רוצה עוד מיליון שקל? לא תודה

יש אנשים שמגיעים לנקודה בקריירה בה הם יכולים להקפיץ את השכר השנתי שלהם במאות אלפי שקלים, אבל כושלים במשימה. הזדמנות שכזו מתרגשת על מעט מאד אנשים, רובם ככולם בעלי מקצוע מעולים שהצליחו לייצר לעצמם ערך שוק גבוה במיוחד, רק שחלקם לא מצליחים לנצל אותה גם כשהיא נופלת להם על הראש.

חלון ההזדמנות נסגר

איכשהו בדיוק אז הם זזים הצידה, מניחים לשק הכסף ליפול, וגם כשמאיצים בהם להתכופף ולהרים אותו מהרצפה הם מתקשים. מדוע? כי הם מפחדים. שהם לא מספיק טובים, שלא יצליחו להצדיק את השכר הגבוה, שיגידו להם לא, שיזרקו אותם מכל המדרגות. אחרים מפספסים את ההזדמנות בגלל חוסר בשלות או חסמים רגשיים אחרים, אליהם מצטרפים לעיתים גם העדר מודעות למצב השוק וליתרון התחרותי שלהם, שלפעמים הוא זמני בלבד.

למשל, מנהל בתעשיית נישה צומחת הנמנה על הבודדים בשוק שאוחזים במומחיות בתחום, מפספס חלון הזדמנות שעתיד להסגר תוך שנתיים-שלוש, לכשמספיק אנשים יכנסו לתעשייה וירכשו את הידע. הוא קיבל הזדמנות לקפיצה נחשונית (מקצועית וכלכלית) מחברה גדולה ועשירה שהחליטה לחדור לנישה, אבל מלכתחילה הוא מכר את עצמו בזול.

דוגמה נוספת של מנהלת, גם היא בתעשיית נישה, שקיבלה הצעת עבודה בשכר הגבוה בעשרת אלפים שקל לחודש משכרה הנוכחי, אבל במקום למנף את ההזדמנות היא ממסמסת אותה בחששות משינוי. אין בהצעה כל סיכונים מקצועיים או תדמיתיים שעלולים לפגוע בערך המותג העתידי שלה - החברה דומה בתחום העיסוק, בגודל ובמוניטין, התפקיד זהה בתכולתו וברמת הבכירות, האופק תעסוקתי ופוטנציאל הקידום גם הם דומים למדי - אבל היא אפילו לא שקלה לשפר את ההצעה, מאבדת אפשרות לתוספת שכר גבוהה מאד (מעל 35%).

לא נעים, אני לא סחטנית

וזו לא דוגמה קיצונית, כבר נתקלתי במנהלת בכירה שהגיעה לנקודה בקריירה בה יכלה לגרוף מיליוני שקלים אבל לא ניצלה את האירוע, פוחדת להצטייר כסחטנית. למעלה מעשור שהיא מובילה חברה ביד רמה, מסטארט-אפ זניח לגורם משמעותי מאד בתחום, מפספסת פעם אחר פעם את ההזדמנות לאקוויטי, מסתפקת בשכר נמוך משמעותית מהמקובל בתעשייה ובבונוס זניח (לא נעים לה לסחוט).

האם כסף הוא הדבר הכי חשוב בקריירה? בוודאי שלא, רק מסתבר שגם האנשים שכסף הוא לחלוטין לא מה שמניע אותם מתקשים מאד לוותר על הרבה מאד ממנו. מרגע שהם מבינים שהייתה להם האופציה להבטיח את עתיד ילדיהם (או סתם לרפד את חשבון הבנק בעוד מאות אלפי שקלים ויותר) רובם ככולם חווים תסכול גדול, בתוספת חרטה, כעס ושאר תחושות קשות.

אז מה עושים? במרבית ההחלטות בהן מעורב כסף פוטנציאל הטעות הוא גדול, על כן ההמלצה היא קודם כל להפריד בין הראש ללב. לנטרל ככל שניתן הטיות אמוציונליות למיניהן (ולמי שקשה 'לצאת מעצמו' שידמיין שהוא מייעץ למישהו אחר), לנתח את הסיטואציה בכלים רציונליים בלבד, ורק אחרי שנבחנו העובדות היבשות, מחזירים את הלב למגרש ומקבלים החלטה. ניקח לדוגמא דווקא את המקרה הפשוט יותר, של המנהלת שקיבלה הצעת עבודה בשכר חודשי הגבוה בעשרת אלפים שקל. מה עליה לעשות?

עכשיו שהלב יחליט

קודם כל בודדי את השכר. שימי לרגע בצד את הפחד שלך משינוי, את החשש שלא תצדיקי את המשכורת הגבוהה, את הרתיעה ממשא ומתן, את הלחץ מהבוס, ושאלי את עצמך 'האם עבור 20 אלף שקל נוספים הייתי מקבלת את ההצעה' (ההכפלה התיאורטית של הפער מסייעת לחדד את הדילמה ולהסיט את האמוציות). אם התשובה חיובית, מה שקרוב לוודאי יקרה, זה הזמן לקרוא ללב ולשאול לדעתו ('ליבי ליבי, כמה כסף אתה מוכן להוציא מהכיס כל חודש כדי לא להתמודד עם הפחדים?), כאשר כל תשובה שייתן היא טובה - גם אם יחליט לתרום 3,000 שקל בחודש לפחד משינוי, עוד 2,000 לחוסר הביטחון, 1,500 שקל לרתיעה מהמשא ומתן, ו-1,000 נוספים לחשש מהבוס - ובלבד שאת מודעת לויתור, ומבינה בדיוק מה עומד מאחורי ההחלטה. אמנם לא תגדילי את השכר, אבל לפחות תמזערי את תחושות התסכול, את הכעס, את החרטה.

ואם גם הלב לא מוכן לשלם את המחיר? חזרי לחברה שנתנה את ההצעה ומצי איתם את המשא ומתן (להערכתי הפער עתיד לצמוח ל-150 אלף שקל בשנה לפחות, בתוספת תשלומים נלווים), קבעי את הקו האדום שמתחתיו את לא יורדת ורק אז בקשי מהבוס שלך הצעה נגדית. קבלי החלטה קרה בהתאם לקו שהגדרת, ואל תשכחי לרגע שהרווחת את התוספת הזו ביושר. בהצלחה.

הכותבת היא מומחית לשוק העבודה.
לתגובות: orna@rudi-cm.com