הפוליטיקה של הכעס

בקיץ 2009 יצאו חברי קונגרס דמוקרטיים למחוזות הבחירה שלהם, כפי שהם עושים בכל פגרת קיץ, כדי לפגוש מצביעים, ולשכנע אותם שהם ראויים לאמון חוזר בבחירות הבאות.

הם ניסו להסביר לבאי אסיפותיהם את הרפורמה הנועזת בשירותי הבריאות, שהנשיא אובמה והרוב הדמוקרטי הגדול בשני בתי הקונגרס עמדו להעניק לעם האמריקאי. הם נתקלו בחומה בצורה של איבה. צרחו עליהם, שרקו להם בוז. "יום אחד, אלוהים יעמוד בדרכך, והוא ישפוט אותך ואת שאר לוחכי הפינכה הארורים על גבעת הקפיטול", קרא אחד בפנסילבניה לעומת סנאטור ותיק.

זה היה סימן לבאות. המפלגה הדמוקרטית ניגפה. בית הנבחרים עבר לידי הרפובליקאים, והם עיקרו בהתמדה וביסודיות את כל יוזמות ממשל אובמה בענייני פנים וכלכלה.

את המהפכה האלקטורלית ההיא ארגנה תנועה עממית, שנטלה את השם רב האסוציאציות "מסיבת התה" (על שם התקוממות נגד מס תה שהטילו הבריטים ב-1775). מימנו אותה בעלי הון רפובליקאיים. אבל את האנרגיה סיפקה התפוצצות של כעס נגד "האליטה הליברלית" בוושינגטון.

"מסיבת התה" של השמאל

מאז, הדמוקרטים הפסידו בהדרגה את כל מנופי השלטון. ב-2014 אבד להם הסנאט, וב-2016 אבדה להם הנשיאות, מכוח התפרצות לא צפויה של כעס עממי נגד "האליטות" (ובעזרתה הנדיבה של שיטת בחירות ארכאית, שאיפשרה למפסיד לנצח).

אין זה מן הנמנע שבשבוע האחרון נמצאה להם שוות ערך שמאלית ל"מסיבת התה". נחשול כעס מציף עכשיו את אמריקה. הוא מכוון כלפי פוליטיקאים, ששיקולי בחירות הפחיתו עד מינימום את נכונותם להגביל את הבעלות על כלי נשק פרטיים.

הניצוץ שהדליק את הכעס היה טבח בבית ספר במדינת פלורידה בתחילת השבוע שעבר. צעיר בן 19, בוגר בית הספר, נכנס לשם עם רובה סער, פתח באש, ורצח 17 בני אדם, רובם ילדים.

רצח בבתי ספר נעשה מוטיב קבוע בחיי אמריקה. מישהו חישב ומצא שב-20 השנה האחרונות, 150,000 ילדים אמריקאיים חזו מבשרם מעשי טבח בכיתותיהם. היו גם מעשי טבח בקמפוסים של אוניברסיטאות, בקניונים, בבתי קולנוע ובמועדוני לילה.

המיליציות של 1791

מכל המוזרויות הארכאיות של החוקה האמריקאית, מוזר במיוחד הוא "התיקון השני" לחוקה, שנוסף ב-1791. הוא התיר לאמריקאים להחזיק כלי נשק ולהקים "מיליציות". התיקון היה הגיוני בהחלט במושגי הזמן ההוא. האמריקאים עתה זה יצאו ממלחמת עצמאותם נגד הבריטים. לפני שהיה סיפק בידם להקים צבא, מיליציות של אזרחים נושאי נשק הגנו עליהם מפני ידם הקשה של מדכאיהם.

קשה מאוד לשנות משהו בחוקת ארה"ב, בעיקר בסעיפים הנוגעים לזכויות היחיד. איש לא ניסה מעולם להיפטר מן התיקון השני, גם כשהתחיל להתחוור הקשר בינו לבין מעשי רצח המוניים. אדרבא, שדולה פוליטית רבת עוצמה, שקמה כמעט לפני 150 שנה, פיתחה שרירים פוליטיים מרשימים בשירות המאבק להנצחת התיקון השני. השדולה הזו ידועה בראשי התיבות האנגליים NRA (ההתאחדות הארצית של הרובאים). יש לה חמישה מיליון חברים ויותר. היא הושוותה לא פעם עם השדולה הפרו-ישראלית אייפא"ק מבחינת כוחה להשפיע ומצד שיטות ההתארגנות והמימון שלה.

במפלגה הרפובליקאית אפשר לספור על אצבעות יד אחת את הסנאטורים וצירי בית הנבחרים המעיזים להביע אפילו התנגדות רפה למצע ה-NRA. שדולת הרובאים מדרגת את חברי הקונגרס על פי נאמנותם להנחיותיה. רק חמישה מ-51 הרפובליקאים בסנאט מקבלים טיפונת פחות מ-A. בין 49 הדמוקרטים, לעומת זאת, יש רק ארבעה המגיעים עדA https://tinyurl.com/nra-ratings)).

אתם עמדתם לצדי

דירוג ה-NRA מתורגם לשתי תבניות של התנהגות פוליטית: קודם כל, הצבעה; ושנית, תרומות למועמדים. במערכת הבחירות לנשיאות של 2016, השדולה הקדימה להשליך את יהבה על דונלד טראמפ. הוא אמנם היה מקבל B לפני 2015, מפני שצידד באיסור על מכירות של רובי סער. אבל הוא שינה את טעמו בעניין הזה, כפי ששינה את טעמו בעניין הפלות מלאכותיות.

זמן קצר לאחר השבעתו הוא היה הנשיא הראשון מאז ומעולם שהופיע בוועידה השנתית של התאחדות הרובאים. "אתם עמדתם לצדי", הוא אמר, "ואני אעמוד לצדכם". הוא ביטל במחי עט תקנות, שבהן השתמש ממשל אובמה כדי לעכב מכירה של כלי נשק. לאחר הטבח בלאס וגאס, הוא נמנע במפגיע מלקרוא לאיסור על מכירת מתאמים, שהגדילו את מהירות הירי של רובים חצי-אוטומטיים. למתאם הזה, הנקרא באנגלית bump stock, לא יכול להיות כמעט שום שימוש לגיטימי (http://tinyurl.com/bump-wiki).

רק אתמול, שבוע לאחר הטבח בפלורידה, טראמפ הסכים לאסור מכירת מתאמים. הוא גם אמר שיסכים לדון בהארכת זמן ההמתנה לרכישת נשק. הוא גם קרא לבדוק את "הנושא הקשה של בריאות הנפש".

הרוצח מלאס וגאס החזיק 20 כלי נשק בביתו, והביא חצי מהם אל החדר בבית המלון, שמחלונו ירה בבאי הקונצרט. הרוצח בפלורידה רכש לא פחות מ-12 רובים. לא ברור מצב העניינים שבו בן 19 אינו מורשה לשתות בירה, או לשכור רכב (לפחות בשתי חברות גדולות), אבל רשאי לחמש את עצמו כמו היה יחידת קומנדו.

אלה בדיוק השאלות, המעוררות עכשיו את הכעס. סקר דעת קהל הראה השבוע שכמעט שני שלישים של האמריקאים אינם בוטחים בנכונות הפוליטיקאים שלהם ליישב את בעיית הנשק.

פגישת האזנה

הנערים והנערות של בית הספר פארקלנד בפלורידה הם עכשיו דובריו העיקריים של הכעס הציבורי. הם הפתיעו את אמריקה בבגרותם וברהיטותם. שדר הרדיו הימני רב ההשפעה רש לימבו הודה ללא חשק באפקטיביות שלהם, אבל הוסיף מיד ש"הם מנוצלים בידי השמאל". זו טענת מפסידים, המזכירה להפליא את תגובת הדמוקרטים ל"מסיבת התה" ב-2009. גם פעיליה "נוצלו בידי הימין". פוליטיקה מוצלחת היא האמנות של ניצול כל ההזדמנויות.

אתמול עמדה האסיפה המחוקקת של פלורידה, בשליטת הרפובליקאים, לדון ביוזמת המיעוט הדמוקרטי לאסור רובי סער. משלחת של תלמידי פארקלנד צפתה מן היציע. אבל מנהיגי הרוב מנעו את הנושא מלהגיע אפילו לוויכוח במליאה. היום (ד') עומדים הנשיא טראמפ ורעייתו להגיע לפלורידה, ל"פגישת האזנה" עם תלמידי פארקלנד ועם הוריהם. זה יהיה מאורע עוצר נשימה. כדי לעבור אותו בשלום, הנשיא יהיה זקוק לשיעורים של סבלנות, של אמפתיה ושל ענווה שבדרך כלל נבצרים ממנו.

תלמידי פארקלנד מתכננים מאורע הרבה יותר גדול ונועז: הם קוראים למצעד מחאה בוושינגטון הבירה בחודש הבא.

לאן כל זה עומד להתגלגל, קשה להגיד. אבל כעס הוא מנוף של גיוס, של התארגנות ושל מימון. הוא יכול לספק את מה שקוראים "הפרש הניצחון" בבוא הבחירות של נובמבר. הצבעה של אמצע הקדנציה הנשיאותית תמיד סובלת משיעור גבוה של אדישות. השאלה היא תמיד איזו קבוצה פוליטית אדישה פחות. הרפובליקאים, המתקשים לגייס את מצביעיהם, ונכשלים פעם אחר פעם בבחירות מקומיות, יכולים עכשיו לקרוא את הכתובת על הקיר.

 עיתוני פלורידה בעקבות הטבח בפארקלנד

■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-sebolg-https://tinyurl.com/karny ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny