויזיה והרדיו הוותיקים במדינה אחרי שהואשם בהטרדה שיטתית של נשים וגברים כאחד לאורך 15 שנה. בצרפת נשים יצאו לרחובות להפגין וקראו לחשוף בגלוי שמות של מטרידים. בבריטניה שר ההגנה התפטר אחרי שהואשם שתקף מינית עיתונאית בשבדיה, פוטרו מנחים ומנהלי טלוויזיה, ואפילו בישראל פרצה סערה.

נשות תקשורת כמו אושרת קוטלר, דנה ויס ונרי ליבנה אזרו עוז וסיפרו בכנות על הפגיעות שחוו מאושיות לא קטנות כמו השדרן גבי גזית ואיש התקשורת אלכס גלעדי. לימור לבנת, אורנה בנאי, רחל עזריה, יעל אבקסיס וירדנה ארזי הן רק עוד חלק קטן מהשמות שלקחו חלק בקמפיין הספונטני וחוצה הגבולות.

בחודשים האחרונים הכוח הקולקטיבי הפך גם לפעילות מאורגנת. יותר מ-300 נשות הוליווד התאגדו והכריזו על הקמת הקבוצה Time's Up שמטרתה להילחם באפליה או התנהגות לא הולמת. היוזמה כוללת ניסיון להביא לחקיקה מרתיעה שתמנע מחברות להחתים על הסכמי השתקה, והיא כוללת זרוע של סיוע משפטי שתעניק ייעוץ והגנה משפטית לנשים וגברים שחוו הטרדה או תקיפה במקום עבודתם. טקס גלובוס הזהב האחרון היה כולו בסימן סולידריות נשית וקריאה לניקוי אורוות כללי. אמנם זה מתרחש בזירת תעשיית הבידור האמריקאית, אבל לזו יש השפעה עמוקה על עיצוב התרבות העולמית.

מכאב פרטי לכוח קולקטיבי

ההד הציבורי והאפקט המתמשך שנוצר בעקבות התחקיר שפרסמו קנטור וטוהיי בניו-יורק טיימס, לא מובן מאליו. זו לא הייתה הפעם הראשונה שדמות ציבורית נחשפה כטורף סדרתי. רק כמה שנים לפני כן ביל קוסבי, כוכב נערץ, הואשם על ידי מספר גדול של נשים ככזה. אפילו לא צריך להרחיק כל כך הרבה שנים. רק חודשים לפני התחקיר על וויינשטיין חשפה אמילי סטיל, גם היא מהניו-יורק טיימס, תחקיר על המנחה והמטרידן הסדרתי ביל אוריילי. כל הנאשמים הפכו מובטלים בן רגע, אבל היה זה רק החשיפה על אודות וויינשטיין שהציתה תנועת סולידריות וגל עולמי של חשיפות נוספות. "אפקט וויינשטיין" הפתיע גם את קנטור וטוהיי.

"ג'ודי ואני היינו כל כך שקועות בתהליך הדיווח והכתיבה, שהיו רגעים נדירים כאלה של לקחת אוויר. השעה 22:00 בלילה ואת אומרת, 'אוקיי, אני לא מתכוונת לעבוד יותר היום, אני הולכת לקחת הפסקה", מספרת טוהיי. "אז היה איזה לילה שבו היינו בבועה שלנו כל כך הרבה זמן, והחלטתי לגלוש לפייסבוק, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את MeToo#. סיפורים בפיד שלי צצו מחברים וקרובי משפחה. זו הייתה חוויה מרגשת בשבילי. זה הביא דמעות לעיניי".

יש לזה מחיר אישי?

קנטור: "זה כבוד לעשות את העבודה הזו. אנחנו תמיד אומרות לאנשים שאי אפשר לשנות את מה שקרה להם בעבר, אבל צריך להיות מסוגלים למנף את מה שקרה לנשים הללו למטרה בונה כלשהי. לפעמים הרגשנו כאילו אנחנו עומדות בנהר של כאב, ואני לא רוצה להפחית מזה, אבל היו גם רגעים של הכרה ותקווה וחיבור. השאלה כעת היא האם ניתן להפוך את הכאב הפרטי לכוח קולקטיבי".