תיאטרון הבובות של נוחי דנקנר באי.די.בי נחשף

השנים הן 2008-2010. נוחי דנקנר הוא ילד הזהב של שוק ההון. הוא עומד בראש קונצרן עתיר חברות ונכסים לכאורה - קונצרן אי.די.בי, שמחזיק אז בסלקום, שופרסל וכלל ביטוח, ומכהן בשלל תפקידים בחברות שבבעלותו - יו"ר באי.די.בי פתוח וב-אי.די.בי אחזקות, מנכ"ל אי.די.בי אחזקות ודירקטור ב-17 חברות בקבוצה. נוחי מייצג באותם ימים את המצב הקיצון, שבו אותו אדם מכהן בשלל תפקידים בקבוצה, והוא גם בעל השליטה בה, אבל הוא לא חריג. מדובר בתופעה.

באותם ימים חלק מהדירקטורים בקבוצה - בהם גם אמו של נוחי דנקנר, זהבה, ומקורבים לו - מכהנים כדירקטורים בכמה חברות בקבוצה. לעיתים 10 במקביל. שנה אחר שנה מאושרת המשך כהונתם כדירקטורים, וזאת ללא בחינה של מועמדים אחרים לתפקיד. המשרדים של אי.די.בי אחזקות ואי.די.בי פתוח נמצאים באותו בניין, וישיבות הדירקטוריון של החברות - שכל אחת מהן הנה חברה נפרדת בקבוצה - מתקיימות באותו חדר. מעבר לכך, היות ורוב הדירקטורים מכהנים בשתי החברות, הישיבות מתקיימות back to back (אחת אחרי השנייה ברצף), כשכל הדירקטורים - אלה המשותפים, והבודדים שאינם משותפים לשתי החברות - יושבים בשתי הישיבות. באותן ישיבות מאושרות פעם אחר פעם החלטות לחלק ערימות של כסף מהחברות כדיבידנדים, בלי שנשאלת שאלה אחת כמעט בנוגע ליכולת הפירעון של ההתחייבויות העתידיות של החברה, ובלי שיהיו בפני הדירקטורים המסמכים הרלוונטיים וחומרי הרקע לצורך קבלת ההחלטה. ועל הכול מנצח אותו ילד פלא, עם חיוך כובש וביטחון עצמי השמור רק לאלה הנושמים אוויר פירמידות צלול - נוחי דנקנר. ואף אחד לא שואל אם זו התנהלות תקינה.

סימני השאלה העולים מההתנהלות הזאת היו נותרים מאחורי הקלעים אלמלא קריסתה של אי.די.בי על רקע אי יכולתה לפרוע את חובותיה, ואלמלא תביעת העתק, בסך 650 מיליון שקל, שהוגשה כמה שנים מאוחר יותר נגד דנקנר וחברי דירקטוריון החברה, בטענה לחלוקות דיבידנד אסורות, בהיקף של כ-1.8 מיליארד שקל. הנאמנים להסדר החוב באי.די.בי - עו"ד חגי אולמן ורו"ח אייל גבאי - הגישו את התביעה נגד דנקנר, אמו זהבה, אריה ביסקר, ליאור חנס, אליהו כהן, אריה מינטקביץ, יעקב שימל, מאיר רוזן, שמואל לחמן, צבי דבורצקי ושמואל דור. באמצעות עוה"ד אופיר נאור ורנן גרשט טענו, כי חלוקת הדיבידנדים נעשתה כאשר היה ברור מהנתונים, כי החברה לא תוכל לעמוד בפירעון חובות עתידיים. אל ההליכים הללו נקלעה גם מזכירת חברת אי.די.בי פתוח ו-אי.די.בי אחזקות, אשר שימשה גם כסמנכ"לית אי.די.בי פתוח בשנים 2008 עד 2010- ענבל ציון.

ציון, ששימשה בתפקיד ניהולי בחברה, (מזכירת חברה אינה מזכירה במובן הקלאסי. המזכיר/ה נחשבים לחלק מאנשי המפתח האחראים על יישום והטמעה של כללי הממשל התאגידי בחברה ונוטלים באחריות לעניינים אלה, יחד עם מילוי תפקידם הניהולי) ובין היתר, הייתה אחראית על זימוני הדירקטורים לישיבות, שליחת החומר למשתתפים לפני הדיון ותיעוד כל ישיבות הדירקטוריון והחלטותיו - העידה בפני הנאמנים להסדר החוב באי.די.בי על התרבות התאגידים הלקויה בחברה. היא אף הייתה אמורה להתייצב לעדות במשפט על אותם הדברים שאמרה - אך כאן בדיוק מתחיל סיפורה. שמה של ציון לא היה זוכה לחשיפה מרובה במהלך המשפט - בייחוד לאור הכוכבים האחרים והשמות הנוצצים שכיכבו בו, ובראשם נוחי דנקנר - אלמלא העובדה שנטלה את חייה יום לפני שהייתה אמורה למסור עדות בתביעת הדיבידנדים האסורה. היה זה יום הדיונים הראשון בתביעה לגופה, דיון ההוכחות הראשון, והוא נפתח בבשורה טרגית על כך שהעדה, ציון, הלכה לעולמה בליל העדות.

הדיון נפתח ללא ציון, כאשר עו"ד אופיר נאור מבקש מביהמ"ש להגיש את עדותה לביהמ"ש לצורך הוכחת התביעה; אך זכה להתנגדות עזה מצד הנתבעים. הצדדים נשלחו הביתה "לעשות שיעורי בית" ולהגיש את טיעוניהם סביב השאלה מדוע לא תוגש העדות של העדה המנוחה, אך במהלך אותו לילה הגיעו להסדר פשרה. במסגרת הפשרה נקבע, כי דנקנר והדירקטורים ישלמו 175 מיליון שקל לנאמנים, לקופת הפירוק, והתביעה תיסגר. זה קרה רגע לפני השלב הדרמטי של ההוכחות - עדותו של נוחי דנקנר. יו"ר אי.די. בי לשעבר היה צפוי להיחקר, בין היתר על טענת הדירקטורים, כי הפרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון שאישרו את חלוקת הדיבידנד לא משקפים את כל הדיונים והשיקולים ששקלו הדירקטורים.

כפי שנחשף לראשונה ב"גלובס", העדה שהלכה לעולמה, ציון, מסרה לנאמני אי.די.בי עמדה הפוכה לחלוטין - לפי עדותה, הפרוטוקולים משקפים את המציאות ולא נעשו כל דיונים נוספים בנוגע לחלוקת הדיבידנדים. מסיבה זו, בין היתר, ביקשו הנאמנים להגיש את הקלטות השיחות עמה.ואז נפתחה בורסת ההימורים בנוגע לשאלה מה גרם לאותה עדה ליטול את חייה בלילה שקדם לעדות. מה הפחיד אותה כל כך, ועד כמה הייתה עדותה קריטית לתיק. על רקע הבקשה לאשר את הסדר הפשרה בדלתיים סגורות מבלי לחשוף את הראיות והשיקולים שהובילו להחלטה, פנה "גלובס" לביהמ"ש בבקשה לחשוף את העדות של ציון על מנת לשפוך אור על חשיבותה לתיק ועל הסדר הפשרה שהושג על רקע הבקשה להגיש את עדותה לביהמ"ש, ורגע לפני עדותו של דנקנר. העדות של ציון, שחלקים ממנה נחשפו בשבוע שעבר לתקשורת, הותרה היום (א') לפרסום באופן רשמי, ומאשרת את חשיפת "גלובס" ערב ההסדר- ציון לא הייתה העדה שעליה יקום וייפול דבר, אך לא ניתן לבטל את עדותה לחלוטין ולומר, כי לא סיבכה כלל את דנקנר ושאר הנאמנים.

 ענבל ציון / איור: גיל ג'יבלי

קרב גרסאות על תוכן הפרוטוקולים

בעת חשיפת הפרוטוקולים של ישיבות דירקטוריוני אי.די.בי הצטיירה בפני הנאמנים אולמן וגבאי תמונה בעייתית, לכל הפחות, ממנה עלה, כי בפני הדירקטורים הוצג סכום לחלוקה ואלה אישרו אותו בלי לשאול שאלות ובלי לערער על הסכומים. האם הדירקטורים היו חותמת גומי של נוחי דנקנר שהציג בפניהם את הסכומים?

בעוד הדירקטורים - ובראשם נוחי דנקנר - טענו בתצהירים שהגישו לביהמ"ש, כי הם קיימו דיונים מעמיקים בכל השאלות שעל הפרק, וכי הפרוטוקולים של הישיבות שלהם לא משקפים את כל מה שנאמר בדיון, העידה ענבל ציון בפני הנאמנים, כי הפרוטוקולים - שהיא הייתה אמונה על עריכתם - מלאים.

עו"ד נאור: הפרוטוקולים של החברה משקפים אמת?

ציון: "כן".

ש: "כפי שהם".

ת: כפי שהם.

ש: הישיבות הוקלטו"

ת: "לא".

ש: לא ב-IDB-אחזקות ולא ב-IDB-פתוח?"

ת: "באף אחת מהן".

ש: במסגרת כל רבעון מתקבלות החלטות בנוגע לחלוקות דיבידנד. גם ברמת פתוח וגם ברמת החזקות. יש פרוטוקול דיון יש נוסח החלטה. שני הדברים האלה עברו תחת ידייך, נכון?"

ת: "נכון".

לפני הכuל סותרת עדותה של ענבל ציון את הצהרותיהם של הדירקטורים על כך שהפרוטוקולים של דיוני הדירקטוריון על חלוקת הדיבידנד, אינם משקפים את מה שהיה בפועל. לטענת הדירקטורים, הדיון היה רחב בהרבה מהדברים שתועדו בפרוטוקול. אולם ציון הבהירה לאורך כל עדותה, כי מה שלא נכתב בפרוטוקול, לא נאמר. והפרוטוקולים הללו כמעט ריקים מתוכן. אין בהם שאלות מצד הדירקטורים, תהיות, דיונים מעמיקים, ובסופם - מאושרות חלוקות דיבידנדים בסכומי עתק.

אז מי משקר? היה או לא היה דיון מעמיק לפני שנפתח הארנק של אי.די.בי? לאור הסדר הפשרה שנחתם בין הצדדים, העובדה שנוחי דנקנר חמק מדוכן העדים ברגע האחרון ממש ואישורו של ההסדר הבוקר על ידי ביהמ"ש - השאלה הזו תיוותר ללא מענה.

תרבות ארגונית בעייתית: בני משפחה מונו כדירקטורים

התביעה שהוגשה בפרשת הדיבידנדים האסורים, נשענה על שתי טענות: האחת, התרבות התאגידית הקלוקלת שהיוותה קרקע פורייה לאישור חלוקות אסורות; והמצב הכלכלי הרעוע של החברות, שלו היה נשקל היה מונע חלוקות שיאיינו את היכולת של החברות לפרוע את חובותיהן בעתיד. עדותה של ציון חד-משמעית בנקודה הראשונה (תרבות תאגידית), ומלמדת על תרבות ארגונית בעייתית, בלשון המעטה. בין היתר, היא העידה כי היא עצמה כיהנה במספר תפקידים בכמה חברות, וכך גם נוחי דנקנר, ודירקטורים אחרים; וכן שהליך המינוי שלהם היה די אוטומטי.

הגם שציון העידה ש"לא ראתה עם זה בעיה", עדותה מציגה באור לא מחמיא, בלשון המעטה, את ההתנהלות הארגונית המתוארת.

נאור: כפל התפקידים הזה, אני שם לב שהיה מאוד מאפיין בקבוצה. היו אנשים שישבו בהרבה מאוד תפקידים בקבוצה. את היית מודעת לזה? למשל, דירקטורים שישבו במעל 10 חברות בקבוצה כחברי דירקטוריון.

ציון: "הייתי מודעת לזה".

נאור: כפל תפקידים למשל, בין תפקיד יו"ר לתפקיד מנכ"ל, מר נוחי דנקנר.

ת: "נוחי כיהן כיו"ר דירקטוריון בשתי חברות ההחזקה העליונות בקונצרן. ב-IDB-אחזקות וב-IDB-פתוח".

ש: נכון.

ת: "מעבר לזה, IDB-פתוח הייתה בעלת מניות במישרין ובעקיפין במספר חברות נוספות בקונצרן, וכפועל יוצא מכך הוא כיהן גם בחברות האלה כדירקטור".

ש: את לא ראית בזה בעיה?

ת: "אני לא רואה בזה בעיה".

ש: 17 דירקטוריונים כשמנכ"ל ויו"ר בשתי חברות החזקה, ומבחינתך לא היה בזה קושי מהותי, לא פורמאלי?

ת: "לא. אני עוד פעם אומרת, אני לא ראיתי בזה בעיה כשדירקטורים שהם ב-IDB- אחזקות או ב-IDB-פתוח מכהנים בחברות המוחזקות".

עו"ד נאור התעכב עם העדה גם על השאלה - איך אותם דירקטורים, שחלקם בני משפחתו של נוחי דנקנר וחלקם נחשבים למקורביו - מונו לתפקידם; העדה חזרה כמנטרה על האמירה, כי כל המינויים אושרו באסיפה הכללית, ואולם אישרה כי בשנים בהם עבדה בחברה, לא נבחנו מועמדויות של דירטורים אחרים.

ש: בחנתם אי פעם אפשרות להביא דירקטור מקצועי ולא את אמו של בעל-השליטה? בחנת פעם את הסוגיה הזו?

ת: "אני לא בחנתי דבר כזה".

ש: מישהו ביקש ממך לבחון את הסוגיה הזו?

ת: "לא. אף אחד לא ביקש ממני".

ש: זאת אומרת, שמבחינתך זה היה שטנץ קבוע של אישור חוזר באסיפה הכללית. את לא ראית שום דבר שקשור לזה שצריך לבחון דירקטורים מקצועיים לקבוצה, בכלל לא היה תהליך כזה בקבוצה? ת: "לא מכירה. לא זכור לי תהליך כזה".

ש: זאת אומרת, שנוחי מינה את אמא שלו לדירקטורית בחברה.

ת: "נוחי לא מינה אותה, האסיפה הכללית מינתה אותה".

ש: "מי בעלי המניות שמצביעים באסיפה הכללית? גם נוחי?

ת: "גם נוחי, כן".

לא זוכרת"; "אין לי מושג"

לאורך העדות חוזרת ציון ואומרת פעם אחר פעם, כי היא אינה זוכרת מה היה, אין לה מושג מי קבע את סכומי החלוקה, היא לא טיפלה בחלוקת הדיבידנדים ועוד ועוד. בעוד חלק מכלי התקשורת שפרסמו את העדות סבורים ש"אובדן הזיכרון" של העדה הוביל לכך שעדותה הפכה לזניחה, העדות הזאת למעשה היתה עקבית וברורה בנוגע לאחת השאלות המרכזיות בתביעה: איך התקבלו ההחלטות בחברה.

ציון, שנכחה בכל ישיבות הדירקטוריון, הייתה עקבית בנוגע לתיאור האירועים שהתרחשו סביבה. החלטות התקבלו ללא הליך סדור, דירקטורים מונו שנה אחר שנה ללא בחינת כשירותם והחברה התנהלה כמעונו הפרטי של בעל השליטה בה. אפילו ניסיונותיה של העדה לגמד את מעמדה בחברה ואמירותיה כי למרות שהייתה בכירה בחברה היא לא הייתה מעורבת בשום החלטה ולא יודעת אפילו מי קיבל את ההחלטות, מעידה על ההליך הלקוי. אם מי שמרכז את כל המידע לא יודע כיצד מתקבלות ההחלטות ומה השיקולים שעמדו בבסיסם - מי כן אמור לדעת? לא מדובר בנקודה שהייתה גורמת ל"מבוכה" בלבד לנתבעים או עניין טכני וזניח, אלה בנקודה שהייתה מהווה בסיס להוכחת החלק השני של התביעה: העובדה כי חולקו דיבידנדים למרות הידיעה על מצבה הכלכלי הרעוע של החברה.

 הסדרי הפשרה

בשורה התחתונה, העדות לא הייתה מסיימת את התיק. רחוק מזה. לנאמנים נותרה נקודה מרכזית להוכחה: מה היה המצב הכלכלי של קבוצת אי.די.בי בעת חלוקת הדיבידנדים. האם כעמדת הנתבעים - היה עודף של מיליארדים; או כעמדת התביעה - ניתן היה לצפות כי החברות לא יעמדו במועדי פירעון החובות שלהן.

 גלגולה של סאגה