האם ילד מתרומת זרע יכול להינשא?

בשנת 1988 מדינת ישראל התירה הבאת ילדים לעולם מתרומת זרע, לא רק לנשים הנשואות לגברים עם בעיות פריון קשות, אלא גם לרווקות. התוצאה היא עליה דרמטית מאד במספר הילדים הרשומים במשרד הפנים ללא אב, מפחות ממאתיים ילדים בשנות ה-80, לכחמשת אלפים ילדים בעשור האחרון. ילדים אלה, שנולדו בשנות התשעים של המאה שעברה, מגיעים כעת לגיל שבו הם פונים להקים משפחות משלהם, והדרך לשם עוברת בבית הדין הרבני. האם יש מניעה להשיאם כדת משה וישראל?

אם רווקה המעוניינת להביא ילד מתרומת זרע אנונימית, היתה פונה להתייעץ עם סמכות רבנית לגבי השאלה אם הליך זה מותר על פי ההלכה, התשובה שהיתה מקבלת מרוב הרבנים היתה שלילית. לפני מספר שנים התפרסמו דבריו הנחרצים של הרב אבינר בדבר הלקות המוסרית, הכרוכה בהבאת ילד לעולם, תוך ידיעה מראש שיגדל מבלי לדעת את זהות אביו, מצב שלטעמו גרוע אף מיתמות.

אולם לא רק שיקולים מוסריים עומדים מאחורי ההתנגדות לתרומת זרע, אלא גם הלכתיים. כשרות הנישואין מבוססת במידה רבה על זהות האב: אם האב הוכרז כממזר, גם ילדיו יהיו ממזרים ואינם כשרים להנשא בקהל ישראל, אם האב הוא כהן, אז גם הילד הוא מזרע כהנים, ואינו רשאי להנשא לגרושה וכיוצ"ב. אם לא יודעים מי האב, לא יודעים אילו איסורים הוא "ירש".

על אף עמדתו העקרונית כנגד מוסד תרומת הזרע כבחירה בדרך חיים, לאחר שהמעשה כבר עשוי, והילד נולד, בתי הדין הרבניים עושים מאמצים להכשיר את הילד לנישואין הלכתיים לכל דבר, ואם מדובר בבת, ברמה ההלכתית התאורטית היא תוכשר להנשא אפילו לכהן. השאלה שמטרידה את בתי הדין הרבניים כיום, היא שאלה מעשית לגיטימית, הרלוונטית גם למי שלא מגלה עניין בהלכה היהודית: החשש שמה הילד שנולד מתרומת זרע, ובן הזוג עימו בחר להנשא, חולקים אב משותף.

בשנים האחרונות התפרסמו בכלי התקשורת כתבות רבות שעסקו בהפקרות השוררת בארץ בנושא רישום ומעקב אחר תורמי הזרע, ובפרט אחר ישום הגבלת מספר הילדים הנולדים מאותו תורם, ומבקר המדינה התייחס לסיכון הגלום בכך כבר בשנת 2006. בשנים האחרונות הוקמו קבוצות פייסבוק למציאת "אחאים", המנוהלות על ידי אנשים פרטיים, ואכן נוצר קשר בין מספר לא מבוטל של ילדים שנולדו מאותו תורם זרע אנונימי, חלקם אף גרים באותו איזור מגורים.

לאור סיכון זה, בית הדין הרבני האזורי בצפת דן השבוע בשאלה כיצד ניתן להסיר את החשש שבני הזוג שנרשמו לנישואין הם אחים, כאשר אחד מהם נולד מתרומת זרע. לאחר דיונים הלכתיים מעמיקים, בית הדין הגיע למסקנה כי לא ניתן לכפות על בני הזוג הנרשמים לנישואין לעבור בדיקת רקמות כתנאי להיתר נישואין, אך יש מקום בהחלט להמליץ להם על כך.

בית הדין הזכיר כי כבר בתקופת חכמי ההלכה, טרם פיתוח ההפריות המלאכותיות, ניתן איסור על נישואי גבר לנשים מערים שונות, מחשש שמא בעתיד חצאי האחים יפגשו וינשאו, מבלי לדעת שהם חולקים את אותו האב. בדיקת רקמות יכולה להבטיח שחשש זה לא יתממש. עם זאת בית הדין מצא לנכון שלא לכפות זאת על כל ילד שנולד מתרומת זרע משני נימוקים עיקריים: העובדה שמבחינה סטטיסטית הסיכוי ששני אחים למחצה יבקשו להנשא הוא עדיין נמוך, וכן הטענה כי בדיקת רקמות היא הליך פולשני, יקר וכרוך בטרחה מרובה

המצב יכול להיות שונה אם שני בני הזוג המבקשים להנשא נולדו מתרומת זרע אנונימית, או שאביו של בן הזוג האחר תרם זרע בעבר, שכן במקרים אלה הסיכוי לנישואי קרובים עולה. במקרה כזה תתעורר השאלה האם לבית הדין הרבני קיימת בכלל הסמכות לחייב את בני הזוג לעבור בדיקה גנטית כתנאי להיתר נישואין, בין היתר בהתחשב בכך שאישור לביצוע בדיקה גנטית נמצא בסמכותו הבלעדית של בית המשפט לעניני משפחה.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי עוסקת בדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה בגלובס, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il