על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה

גאס ומיקי בדיוק סיימו לריב. זה לא היה אחד מהריבים הגדולים שלהם, רמה 5 על הסקאלה שבה 1 הן עקיצות פאסיב-אגרסיב ו-10 הן נהמות חסרות פשר (הרמות האהובה עליי בטווח הזה הן 6: העלבות אישיות, ו-7: לגלוג סרקסטי על מה שהיריב/ה אמר/ה בוויכוח). זה היה ויכוח די סולידי, וגאס, שממילא לא הרגיש טוב, פרש למיטה בחדר השינה בזמן שמיקי עמדה בסלון. הוא נשכב, נשף בתסכול, הרים את הראש, שלח מבט אל עבר הדלת הפתוחה, ראה שאף אחת לא עומדת שם, והוריד את הראש שוב. רגע טלוויזיוני קטן ואנושי שמייצג כל-כך הרבה דברים שאנחנו לא שמים אליהם לב בשעת ריב: הרגע שבו נעים לשקוע בחיקם החם של הכעס והעלבון ותחושת הצדק, ולחכות שבן/בת הזוג יבואו עם הסולם כדי לרדת יחד מהעץ.

"אהבה", סדרה מקורית של נטפליקס שיצרו ג'אד אפטאו (שאחראי בין היתר ל"פריקים וגיקים", "אנשים מצחיקים", "אסון מהלך", ובמידה מסוימת תרם רבות גם ל"בנות"), והתסריטאים לזלי ארפין ופול ראסט (שגם מגלם את גאס בסדרה), עלתה בשבוע שעבר לעונה שלישית ואחרונה. עבור מי שלא ראה את שתי הראשונות זו הזדמנות לצרוך אותה כמו שצריך, בצפייה רצופה. זה משמעותי כי העלילה עוקבת אחרי היחסים של גאס עם מיקי (ג'יליאן ג'ייקובס המצחיקה, השנונה, המרגשת) לאורך פרק זמן של פחות משנה, ועבור מי שצפה בה בזמן אמת היא נפרשה על פני כמה שנים. זו תופעה נפוצה בטלוויזיה, כמובן, אבל מאחר ש"אהבה" מתלכד בסופו של דבר אל נרטיב אחיד ושלם, הדבר הזה פוגע בחוויית הצפייה.

גאס ומיקי, כיאה לדמויות מבית מדרשו של אפטאו, הם אנשים פגומים להחריד ואנושיים להפליא: הוא הגיע לאל.איי עם חלומות להיות תסריטאי, אך עובד כמורה של ילדים-שחקנים על הסט של סדרה טראשית. היא צעירה דעתנית ומוכשרת, מפיקת רדיו ומוצלחת מאוד בעבודתה, אבל גם מתמודדת עם התמכרות - לאלכוהול, לסקס, לאינטימיות. בשניהם מוטמע מה שמכונה "כשל אינהרנטי" (inherent vice), מרכיב פנימי שגורם למוצרים (או לישויות) להתפורר, להיכשל, להינזק - ובעצם, המרכיב שככל הנראה בלעדיו אין אהבה אמיתית.

על פניו זו דרמה קומית עם כל השטיקים המוכרים של אפטאו, כלומר הרבה מאוד הומור, מבוכה ומוזיקה טובה. אבל מתחת לפני השטח - והשם הקלישאתי הפומפוזי של הסדרה בעצם מרמז על כך - בתוך "אהבה" מתגנב בעדינות תהליך ארוך של התאהבות וזוגיות. בצפייה חוזרת של שלוש העונות מתגלה התהליך הזה מבין השורות, והוא מבותר בניתוח אנטומי מדויק מאוד. אין איבר בגוף הזה שלא עובר תחת זכוכית המגדלת: הציפייה, האכזבה, התסכול, הרומנטיקה, האנוכיות, הקנאה, הפיתויים, הספקות, הניסיון לקרוא רמזים וסימנים, השפה הדואלית שמחביאה רגשות גדולים, והמתח שבין הרצון להגשמה עצמית לבין דרישות הזוגיות.

כן, זו קלישאה, אבל דרכן של קלישאות להיות נכונות: נדמה שהגיבורה הבלתי נראית של הסדרה היא האהבה עצמה, שנאלצת להילחם על קיומה מהרגע הראשון, עוד לפני שגאס ומיקי בכלל יודעים שהם מאוהבים. ועד כמה שלעתים כואב מאוד לראות את זה, התהליך הוא מרתק - ומרגש למדי.