כפייה דתית בבתי החולים

כמה פעמים שמעתם על המונח "מדינת הלכה"? כנראה מספיק על מנת שיהפוך לקלישאה, שאף אחד לא מתייחס אליה. זו בדיוק כוונת המכוון. בחסות הסיסמאות שנשחקו עד דק, מתהווה לה מציאות אפורה, שבה חוקי ההלכה מקבלים עדיפות על פני חוקי המדינה, כאשר מי שמעגנת את ההלכה הזו היא המדינה עצמה, על חשבון החופש של כולנו.

השבוע נתקלתי לראשונה במסמך רשמי של המדינה, שבו היא מודיעה זאת מהמקפצה, היישר לבית המשפט העליון. וזאת בתגובתה לעתירה שהגיש עו"ד יאיר נהוראי עבור הפורום החילוני וארבע עשרה עותרים נוספים (גילוי נאות: אני ביניהם), נגד החיפוש הפולשני בכליהם של הבאים בשערי בתי החולים בפסח, חיפוש המהווה עבירה על זכויות האדם ועל כבוד האדם ועל חופש הדת והפרט של החולים, הצוותים וסתם מי שבאים לבקר.

המדינה גורסת, כי חוק הכשרות עולה בחשיבותו על חוקים כגון חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו או פקודת בריאות העם, שקובעת כי מנהל שירותי הרפואה הוא מנכ"ל משרד הבריאות ובסמכותו לקבוע מה יהיו הנהלים במבנה. באמצעות הפרקליטות, מסרו שר הבריאות, מנכ"ל משרד הבריאות והרבנות הראשית, כי נהלי החיפוש בכניסה לבתי החולים, כמו גם נהלי הכשרות בכללם, כפופים אך ורק לחוקי ההלכה, כפי שאלו נקבעים ומנוהלים בלעדית על ידי הרבנות, ורק היא הקובעת.

לשאלה מיהו "מנהל שירותי הרפואה" מכופפת המדינה את פקודתה שלה ומשליכה את תפוח האדמה הלוהט הזה מידי מנכ"ל משרד הבריאות לידי מנהלי בתי החולים, המצויים במלכוד בינארי ללא אפשרויות ביניים: כשרות הלכתית מוחלטת בניהול הרבנות או טריפה. המדינה אינה מכירה בשדה האזרחי המורכב בבתי החולים, הכולל את כל האמונות והדתות, ואינה מציעה ואף לא מאפשרת לאחרים להציע איזונים ופתרונות. כלומר, היא אינה מייצגת את אזרחיה, אלא את חוק ההלכה כפי שמפרשת וכופה אותו הרבנות, כולל החיפוש הפולשני בגוף וכלי הנכנסים, ומעניקה לרבנות כוח וסמכות עליונה, תוך הבהרה שאין זה מעניינה של המדינה להתערב בהפרת זכויות האדם הנגזרת מכך. מצאתי את זה לא פחות ממדהים, כי היום זה בענייני כשרות בפסח, מחר בכל עניין אזרחי אחר.

יצא לי לאחרונה לבלות כשבועיים עם בת משפחה חולה בבית החולים. הצוות המסור, שעובד מצאת החמה עד צאת הנשמה, כולל את נציגי כל שדרות הישראליות, על דתותיה ומגזריה. אותו פסיפס אנושי מאכלס גם את חדרי המחלקה, וגניחות המצוקה והכאב אינן מבחינות בין דם לדם. הביקורים וההימצאות לאורך שעות היום לצד החולים, הם גלגל ההצלה שזורק הציבור למערכת הבריאות הקורסת: שומרים על החולה, מלווים לשירותים, מקלחים, וכמובן - נזקקים למזון בעצמם, גם בפסח.

בית החולים, שנעזר בעל כורכו במשפחות החולים, אינו מציע להם מזון. גם הצוות עצמו אינו משופע בזמן ומביא חלק ניכר ממזונו מהבית, ועוד לא דיברנו על רגישויות למזון, שאינן מקבלות מענה גם במתחם המסחרי בבית החולים.

בעקבות פניות של חברי הפורום החילוני לבתי החולים השונים, ענו רבים מהם שלא יערכו חיפוש השנה בכלי הנכנסים, אולם יעמדו על הקפדה על כשרות המתחם לחומרה, כדרישת הרבנות. איך הם יעשו את זה: כלבי בילוש? שיקוף? שומרים בחדרים?

האפשרות להקצות מתחם למזון המובא מבחוץ, אפילו איננה נשקלת. עמדת המדינה סותרת כל פתרון סביר או מידתי; לא לחולה שנמצא בבית החולים על כורחו, ולא למבקרים שנאלצים להסכים שהחיטוט בחפציהם יעשה גם למטרות דתיות. עליונות הרבנות והלכותיה על ספר החוקים, משמעותה הפיכה דה-פאקטו ל"מדינת הלכה".

■ הכותבת היא יועצת אסטרטגית ואקטיביסטית.