לבקר את המציע ולא את השופטת

בסרט "שתי אצבעות מצידון" (1986, במאי: אלי כהן), שעוסק במלחמת לבנון הראשונה, ישנו קטע נפלא שבו הלוחם "ג'ורג'י" (השחקן אלון אבוטבול), מסביר לחבריו החיילים השבוזים (המותשים) את הסיטואציה הכאוטית שנוצרה אז בלבנון: "הנוצרים שונאים את הדרוזים ואת השיעים ואת הסונים והפלסטינים. הדרוזים שונאים את הנוצרים, השיעים והסורים. השיעים? דפקו אותם כל השנים אז הם שונאים את כולם. הסונים שונאים את מי שהראיס שלהם אמר להם לשנוא, והפלסטינים שונאים אחד את השני ואת האחרים. עכשיו לכולם יש מכנה משותף אחד - כולם מה זה שונאים - אותנו, הישראלים".

השבוע, אחרי שערכתי שיחות עם מעורבים שונים בפרשות ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ובפרשיית ניר חפץ-אלי קמיר-הילה גרסטל, נזכרתי בקטע מהסרט. להבדיל אלף אלפי הבדלות.

כמובן, עושה רושם שבמקרה הזה, החוקרים שונאים את החשודים, החשודים שונאים את החוקרים, וגם את הפרקליטים, והשופטים. הפרקליטים מזלזלים בשוטרים, ואת גרסטל לא סובלים. למה? כי היא העבירה עליהם ביקורת במשך כמה שנים.

כעת, גרסטל כועסת על הפרקליטים, הסנגורים כועסים על העיתונאים, וגם על החוקרים והשופטים, חלק מהעיתונאים שונאים את ביבי, ביבי שונא את השוטרים ואת רוב העיתונאים, וכל העיתונאים שונאים את ניר חפץ. עכשיו, לכולם יש מכנה משותף אחד - כולם שונאים את... תשלימו בעצמכם.

בכל מקרה, בסיטואציה הנוכחית כפי שקורה לרוב בחיים, כל אחד פועל ומביע דעה מתוך הפוזיציה שבה הוא נמצא. עוד לא פגשתי סנגור שלא טען שהלקוח שלו חף מפשע, או שהחשדות נגד הלקוח מוגזמים. עוד לא פגשתי חשוד שמודה כי חטא (אלא אם הוא הפך לעד מדינה וקיבל תמורה בעבור ההכאה על חטא). עוד לא פגשתי פרקליט או חוקר משטרה שמודים כי טעו או הפריזו בעוצמת החשדות. עוד לא פגשתי שופט שחשב שטעה בהארכת מעצר.

גם הפוליטיקאים פועלים מפוזיציה ומתוך אינטרסים, וקשה למצוא בקרבם עמדות שחורגות מהצפוי מראש. הפוליטיקאים מהשמאל ומהמרכז שרוצים להפיל את הממשלה, תוקפים את נתניהו; ואילו אנשי הימין שרוצים להמשיך ליהנות ממנעמי השלטון, שותקים או מגוננים על נתניהו. זאת, על אף שכבר ברור שנתניהו התנהג באופן מושחת, גם ללא קשר להוכחת הפליליות של מעשיו.

לבקר את המציע ולא את השופטת

את הדוגמה הקיצונית ל"מתקפת ההגנה", על ראש הממשלה סיפקה אתמול, ד', כמעט כמו תמיד שרת התרבות, מירי רגב. בניסיון פתטי לגמד את החשדות הרבים לשחיתות נגד נתניהו, התייצבה רגב מעל דוכן הכנסת והכריזה בחגיגיות מעושה, כי "רק עכשיו פורסם תיק 7000 - חשדות חמורים נגד הגננת שושנה, שנתנה לנתניהו לכאורה עוגייה נוספת בחגיגת הסיום של הגן".

אחרי מחשבה לא מאומצת במיוחד, הבנתי ש"משל הגננת שושנה" של רגב, הוא בעצם מקבילה פיוטית או הומוריסטית למנטרה שעליה חוזר נתניהו בתגובה לחקירותיו, שלפיה "לא יהיה כלום כי אין כלום". בשני המקרים, אין ולו שמץ של התייחסות עניינית לחשדות הרבים והמגוונים נגד ראש הממשלה. אין בהם כלום.

אבל בעוד שמפוליטיקאים כמירי רגב אין לאיש ציפייה שישמשו דוגמה, או אפילו שיגידו משהו בעל משמעות וערך בהקשר לטענות החמורות נגד נתניהו, משופטים יש לנו ציפיות אחרות לגמרי. כך למשל, אנחנו מצפים משופטות כהילה גרסטל וכאסתר חיות שישמשו דוגמה ומופת לציבור שאותו הן שפטו (גרסטל) ועדיין שופטות (חיות).

זוהי הסיבה, שההתנהגות של גרסטל אחרי שהגיעה אליה, לפי החשד, ההצעה המושחתת של אלי קמיר, וההתנהגות של חיות, אחרי שגרסטל סיפרה לה על ההצעה (לדברי חיות, כשניכר על גרסטל שהיא "מזועזעת"), התקבלה ברוב הציבור בתדהמה.

ככל שמדובר בשתי השופטות המכובדות, לציבור גם קשה לראות ניואנסים או לרדת לפרטים ולמורכבות המקרה שבו הן מעורבות: קמיר העביר לגרסטל הצעה מושחתת מניר חפץ? גרסטל דיברה על כך עם חיות, אבל שתיהן לא הלכו עם זה לפרקליטות או למשטרה? השילוב של סוגיות אלה מספיק כדי שהן יישפטו בציבור לחומרה, כל אחת לפי חלקה. אלא שכדי שנוכל לשפוט אותן בדרך מיטבית עלינו להכיר את הפרטים, הניסוחים, והניואנסים, שהתרחשו שם בחדרה של גרסטל בינה לבין ידידה, קמיר.

אם, לשם הדוגמה, קמיר ביקש מפורשות מגרסטל (בשליחותו של חפץ) - לסגור את תיק המעונות של שרה נתניהו, בתמורה לתמיכה במועמדותה ליועצת המשפטית לממשלה, אזי יש לשפוט את גרסטל בצורה אחת. אבל אם קמיר רק ניסה לברר עימה אגב שיחה חברית, מהי דעתה העקרונית על התיק, אזי התנהגותה תישפט באופן אחר.

עם זאת, בשני המקרים, ברור שגרסטל טעתה. אולי הטעות הייתה גדולה יותר, ואולי גדולה פחות, אבל הייתה כאן טעות. נראה, שההחלטה של גרסטל לא לדווח על ההצעה המושחתת של קמיר-חפץ התקבלה, בין היתר, בשל חוסר האמון ששררו בינה לבין הפרקליטות והיועמ"ש דאז, יהודה וינשטיין. אבל גרסטל הייתה צריכה להבין בזמן אמת, שלמרות מערכת היחסים המורכבת, בסיטואציה הסבוכה שאליה היא הוכנסה בעל כורחה על-ידי צמד המושחתים לכאורה, היה עליה לנהוג אחרת.

והערה חשובה לסיום, חיוני לחזור ולהזכיר שגרסטל דחתה את ההצעה המושחתת שהועברה אליה, לפי החשד. לכן, מותר לבקר אותה אבל מוקד הביקורת צריך להיות בחשודים בשחיתות, ולא בה, שנכפה עליה להימצא בסיטואציה הכמעט בלתי אפשרית הזאת.

ה"ספוילר" של שי ניצן

ואם כבר מדברים על ציפייה משופטים שידווחו בזמן אמת, אז יש גם ציפייה שיעמדו בפסיקותיהם. לפחות בכל הנוגע ליד הקלה על ההדק של הארכות המעצר בארץ, השופטים לא עומדים בנורמות שהמחוקק והם עצמם קבעו. חקירה סבוכה כמו חקירת תיק 4000, חייבת להתבצע כשלפחות בחלק מהזמן החשודים במעצר, כדי להגיע לחקר האמת. אבל גם בחקירה הזאת, כמו בחקירות רבות קודמות, רואים הארכות מעצר של 5 או 6 ימים שניתנות פעם אחר פעם על-ידי השופטים לבקשת המשטרה והפרקליטות.

זוהי תופעה מדאיגה, שכן העיקרון הבסיסי שהותווה בחוק המעצרים ובפסיקת בית המשפט העליון, הוא שמעצר אינו צריך להוות כלי להרתעה, ואינו יכול לשמש כמעין "מקדמה" על-חשבון העונש. אך היום, ישנה יותר מתחושה שמעצרים ארוכי ימים נועדו לא רק למצות את החקירה או למנוע את שיבושה, אלא גם לשבור את רוחם של הנחקרים. אולי גם כדי להביא אותם לשתף פעולה עם המשטרה, ולהפוך לעדי מדינה.

ואפרופו עדי מדינה, בוועידת ישראל לעסקים של "גלובס", שנערכה בדצמבר האחרון, עלה פרקליט המדינה, שי ניצן, לבמה והזהיר את כל המעורבים הפוטנציאליים בעבירות שחיתות, כי "לעולם לא תוכלו לסמוך על איש משותפיכם, עוזריכם, או הקרובים לכם ביותר, שלא יסגירו אתכם באחד הימים. לא תוכלו לסמוך - לא על המזכירה האישית המלווה אתכם עשרות שנים, לא על הנהג הצמוד והנאמן, לא על העוזר האישי, ובוודאי שלא על נותן השוחד או המתווך לשוחד". בדיעבד, הדברים של ניצן היו "ספוילר" למה שאנחנו רואים היום.