אוהב להיות בבית

קשישה ערירית בת 95 אינה סיעודית, אך בשל גילה נזקקת לקצת עזרה ולמידה מסוימת של השגחה. הקרן לטיפול בחסויים מונתה כאפוטרופוסית עבורה, על-מנת לסייע לה בניהול ענייניה רכושיים, והיא זאת שעתרה לבית המשפט בבקשה להורות על העברתה של הקשישה לבית אבות - בניגוד לעמדתה של הקשישה, שמבקשת להמשיך לחיות בבית מגוריה ללא הפרעה.

מקור הקושי הוא בעיקר תקציבי, שכן לקשישה אין הכנסה או חסכונות מספקים שיאפשרו לה לשכור שירותיו של עובד זר שיגור איתה בביתה ויסייע לה במידת הצורך. למרבה האירוניה, המדינה מוכנה לממן את שהותה של הקשישה בבית אבות - אך לא לממן את הסיוע הכלכלי הנדרש לשכירת שירותי עובד זר, למרות שעלות אחזקתה של הקשישה בבית האבות גבוהה יותר משכרו של העובד הזר.

אם התביעה הזאת הייתה מתגלגלת לפתחו של כל בית משפט אחר, יש להניח שהייתה מתקבלת לאלתר, לאור הטענה שטובתה של הקשישה להיות בהשגחה חשובה יותר מכיבוד רצונה. אך למזלה של הקשישה, התיק הגיע לידיו של השופט אלון גביזון מבית המשפט לעניני משפחה בבאר-שבע, שכבר קנה לעצמו שם של שופט חרוץ במיוחד. גם הפעם השופט הגדיל ראש, יצא מלשכתו ופנה לבקר בעצמו בביתה של הקשישה ולבחון במו-עיניו כיצד ניתן לארגן לה סיוע בביתה.

הוצאת קשיש מביתו לבית אבות נחוות על-ידו כ"פעולה כוחנית ואלימה" כאשר הדבר נעשה בניגוד לדעתו ולרצונו, קבע בית המשפט, שכן "יש בה לא רק משום פגיעה בחירותו, אלא משום שינוי באורחות חייו כפי שהיה רגיל אליהם במשך השנים. במציאות הקיימת ובהיעדר פיקוח מספק על בתי האבות, מדובר לעתים אף בפגיעה בכבודו של הקשיש". 

לפיכך, בית המשפט פסק כי "הוצאת קשיש מביתו בניגוד לרצונו צריכה להיות האלטרנטיבה האחרונה, וחובה על בית המשפט, בבחינת 'כיבוד אב ואם', לבחון תחילה את כל החלופות הקיימות (ואף ליצור בעצמו חלופות) כדי להותירו בביתו ולכבד את רצונו".

בית המשפט לא רק אמר - אלא גם עשה. לסיורו היזום בבית הקשישה השופט כינס כל גורם רלוונטי אפשרי: עורכת דין מטעם לשכת הסיוע המשפטי, המייצגת את האינטרסים של הקשישה במנותק מהאפוטרופוס שמונה לה, עובדות סוציאליות מלשכת הרווחה, נציגי האפוטרופוס - הקרן לטיפול בחסויים, שכנות של הקשישה הנוהגות לסייע לה בהתנדבות וכן מנהלת מחלקת הקליטה בעיריית באר-שבע.

מטרת הקונסיליום הייתה למצוא פתרון יצירתי רב-מערכתי שיספק עזרה לקשישה בביתה, מבלי לגרום לה עוגמת-נפש רבה הכרוכה בהעברה כפויה לבית אבות. במאמץ משותף פתרון כזה אכן נמצא: תיבנה תוכנית טיפול והשגחה בשילוב המערך ההתנדבותי של עיריית באר-שבע, יותקן בביתה של הקשישה לחצן מצוקה שמחובר לבית השכנה, ותיבחן האפשרות לשכן בביתה של הקשישה סטודנטית מאוניברסיטת באר-שבע הסמוכה לביתה, שתספק לה השגחה לילית בתמורה למגורי חינם.

בסופו של יום ולאחר מאמצים רבים נמצא פתרון הולם עבור הקשישה, אולם מדובר בפתרון ספציפי המבוסס במידה רבה על מערך התנדבותי, כשבפועל נדרש פתרון מערכתי עבור סוגיה שנוגעת לקשישים כה רבים.

מאחר שלמדינה יש תקציב המיועד לסייע בטיפול בקשיש על-ידי שיכונו בבית אבות - מדוע לא תינתן לקשיש, במקרים המתאימים, האפשרות לבחור לעשות שימוש בתקציב זה לצורך רכישת שירותי סיוע ביתיים במקום הוצאתו מחוץ לביתו, קל וחומר כאשר יש בכך חיסכון תקציבי עבור המדינה? 

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", מומחית לדיני משפחה וירושה, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il