בדיחות? רוב הזמן אנחנו צוחקים מדברים אחרים לגמרי

"לפני שנים, כשחשבנו שאבא שלי על ערש דווי, וגם הוא חשב כך, הוא הביט בי פתאום ואמר, 'צחקנו הרבה בחיינו, נכון?'", מספרת פרופ' סופי סקוט, נוירולוגית חוקרת צחוק מאוניברסיטת לונדון. "באותו זמן היה נראה שזה דבר פעוט לשים עליו דגש, אבל אם חושבים על כך, לצחוק הרבה פירושו לחלוק הרבה רגעים של אינטימיות שמחה עם הסובבים אותך, כלומר היו לך חיים רגשיים וחברתיים משמעותיים. אחרי הכול, לצחוק יחד זו האינטימיות הכי גדולה כמעט שאפשר להגיע אליה בלי לגעת".

חוקרי הומור הם לא תמיד אנשים מצחיקים, אבל סקוט היא יוצאת דופן. אחרי שהחלה לחקור את התחום היא הפכה לסטנדאפיסטית מצליחה, שעומדת על הבמה ומדברת על נושאים רציניים כמו האוניברסליות של רגש האהבה או ההיסטוריה של הצחוק. הקהל מצדו, בתוך דקות, צוחק עד דמעות.

"צחוק הוא הרגש החיובי היחיד שמובע באופן אוניברסלי אצל כל בני האדם בעולם", אומרת סקוט. "למעשה, גם חיות מסוימות צוחקות, כלומר, משמיעות קול מיוחד שמאפיין גם רגעים של משחק וגם תגובה לדגדוג. נראה שצחוק הוא דבק חברתי ותיק. הסיכוי שנצחק בחברה גבוה פי 13 מהסיכוי שנצחק כשאנחנו לבד".

כששואלים בני אדם ממה הם צוחקים, הם אומרים שמקומדיה, מבדיחות, אבל לדברי סקוט, רוב הזמן אנחנו צוחקים לא מבדיחות, אלא פשוט כי אנחנו יחד. "אם תסתכלו על שני חברים שמדברים, הם צוחקים לא מעט זה עם זה, גם אם לא נאמר משהו נורא מצחיק. זה תהליך של משחק הדדי שמחבר בין אנשים".

פסיכופתים לא צוחקים

האם יש הבדל בין אנשים בנטייה שלהם לצחוק?

"כן, ואפשר ללמוד הרבה על השימוש בצחוק מתוך מחקר על מי שלא יכול להבין צחוק או לצחוק. בחנו בני נוער שיש לגביהם חשש שיהפכו למבוגרים פסיכופתים, כלומר, פושעים חסרי אמפתיה. כל בני הנוער שבחנו היו מרדנים שלא הסתדרו במסגרות והסתבכו עם החוק, אבל חלקם התחרטו על הסבל שגרמו ואחרים לא התחרטו. ראינו שאצל בני הנוער שלא התחרטו, כלומר, חסרי האמפתיה, יש בעיה גם עם הצחוק. הם לא 'נדבקים' בצחוק חברתי כמו אחרים.

"כמובן, קשה לומר אם זו תופעה מולדת, או שמשהו באופן שבו הם גדלו פגע במנגנון האמפתיה ובמנגנון הצחוק, כי הרי צחוק הוא עניין נלמד. אבל מעניין שאי-הצטרפות לצחוק כשכולם צוחקים או העדר תגובה למישהו שמצחקק אליך בחברתיות, נחווים על ידי הצד השני כפעולה אגרסיבית כמעט. עד כדי כך מקובל שמצטרפים לצחוק חברתי".

לבד מפסיכופתים חסרי אמפתיה, סקוט מציינת סוג נוסף של אנשים המגיבים באופן שלילי מאוד לצחוק - גלאטופובים (Galatophobics). "אלה אנשים ששומעים צחוק ברחוב וחושבים שמישהו צוחק עליהם, ואז הם הולכים ומרביצים למי שצוחק", היא אומרת. "זה פסיכוטי לגמרי".

"גם חולדות צוחקות"

סקוט הגיעה לחקר הצחוק מתוך חקר הקול האנושי. קולגה שלה שעסק בזיהוי רגש בהבעות פנים חיפש דרכים אחרות לזהות רגש והגיע אל סקוט, שהייתה מומחית לקולות. "התחלנו מבחינה של רגש הפחד וראינו שצרחות של בני אדם הן כמעט כמו קריאות של חיות. אלה רגשות מאוד מיידיים, לרוב התגובות הראשונות לסיטואציה, והן כנראה גם מוקדמות יותר אבולוציונית. אבל היה לי עצוב לחקור כל כך הרבה רגשות שליליים בקול - פחד וכעס ותיעוב. שאלתי את עצמי אילו קולות חיוביים אנחנו עושים, ואז כמובן עלתה אצלי מיד התשובה. ברגע שהתחלתי לחקור את הצחוק, גיליתי אותו בכל מקום - הוא נמצא בכל התרבויות, הוא מאוד קל לזיהוי והוא בעל משמעות חברתית סופר-מעניינת. גם קל יחסית לחקור אותו - קל לגרום לאנשים לצחוק וזה גם לגמרי אתי".

באחת מהרצאותיה מראה סקוט אדם משבט ההימבה באפריקה שמדגים את הקול שמשמיעים אנשי השבט שלו כאשר הם חווים ניצחון או הישג - קול לחלוטין לא מוכר לבני העדה המערבית, אולם אחרי כמה רגעים כאלה הוא לפתע נשפך מצחוק, והקול והבעות הפנים מזוהים ביותר, והצחוק גם מדביק את הקהל המערבי כולו.

למעשה, לבני אדם יש שני סוגים של צחוק - צחוק של משחק וצחוק חברתי. צחוק של משחק מופיע בעיקר אצל ילדים כשהם נהנים זה בחברתו של זה. הוא לא נובע בהכרח מקומדיה אלא מופיע תוך כדי השתוללות, דגדוגים ופשוט הנאה פרועה מחוויה משותפת, או בדיחה פרטית בין שני אנשים. כאשר מישהו באמת מאוד מאוד משועשע מרצף של בדיחות טובות, הוא עשוי להפיק גם צחוק כזה, אפילו לבדו.

צחוק של משחק מופיע גם בבעלי חיים. הוא מאופיין בהבעת פנים ייחודית שנקראת "פני משחק" (Play Face), הנפוצה מאוד אצל ילדים וניתן לזהותה גם אצל קופים. קשה מאוד לחקותה במכוון. אנחנו ניטה לקרוא לצחוק המלווה בהבעה הזאת "צחוק אמיתי".

 פרופ' סופי סקוט / צילום: מתוך הטוויטר של פרופ' סופי סקוט

איך גיליתם שחיות צוחקות? האם הצחוק שלהם נשמע כמו צחוק של בני אדם?

"מי שנמצא הרבה עם קופי אדם, ברור לו שהם צוחקים, וכיף לו גם לצחוק איתם יחד. לדעתי, המדע התעלם מזה משום שאין בעצם הרבה מחקר של צחוק. ישנו מחקר רב של הומור, מנקודת המבט התרבותית או הבלשנית, אבל לא של הצחוק עצמו.

"הצחוק בחולדות, לעומת הצחוק בקופי אדם, לא ממש דומה לצחוק שלנו. זיהינו קול מיוחד שחולדות עושות כאשר הן משחקות זו עם זו, ואז ראינו שהן משמיעות אותו קול בדיוק כאשר מדגדגים אותן. מאותו רגע זיהינו את הקול הזה בכל מקום, בנסיבות רבות של משחק בין חולדות, בעיקר בין חולדות צעירות.

"בחולדות מותר לעשות ניסויים שבבני אדם אסור לעשות, וכך גילינו שחולד שדוגדג הרבה בתור גור, יצחק יותר ובקלות רבה יותר כמבוגר, וגם יהיה יותר אופטימי בבגרותו. לא אהיה מופתעת לגלות תופעות דומות בבני אדם. יש כאמור וריאציה מאוד גדולה בנטייה של אנשים לצחוק, וברור שזו התנהגות נלמדת, וכמו רוב ההתנהגויות שלנו, כנראה גם את זו אנחנו לומדים מהמשפחה".

אחד התפקידים החשובים של הצחוק הפרוע והמשחקי של הילדות הוא כנראה לאותת על מצב בטוח. "מחקרים מראים שתינוקות שמים לב לצחוק של מבוגר, משקיעים הרבה כדי לגרום למבוגר לצחוק, ובוחנים את תגובת המבוגר כדי לראות אם הוא צוחק בסיטואציה לא מוכרת.

"באוניברסיטת שפילד, אחת החוקרות עשתה פרצוף מאוד מוזר מול תינוק, וראתה שהתינוק מיד מחפש את הפרצוף של האם ומנסה לצחוק אליה. אם האם אינה מגיבה בצחוק חזרה, התינוק נעשה מאוד מוטרד, כי הוא מסיק שהסיטואציה אינה מצחיקה אלא סתם מוזרה. נראה שצחוק הוא סימן למוזרות, חריגה מהשגרה, אבל חריגה שאין בה איום. זו בהחלט שאלה, מה קורה לילדים במשפחות שבהם אין הרבה צחוק. האם הם חווים את העולם כמאיים יותר? אני מאמינה שכדאי לצחוק עם ילדים וזו הצעה שאני ממליצה לכם לקחת ברצינות".

במשפחה שלך צחקו הרבה?

"המון. אבא שלי היה מאוד מוצלח בשעשוע של אנשים אחרים. הוא היה איש מכירות, ואני זוכרת את עצמי בתור ילדה דואגת מכך שהוא עלול למכור לאנשים דברים שהם לא רוצים, מרוב שהם נהנו בחברתו".

אפשר להוציא צחוק מילד בקלות, באמצעות דגדוג, אבל זה לא בדיוק "זה". הרבה אנשים לא אוהבים שמדגדגים אותם.

"נכון. אנחנו לא מבינים מדוע גם משחק וגם דגדוג הן דרכים לעורר צחוק אצל כל החיות הצוחקות שבדקנו. ייתכן שזה קשור לעובדה שדגדוג הוא עניין חברתי - אדם לא יכול לדגדג את עצמו, ואנשים לא צוחקים מדגדוג אם האדם המדגדג לא התכוון לדגדג אותם, אלא להתקיף. גם המדוגדג חייב להבין שזה דגדוג כדי לצחוק. אם הוא חווה את זה כהתקפה, זה לא מצחיק. אנחנו מאותתים על הכוונה באמצעות 'פרצוף המשחק'".

האם יכול להיות שדגדוג הוא אגרסיביות שמתועלת למשחק?

"יכול להיות. אנחנו עדיין לא לגמרי בטוחים, אבל חיות רבות משחקות בצורה מאוד פיזית כדרך להראות אינטימיות, ולאו דווקא כאמצעי לתעל אגרסיות. בעלי חיים מביעים אינטימיות כמעט רק באמצעות מגע, בעוד שבני אדם מסוגלים לעשות זאת גם בצורה מופשטת יותר, באמצעות שפה. וזה גם מה ששינו עם הצחוק, הסטנו אותו מחוויה של מגע לחוויה של אינטימיות לאו דווקא מתוך מגע".

 משמעות הצחקוק הנבוך במזרח

ואז הגיע LOL

הצחוק החברתי, שהוא קצת יותר נשלט מצחוק המשחק, מופיע לעתים קרובות בהקשר של שיחה חברתית או כשמישהו אומר משהו שאמור להיות מצחיק - בין שאכן הצחיק אותנו ובין שלא הצחיק אותנו. הוא אינו מאופיין ב"פני משחק". היכולת שלנו להבדיל בין צחוק אמיתי לבין צחוק חברתי משתפרת ככל שאנחנו מתבגרים ומגיעה לשיאה לא בגיל ההתבגרות ולא עם השלמת גיל ההתבגרות אלא רק בסוף שנות ה-30 לחיינו. כנראה עלינו להיות נוכחים כבני אדם שווים בחברה זמן מה כדי ללמוד על יחסים חברתיים באופן שמאפשר לנו לנווט בהם באמת, ובתוך כך להבחין בין סוגי צחוק. זו עדות נוספת לכך שתהליך ההתבגרות של בן האנוש נמשך למעשה גם אחרי גיל העשרה.

"תהליך ההתפתחות הארוך הזה נכון גם לאמפתיה וליכולות חברתיות נוספות המתפתחות מתוך קשרים חברתיים", אומרת סקוט. "אגב, יש עדויות לכך שאצל אנשים הם בודדים חלה ירידה בכל היכולות האלה - הן ביכולת לחוש אמפתיה והן ביכולת להבחין בין סוגי צחוק. כלומר, דרושות שנים של קשר חברתי כדי לפתח את היכולות הללו, ואם אתה לא משתמש בהן, הן הולכות לאיבוד".

מה עשתה הטכנולוגיה לצחוק? האם העובדה שאנחנו לא נפגשים פנים אל פנים אומרת שאנחנו צוחקים פחות?

"כן, אבל לטכנולוגיה יש דרכים לעקוף את זה. טקסט, לעומת קול, הוא עני ברגש, אז אנשים הוסיפו LOL, ואחר כך הוסיפו אמוטיקונים. למעשה האמוטיקון של הצחוק מאוד דומה ל'פני משחק'. כך, כאשר חבורה של אנשים מעבירה בדיחות בקבוצת וואטסאפ, רצף מהיר שקרוב מאוד לקצב של שיחה בזמן אמת ועם אמוטיקונים, החוויה היא חברתית למדי, אפילו אם כל אחד יושב לבד בביתו".

"יום אחד תהיה לי התובנה איך חוקרים טיימינג קומי"

פרופ' סופי סקוט מעידה שניסתה לפצח את חידת הטיימינג הקומי, אבל גילתה שמדובר בעניין חמקמק מאוד. "קשה מאוד לחקור סטנד-אפ, כי אנשים נוטים להסתגר ולא לצחוק אם הם חושבים שמסתכלים עליהם. זה בעצם הכלל הראשון לסטנד-אפ מוצלח - תנו לאנשים להיות נסתרים בצחוקם. כבו את האור, צופפו את הקהל. אולם שבו אנשים יושבים בצפיפות עדיף על ישיבה סביב שולחן, כי משהו בקרבה הפיזית הופך את הצחוק למדבק יותר. אינטימיות גורמת לאנשים להרגיש כקבוצה, וצחוק הוא לעתים קרובות עניין קבוצתי.

"סטנדאפיסטים גדולים אומרים לי שבניגוד לאינטואיציה הראשונה שלי, הם נהנים להופיע מול קהל של 4,000 איש יותר מאשר מול קהל אינטימי לכאורה, של 40 איש, שאפשר להביט בעיניים שלהם. מדוע? כי בקהל גדול לצחוק יש נטייה לטייל בין האנשים, וכל הזמן יש מישהו שנמצא בעיצומו וכך הצחוק למעשה לא דועך לגמרי עד שהגעת לפאנץ' הבא. עדיין ישנם אדי צחוק שניתן לנצל כדי להדליק את הגל הבא. הקומיקאי בעצם מנצח על גלי הצחוק הללו, מפסיק לדבר כדי לתת לגל הצחוק להתפרץ. כמו כן, משהו בפנים ובהתנהגות של הקומיקאי מאותת לאנשים מתי עליהם לצחוק, איך להיות קבוצה צוחקת, באופן שכמעט לא קשור לבדיחה. זה משהו שכמעט אי אפשר ללמוד לבד. חייבים לתרגל את זה על קהל, ולכן הפעמים הראשונות הן קשות כל כך. יום אחד תהיה לי התובנה איך חוקרים את זה".

נשמע שהפרקטיקה לצחוק על מישהו בקהל אמורה להיות לא יעילה בסטנד-אפ. הרי היא מפנה זרקור אל הקהל ומפרקת אותו ליחידים במקום לקבוצה. ובכל זאת יש הופעות המבוססות רק על זה.

סקוט מעקמת את אפה. "כן, על פניו זה סטנד-אפ פחות אפקטיבי. אולם כנראה במקרה כזה הסטנדאפיסט מצליח ליצור תחושה בקהל של כולם נגד אחד, או שכולם מוגנים חוץ מהאומלל שנחשף, או שהסיטואציה היא כל כך מביכה, שאנשים צוחקים כדי להפיג את המתח, אך זה לאו דווקא צחוק משוחרר ואינטימי".

מדוע באמת אנשים צוחקים במצבים מביכים? חלק מהתקפות הצחוק הנהדרות ביותר מתרחשות דווקא במצבים שבהם הוא כל כך אסור.

"הו, כן, אני מכירה את זה היטב. קרה לי כמה פעמים. הניחוש שלי הוא שבסיטואציה כל כך בעייתית, אנחנו מאוד קשובים לצחוק האסור, ודווקא בגלל זה הוא מתלבה. כמו כן, לפעמים אנחנו צוחקים בסיטואציות קשות כי אנחנו רוצים להרגיש יותר טוב. נוצר מתח בין החלק הבוגר שלנו שיודע שאסור לצחוק לבין החלק שבנו שרוצה להשתמש בכל אמצעי כדי להפיג את השעמום או את הצער. איזשהו חלק לא מודע בנו מאוד רוצה לצחוק כדי להרגיש טוב".

 האם הצחוק יפה לבריאות

לעתים קרובות מדובר ברגע שחולקים שני אנשים. כשהעיניים נפגשות, הניסיון להתאפק אבוד.

"זו עוד עדות לרכיב החברתי והמדבק של הצחוק. כשאנחנו חולקים אותו עם מישהו הוא תמיד חזק יותר, קשה יותר לריסון".

מדוע ירד טון הקול הממוצע של נשים במקום העבודה

בטרם החלה פרופ' סופי סקוט לחקור את הצחוק, היא חקרה במשך שנים את הקול האנושי. המחקר שלה עסק בעיקר באופן שבו בני אדם מתאימים את קולם לסביבה, ובעצם שולחים את הקול כשליח לפני המחנה לעולם שבו הם רוצים להיות. כך, לדוגמה, מאז כניסתן של נשים לשוק העבודה, טון הקול שלהן ירד בממוצע, כנראה משום שהן מנסות להישמע סמכותיות יותר, ובאופן לא מודע מעריכות שיוכלו להשיג זאת אם יישמעו יותר כמו גברים. אנשים מדברים כמו האדם שהם רוצים להיות, מאמצים מבטאים ואינטונציות. כאשר הם מדברים עם אנשים אהובים, הם נוטים להתאים את המבטא והאינטונציה לאדם שעמו הם משוחחים.

"הקול נושא אינסוף מידע", אומרת סקוט. "כאשר אדם עונה לטלפון, אנחנו יכולים לדעת משהו על המין שלו, הגיל שלו, האזור שממנו בא, לפעמים על הרקע הסוציו-אקונומי שלו, על מצב הרוח והעייפות שלו, קצת על הגודל הפיזי שלו, אפילו על מצב הבריאות שלו. מי ששבר רגל, למשל, מחזיק את הגוף קצת אחרת. כשמישהו מתרגש וקולו נשבר, אנחנו מגיבים לכך בהתרגשות, משום שבדרך כלל זה משהו שקשה לזייף. יש בזה הרבה כנות".

האם שינוי הקול במכוון או כתגובה לא מודעת לאירוע חיצוני מחזיר פידבק למוח ומשנה אותנו, כפי שאומרים ששינוי בהבעת הפנים יכול לעשות?

"אנחנו לא יודעים עדיין. בהחלט יכול להיות".