משהתחלתי לקחת על עצמי תיקים של מוטרדות מינית, הסובבים אותי הרימו גבה. הם הכירו אותי, בכובעי כיו"ר עמותת עוגן, כמגן על חושפי שחיתויות - ואילו כאן, לכאורה, נסיבות נבדלות ותוצאות שונות, קטגוריה אחרת ומשפט המתנהל בהקשר שאיננו ציבורי. כבר בתיקים הראשונים שלקחתי על עצמי ראיתי את הקשר בין חושפי שחיתויות למוטרדות מינית, אך נדרשתי לזמן ולניסיון כדי להגדיר את קווי הדמיון. נראה לי שהתעכבות על הדומה יכולה לשפוך אור על האיוולת והעוול שהפכו למנת חלקן של שתי האוכלוסיות:
יחס עוין: הן חושף השחיתות והן המוטרדת מינית סובלים מהאשמת הקורבן. הם מוצגים כלא אמינים, זוכים להתנכלויות והשמצות במקום העבודה, לתפירת תיקים הזויים ולפיטורים. הגורם המושחת, שנגדו מתריע חושף השחיתות, הוא במרבית המקרים גורם בכיר בארגון, וגם המטרידים מינית מגיעים בדרך כלל מקרב ההנהלה. אלו גורמים חזקים, מקושרים ומקודמים, שמעטים חולקים על דעתם או מפשפשים במעשיהם. שיכורי השפעה ומעמד, הם שולחים ידם לקופה הציבורית או לעבר עובדת התלויה בהם מקצועית - באותה חוצפה ושאננות.
לצערנו, מרבית העדים למעשים או הנפגעים מהם אינם מתלוננים. הם מודעים לנחיתותם המעמדית, ומעריכים - בצדק - שעימות פומבי עם הבכיר יביא איתו צרות צרורות. הנבחרים, אלו המחליטים לא לשתוק ופועלים לטובת הציבור, מוקעים באופן דומה: המערכת מפעילה נגדם מכבש לחצים אדיר ויורה לכל הכיוונים. סביבת העבודה הופכת לבלתי אפשרית, הקולגות הקרובים נעלמים בערפל והדלת החוצה מוארת באור ניאון.
התייצבות הפרקליטות לימינו של הפוגע/המושחת: נקודת דמיון חשובה נוספת היא הבדידות הצפויה לחושף השחיתויות ולמוטרדת מינית. כאשר מדובר בגופים ציבוריים המדינה מתייצבת בצד השני של המתרס ומתנגחת במתלוננים בבתי המשפט באמצעות פרקליטיה. וזאת למרות החוק למניעת הטרדה מינית וחוק ההגנה על חושפי שחיתויות, שהמדינה עצמה חוקקה ואשר תפקידה לאכוף אותם.
ומה על החושפים והמוטרדות, שנפגעו ונרמסו, פוטרו והוכפשו? אלו מכלים עשרות אלפי שקלים על מאבקים משפטיים מכיסם. חמור מכך: מקום העבודה שלהם מזכיר להם, בכל דיון ודיון, שהם לא רצויים, ומאבקם מוצג כחתירה נגד הארגון. הפרקליטות, כשכירת חרב, משרטטת את דמותם של חושפי השחיתויות, בשמם של המושחתים, כעבריינים ועצלנים, שקרנים ומשוגעים. לתדהמתי, גם במהלך ייצוג מוטרדות מינית שלקחתי על עצמי, נתקלתי באותה כפיות טובה: הבכירים הפוגעים זוכים לתשבחות והלל, מוצגים כגיבורי ישראל, ואילו הנשים הפגועות מוצגות על הספקטרום בין זונות לנוכלות. עולם הפוך!
חיסול הקריירה: לדאבון לב, במקרים רבים שבהם חושפי שחיתויות ומוטרדות מינית פתחו את הפה והתריעו, הם מוצאים עצמם ללא פרנסה והקריירה שלהם דועכת. מקומות עבודה חדשים מתנערים מהם (*למה עזבת את מקום העבודה הקודם? למה אין לך המלצות?*) ו"אינם רוצים להסתבך" בהעסקתם. המתריעים נתפסים כשטינקרים, כאלו שאינם יודעים לקבל מרות ועלולים לשאול יותר מדי שאלות. מוטרדות מינית אף הופכות למוקצות כאילו "פגעו בכבוד המשפחה" - מואשמות כפתייניות שזימנו את הפגיעה בהן. גם במקרה הזה החיסול המקצועי מלווה ברוח גבית מהארגון שבין כתליו נחשפה השחיתות/ ההטרדה, והצהרות המציגות את המושחת/הפוגע כקדוש מעונה.
הכותב הוא מנהל הקליניקה להגנה על חושפי שחיתויות בבינתחומי הרצליה וייצג את צ' שהתלוננה נגד ניצב ריטמן
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
