אני לא חסיד גדול של גילויים מהעבר. הם יכולים להיות מאוד מעניינים, אבל לרוב אינם רלבנטיים, והעיסוק בהם גוזל אנרגיות שיותר חשוב לשמרן לבעיות ההווה והעתיד. סיפור הפצצת הכור בסוריה מקבל נפח עצום בתקשורת, אולי כי אין הדלפות וסיפורים מחקירות נתניהו ואחרים. הערך החשוב בהעלאת סיפורים מן האוב הוא לתת את הקרדיט לאנשים שביצעו את הפעולה, באמת אנשים מופלאים. מעשיהם מזכירים לנו שהמדינה והעם הם לא רק מירי רגב ואורן חזן ודומיהם.
אולמרט, המפקד העליון
אבל מעל המבצעים קיימים המחליטים, אלה הקרויים הדרג המדיני. מעניין לדלות מתוך סיפורי המבצע כיצד תיפקדו שלוש הדמויות העיקריות של הדרג המחליט. נתחיל בראש הממשלה אהוד אולמרט. בתוקף תפקידו היה אולמרט האדם שצריך להחליט על השאלות שעלו: האם לתקוף, מתי, ואיך. שום דבר לא יכול היה להתבצע ללא אישורו. מההתחלה עמדתו הייתה שיש לתקוף מהר, לפני שהכור נעשה "חם", כלומר פעיל.
התנגדות לגיטימית למבצע
אהוד ברק התנגד. ההסתייגויות שלו היו לגיטימיות. הוא חשש שהפעולה עדיין לא "מבושלת" דיה, ושאנחנו לא ממש מוכנים לתגובה צבאית סורית. זה קצת מזכיר את ההתלבטויות לפני מבצע אנטבה, אלא ששם זה היה הפוך. ראש הממשלה יצחק רבין היסס מאוד (והיו לו סיבות טובות לכך). מי שמשך את הממשלה לתמוך במבצע אנטבה (ה"מטורף", צריך להודות) היה שר הביטחון דאז, שמעון פרס.
מלחמת הקרדיטים
יש דמיון גם בתגובות שלאחר מעשה. אחרי אנטבה התפתחה מלחמת קרדיטים. מלחמה כזאת מתרחשת גם היום בין אולמרט לברק. שניהם מלכלכים האחד על השני, כפי שעשו רבין ופרס באנטבה. זה חבל, כי אותם אנשים שתיפקדו היטב בטרם הכרעה, התגמדו אחריה. האמת היא שכל אחד מהם מילא תפקיד חשוב, גם מי שהיה בעד וגם מי שהתנגד.
ביבי "גם אני"
נתניהו היה באותם ימים ראש האופוזיציה, ובתור שכזה לא היה במוקד קבלת ההחלטות. לאחר הצלחת המבצע הסורי, ביבי התקשה להישאר מאחורי הקלעים. הוא רצה מאוד להשתתף בחלוקת הקרדיטים. לצורך זה הוא הפר, היחיד שעשה זאת, את מה שנקרא "מרחב השתיקה". הממשלה החליטה שלא מדברים, לא אומרים שום דבר שיאפשר לסורים לומר שישראל עומדת מאחורי המבצע. היחיד שפרץ את המחסום הזה היה ביבי. באירוע שנערך זמן קצר לאחר המבצע הוא אמר שעודכן בכל שלבי "הפעולה החשובה". מזל גדול שבאותה תקופה ניתן משקל מועט לדברי ביבי, וזה עבר איך שהוא. אבל כמה אופייני. זוכרים את "אני הראשון שזיהה", מהשריפה הגדולה בכרמל?