נקמת טראמפ: הנשיא לא שכח שטילרסון הגדירו כ"אוויל דפוק"

בסופו של דבר, רקס טילרסון, שר החוץ של ארה"ב שפוטר אתמול, נפל קרבן לחוסר יכולתו ללקק למנהיג. בתפקידו הקודם, מנכ"ל ענקית האנרגיה אקסון-מוביל, סביר להניח שטילרסון לא היה שוכר אדם כדונלד טראמפ כמנהל זוטר. כשר חוץ, לא הצליח טילרסון להסתיר - ואף לא התאמץ להסתיר - את בוזו למנהיג העולם החופשי ולקווי מדיניות החוץ שלו. הפלא הוא, איך הצליח טילרסון לשרוד במשך יותר משנה בממשל שמחייב את בכיריו לסגוד לעומד בראשו. (זוכרים את ישיבת הקבינט הראשונה, בינואר אשתקד, שבה הפליגו רוב השרים בשבחי מנהיגם?)

מלכתחילה היה ברור, שהזיווג טראמפ - טילרסון ישא פירות באושים. ניגודי האופי ביניהם הם מתכון לגירושים: טראמפ הוא אדם אימפולסיבי, מתלהם, משולל יכולת ריכוז ונרקיסיסט למהדרין, בעוד שטילרסון הוא אדם קר, מחושב, אמון על הליכים ביורוקרטיים ומורגל לתפקד בתוך מערכות סבוכות. מעבר לכך, חילוקי דעות מהותיים בין השניים בסוגיות של מדיניות חוץ - על כך בהמשך - חוללו חיכוכים מתמידים. עתה מינה טראמפ מישהו בצלמותו ובדמותו לשר החוץ (בכפוף לאישור הסנט): מייק פומפיאו, ראש ה-CIA.

אבל שתי שאלות מיידיות מעסיקות עכשיו את וושינגטון:

השאלה האחת היא, מה הניע את טראמפ לפעול דווקא עתה ולערוף את ראשו של טילרסון באיבחה מפתיעה אחת? מה בדיוק שבר את הגב הנשיאותי? הרי טראמפ עצמו הכריז לא מכבר שאין כל אמת בידיעות שבדעתו לפטר את שר החוץ שלו והגדיר ידיעות אלה כפייק ניוז.

אנליסטים מעלים כמה תיאוריות: יש הגורסים, שמדובר בצורך דחוף של הבית הלבן לשנות את סדר היום הציבורי. התקשורת עוסקת במידה הולכת וגוברת בדמי השתיקה שנתן פרקליטו של הנשיא לשחקנית פורנו - סטורמי דניאלס הוא שמה המקצועי - הטוענת שקיימה יחסים עם טראמפ לפני עשור, בדיוק כאשר אשתו, מלניה, ילדה לו את בן זקוניו, ברון. יש הערכות שגם התובע המיוחד רוברט מולר נעץ מלתעותיו בסוגיה זו הגיע אפוא הזמן לתת לציבור דרמה חדשה. 

תיאוריה אחרת - שמקדם האתר הימני "וושינגטון פרי ביקון" - גורסת שטראמפ מאס במאמציו של טילרסון להציל את ההסכם עם איראן, שטראמפ נוטה לקרוע אותו לגזרים. על פי האתר, הוביל טילרסון את המאמצים לשכנע את מדינות מערב אירופה להסכים לשינויים במסמך במגמה לשלול מטראמפ עילה לרמוס אותו כליל. גורמים בבית הלבן הזהירו את הצוות הבכיר של טילרסון שמאמצים אלה עלולים לעלות לבוס שלהם במשרתו.

ותיאוריה שלישית טוענת, כי טילרסון עבר על הדיבר החשוב ביותר של ממשל טראמפ: לא תדבר סרה ברוסיה. ב-12 במארס, תמך טילרסון פומבית בהצהרת ראש ממשלת בריטניה, תרזה מיי, שלפיה רוסיה ניצבת מאחורי ניסיון הרצח, בגז עצבים, של איש ביון רוסי לשעבר שריגל למען הבריטים, ובתו, בעיירה קטנה בבריטניה. מבחינת טראמפ, שנמנע בעקביות ממתיחת ביקורת על ולדימיר פוטין, זו, אולי, עבירה שדינה פיטורין.

וזה מוביל אותנו לשאלה השניה: מדוע בחר טראמפ להשפיל את טילרסון ולפטרו בלי להודיע לו על כך מראש, כמקובל? לאחר הכל, הרי מדובר בדמות מרכזית בממשל.

פה מסתמנת תמימות דעים בקרב אנליסטים: טראמפ לא שכח מעולם שטילרסון כינה אותו "אוויל דפוק" (fucking moron) בשיחה עם פקידי ממשל בפנטגון ב-20 ביולי אשתקד. הסיפור דלף במהרה לתקשורת. דוברת של הסטייט דיפרטמנט הכחישה בזמנה את הדיווח, אבל טילרסון לא הכחיש אפילו פעם אחת את הדברים. "מתחת לכבודי לענות על שאלות כאלה", הוא נהג לומר, בתשובה על שאלות כתבים. הפנקס של טראמפ היה פתוח וידו רשמה.

וכך, נאלץ טילרסון לשמוע על פיטוריו כפי ששמע כל העולם: בציוץ בטוויטר של טראמפ, בעיצומו של ביקור במדינות אפריקה. יום קודם לכן, הזהיר אותו ראש מטה הבית הלבן, ג'ון קלי, כי פיטוריו קרובים, אך לא נקב בתאריך. טילרסון אמר, בתגובה, כי הוא רוצה שטראמפ יפטרו אישית, בשיחה פנים אל פנים. הנשיא לא העניק לו את החסד הזה, אם כי היא דיבר עמו טלפונית כמה שעות לאחר ציוץ הפיטורים. אמש, בנאום פרידה קצר בסטייט דיפרטמנט, נמנע טילרסון מלהזכיר את טראמפ ולהודות לו על "ההזדמנות לשרת את המולדת", כפי שמקובל במקרים כאלה.

במבט לאחור, כל כהונתו של טילרסון הייתה רוויה בהתנגשויות עם טראמפ. כמעט בכל בעיה בינלאומית שעמה הוא התמודד, שם לו הנשיא רגל. במשברי קוריאה הצפונית, איראן, קטאר מול האמירויות, ישראל הפלסטינים, דעותיו של טילרסון נדחו והמלצותיו טואטאו אל מתחת לשטיח. בעוד שטילרסון צידד תמיד בהידברות, במיזמים דיפלומטיים, טראמפ הדגיש בפומבי את העדפתו לשימוש בכוח. טילרסון קרא לתת הזדמנות דיפלומטית לפיונגיאנג; טראמפ איים לנקוט צעדים דרסטיים נגד "איש הרקטות" (עד ששינה במפתיע, ללא תכנון מקודם, את דעתו והסכים להיפגש עם קיום ג'ונג און). טילרסון התנגד להעברת השגרירות האמריקאית לירושלים; טראמפ צפצף עליו. טילרסון תמך בשימור ההסכם עם איראן, טראמפ מוכן להעלות אותו באש. החלטת הנשיא לתת לחתנו, ג'ארד קושנר, את תיק הסכסוך הישראלי-פלסטיני הייתה סטירת לחי פומבית לטילרסון.

ועתה אנו ממתינים לעידן פומפיאו בסטייט דיפרטמנט. הפתעות גדולות לא יהיו פה. הנשיא עצמו הצהיר אתמול, כי הוא ופומפיאו"חושבים בראש אחד" (ובמשתמע: ברוך שפטרנו מטילרסון) וזה בעצם אומר הכל. שר החוץ הבא הוא נוצרי אוונגלי עם השקפת העולם המגובשת שמתחייבת מכך: אהבה גדולה לישראל, אלרגיה מהאיסלאם וממוסלמים, והתנגדות נחרצת להפלות, גם במקרי אונס וגילוי עריות.

פיטורי טילרסון הותירו את טראמפ - ואת העולם כולו - עם מעקה צר יותר לבלימת תאונות פוטנציאליות שינבעו מהחלטות פזיזות / לא רציונליות של הנשיא ששליפה מהמותן היא המודוס אופרנדי שלו: שר ההגנה ג'יימס מאטיס, ראש המטה ג'ון קלי והיועץ לביטחון לאומי, ה.ר. מקמאסטר (שגם ימיו שלו בבית הלבן ספורים, לפי כמה ניחושים מלומדים במדיה).

למה אפשר איפוא לצפות?

איראן: מינוי פומפיאו הוא, כנראה, גזר דין מוות על ההסכם עם איראן. בשיחה עם כתבים לאחר ההודעה על המינוי, ציין טראמפ שההסכם הגרעיני היה מקור למחלוקת עמוקה בינו לבין טילרסון. "אני חושב שההסכם איום ונורא; אני מניח שהוא חושב שההסכם בסדר", אמר הנשיא והוסיף: "לי ולפומפיאו יש הליכי חשיבה דומים". פומפיאו יצא נגד ההסכם מאז שנחתם, ב-2015. כציר בבית הנבחרים הוא הרבה לדבר על "העסקות הצדדיות האפלות" שרקם הנשיא דאז ברק אובמה עם האיראנים. כראש ה-CIA, הוא השווה את איראן לדאעש וניסה להוכיח שלאיראן קשרים עם אל קאעדה. אין ספק שראש הממשלה, בנימין נתניהו, מודה לאלוהים על הבוס החדש בסטייט דיפרטמנט.

קוריאה הצפונית: פומפיאו לא יתקע מקלות בגלגלי הפגישה שטראמפ הסכים לקיים עם קים ג'ונג און, אך אם הפגישה תיכשל - או לא תתקיים - אפשר לסמוך על פומפיאו שהוא יפעל להחמרת הסנקציות על פיונגיאנג. הוא אמר לא פעם, שקוריאה הצפונית נמצאת על סף קריסה כלכלית והידוק נוסף של עניבת החנק הכלכלי יפורר את משטרה. רוב האנליסטים אינם מקבלים הערכה זו. טילרסון אמר במפורש שארה"ב אינה שואפת להפיל את המשטר הקיים. פומפיאו, לעומתו, משוכנע ש"העם הצפון קוריאני ישמח להיפרד ממנהיגיו".

הסכסוך הישראלי-פלסטיני: תוכנית השלום של הממשל, שנמצאת בשלבי ליטוש אחרונים, תישאר ניר מגירה בעתיד הנראה לעין, גם אם יוחלט לתת לה פומבי. הפלסטינים הודיעו שאינם רואים בארה"ב מתווכת הוגנת בסכסוך בעקבות החלטת טראמפ להכיר בירושלים כבירת ישראל, ובלעדיהם הקיפאון ישאר בעינו. פומפיאו לא יוכל לשנות דבר, אלא אם כן יציע לרשות הפלסטינית חידוש הסיוע האמריקאי במלואו ותמריץ פיננסי ענקי נוסף כדי להניעה לחזור לשולחן הדיונים. בכל מקרה, ממשלת נתניהו תמצא בפומפיאו ידיד אמת, מישהו עם "פינה אוונגאלית חמה בלב למדינת היהודים", כדברי רב אמריקאי אורתודוכסי שביקש לא לנקוב בשמו. בעקבות ביקור בישראל ב-2015, כתב פומפיאו: "בנימין נתניהו הוא שותף אמיתי של העם בארה"ב... בשיחה עמו התרשמתי שמאמציו למנוע מאיראן השגת נשק גרעיני ראויים להערצה".

רוסיה: במהלך כהונתו כראש ה-CIA, הוכיח פומפיאו שהוא מוכן לזנוח את האובייקטיביות שנדרשת ממנו כמנהיג של ארגון ביון ולהגן על טראמפ בכל מחיר, לדברי פול פילאר, איש CIA לשעבר. כך, למשל, אמר פומפיאו אשתקד, כי קהילת המודיעין האמריקאית הגיעה למסקנה שהמעורבות הרוסית בבחירות 2016 לא השפיעה על תוצאותיהן. זו הייתה הצהרה השקרית. קהיליית המודיעין הכריזה במפורש שהיא אינה נוקטת עמדה בשאלה זו. כשר חוץ אין ספק שפומפיאו לא יפתיע את טראמפ בהצהרות תמיכה ברוסיה, כפי שעשה קודמו.