כשל הארכות המעצר

פרשת חילופי המסרונים בין שופטת המעצרים, רונית פוזננסקי-כץ, לחוקר רשות ניירות ערך, עו"ד ערן שחם-שביט, מסופרת רוב הזמן כסיפור של שחור ולבן. היא מתוארת בתקשורת ואפילו על-ידי בכירי מערכת המשפט - בהם נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, ונציב התלונות על שופטים, שופט העליון בדימוס, אליעזר ריבלין - כמקרה קיצוני וחריג שיש לטפל בו בחומרה.

ואכן, הטיפול המשמעתי בשחם-שביט ובעיקר בפוזננסקי-כץ לאור התפקיד שמילאה הוא חשוב. ראוי גם שהוא ייעשה על-ידי משפטנים בכירים מאוד ובראשם נשיא העליון לשעבר, אשר גרוניס, שמונה השבוע לשבת בראש בית הדין המשמעתי לשופטת.

אבל לצד זאת חשוב לזכור ולהזכיר שפרשת המסרונים היא סיפור מורכב, שהרבה יותר משהוא מעיד על כשל בהתנהלות של שופטת ספציפי וחוקר ספציפי, הוא מצביע על כשל עמוק ומערכתי שרק במקרה "נפל" על אותם שופטת וחוקר. ואת זה אסור שההליך המשמעתי שמתחיל להתנהל נגד השופטת, ישכיח.

ואיך אנחנו יודעים זאת? משום שבעוד שהציבור הרחב הגיב לחשיפת ערוץ 10 את הפרשה בהפתעה רבתי - סנגורים, שופטים ופרקליטים, עמם שוחחנו מאז שנחשפה הפרשה, הופתעו הרבה יותר מהתגובה הציבורית המופתעת, מאשר מהאירוע עצמו. כמה מאותם אנשים, שמכירים את עולם המעצרים מקרוב, סיפרו לנו שחילופי מסרונים בין החוקרים והפרקליטים לבין שופטי המעצרים היו עד היום דבר שהוא כמעט שגרתי.

כך למשל, מדבריהם מתברר כי מזכירויות בתי המשפט נהגו, אולי עדיין נוהגות, לתת מעת לעת לחוקרי המשטרה את מספרי הטלפון הסלולרי של שופטי המעצרים התורנים כאשר החוקרים רוצים לבקש הארכות מעצר בשעות הערב בהן השופטים נמצאים בכוננות בבית.

דוגמה נוספת - מתברר כי דיונים בין החוקרים או הפרקליטים לבין שופט המעצרים בלשכתו, וללא נוכחות החשודים וסנגוריהם, הם דבר נפוץ ומקובל. יתר על כן, לעתים זהו כמעט הכרח המציאות. למשל, כאשר השופט מתבקש להוציא צווים במעמד צד אחד.

הפתרון לכשלים הללו יכול להיות ניתוק פיזי בין השופטים לחוקרים - לא לאפשר להם להחליף מסרונים בחשאי, לא לאפשר להם להיפגש ללא נוכחות החשודים או סנגוריהם, ולא לאפשר להם להיפגש בלשכה האינטימית ומחוץ לאולם בית המשפט החשוף.

אבל בכך לא די. שכן הסימביוזה שבין השופטים לבין החוקרים והתובעים חורגת בהרבה מהעניינים הטכניים הללו. השופטים, התובעים והחוקרים פועלים כולם בשליחות המדינה. רבים מהשופטים שדנים במעצרים (ובתיקים פליליים בכלל) באו מקרב הפרקליטות, הם נוטים פעמים רבות להעדיף את עמדת החקירה והתביעה ולקבלה ללא ביקורת מספקת. לכן, אמצעי נוסף לטיפול בכשלים המערכתיים שרק קצה הקרחון שלהם נחשף בפרשת המסרונים, צריך להיות מינוי של יותר סנגורים לשפיטה.

אבל גם זה לא מספיק. שכן עצם טבעם של הליכי המעצר הראשונים, שבהם קיימים פערי כוח ומידע אדירים בין החוקרים שמחזיקים בידם את הראיות, יודעים את מהות החשדות ומציגים דוחות חסויים לשופט, לבין הסנגורים שמהלכים באולמות המעצר כסומים באפילה, תורמים גם הם לתופעת היד הקלה על הדק הארכות המעצר.

כאן הדרך היעילה ביותר לטיפול היא כמעט בנלית - יש לדרוש משופטי המעצרים לחזור ולעיין לפני כל דיון מעצר בדברי ההסבר ל"חוק המעצרים" ובפסיקת בית המשפט העליון בנוגע לזכויות של חשודים ועצורים.

לדוגמה, בדברי בית המשפט העליון בפסק דין גנימאת מ-1995: "במדינה דמוקרטית, שהצבה בראש חוקתה את הצו כי 'זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין', מעצר ללא משפט צריך להתקיים רק במקרים חריגים ומיוחדים. הכלל הוא החירות. המעצר הוא החריג... מעצר לצורכי חקירה צריך להתקיים רק במקרים חריגים של חקירה. מעצר אינו אמצעי חקירה". ואזי, אולי היד של השופטים על הדק המעצרים, צפויה לרעוד יותר, לפני שההדק נלחץ.

לסיכום, הטיפול בכשל שנחשף ב"פרשת החלפת המסרונים" צריך להיות טיפול שורש עמוק, כי אם הוא יסתיים בסתימה בלבד, באמצעות ההליך המשמעתי נגד השופטת פוזננסקי-כץ - המחלה לא תעלם, אלא תמשיך לכרסם בשיני המערכת.