רוסיה התרגלה לראות בהתנהגות רציונלית ביטוי של חולשה

ריצ'רד ניקסון היה הפוליטיקאי הקלאסי של ימי המלחמה הקרה. הוא נולד על ברכיה, פרח בצילה, הגיע אל השלטון בעזרתה - ולמרבה האירוניה ניסה לסיים אותה, או לפחות להפחית במידה ניכרת את עוצמתה. ב-1972 הוא היכה את מבקריו מן השמאל בתדהמה, כאשר ביקר בתוך שלושה חודשים בבייג'ין ובמוסקבה. שום נשיא אמריקאי לפניו לא עשה כן.

22 שנה לאחר מסעו הראשון, ניקסון חזר למוסקבה. כאזרח פרטי. לא זו בלבד שברית-המועצות נמחקה מן המפה, אלא שהמפלגה הקומוניסטית כמעט הוצאה אל מחוץ לחוק, לאחר ניסיון הפיכה נגד בוריס ילצין. ניקסון השמיע משפט שהפך על המקום לאמרת כנף: "אני תמיד הייתי אנטי-קומוניסט - אבל תמיד הייתי פרו-רוסי".

לשון אחר, הבה נפריד את 70 השנה האחרונות מ-700 השנה שקדמו להן (תפארת המליצה). כביכול, המלחמה הקרה התנהלה לא נגד רוסיה, אלא נגד סטייה בהיסטוריה הרוסית. הקומוניסטים היו ראויים לאיבת המערב, אבל הרוסים ראויים לחיבתו.

כשלעצמו, אין בחיווי הזה שום דבר פסול. אדרבא, הוא היה מלאכת מחשבת של פוליטיקה בינלאומית. נבעה ממנו הזמנה לרוסיה לבטוח במערב. המערב מצידו הוזמן להעניק הזדמנות לרוסיה לעשות לביתה מבלי לחשוש שחולשתה תנוצל לרעה.

לכסות את העיניים

למלים ההן של ניקסון יש תוקף מיוחד השבוע, בדיוק מפני שאין להן עוד תוקף. ביום ב' השבוע, באקט כנראה חסר תקדים בתולדות הדיפלומטיה, 17 ארצות גירשו 108 דיפלומטים רוסיים מתחומיהן. באופן קצת לא צפוי, ארצות-הברית הפליאה במיוחד עשות. היא גירשה 60 דיפלומטים, וסגרה את הקונסוליה הרוסית בסיאטל, בצפון-מערב ארצות-הברית. נראה שהמגורשים, רובם ככולם, עסקו במשימות ביון. בזמן כתיבת הרשימה הזו, לא ידענו עדיין מה תהיה תגובת רוסיה, אבל קטן הספק שהיא תגמול, אולי עין-תחת-עין. אם אתם ליטאים, או לטבים, או אסטונים, או אוקראינים, מוטב שתכסו את עיניכם.

משוואת ניקסון - לאהוב את רוסיה בלי קומוניזם - הופרכה עד היסוד. רוסיה-בלי-קומוניזם היא עכשיו לא רק יריבה פוליטית וצבאית, הלוטשת עיניים רעבות אל שטחי שכנותיה. היא יריבה קיומית, החורשת מזימות נגד תרבותו הפוליטית של המערב ונגד הדמוקרטיה הליברלית שלו.

ב-70 שנות הקומוניזם, האיבה הזו הייתה מצופה במליצות מהפכניות וביומרות של "שלום וקידמה" (שמה של תחנת הרדיו הסובייטית, ששידרה תעמולה פרה-אינטרנטית אל כל כנפות הארץ) ושל "ידידות בין עמים" (פילוסופיה רשמית שהוזרקה אל כל וריד פנוי). עכשיו אין עוד מליצות פרוגרסיביות, אלא רק ציניות ואינטרס עצמי. רוסיה רוצה להרוס בריתות מערביות, להחליש שותפות-גורל, לפרק ארצות; ולקומם זה נגד זה מגזרים חברתיים, אתניים ודתיים בכל אחת מן הארצות.

רק בשבוע שעבר שמענו על עליה של 1,000% בפעילות "בוטים" ו"טרולים" רוסיים בשעה שגל פיצוצים מסתורי הפחיד את מיליון תושביה של אוסטין, עיר הבירה של טקסס. ספקי הפייק ניוז הרוסיים הפיצו שמועות, שהתקשורת מתעלמת מן הפיצוצים, מפני שהם פוגעים רק בשחורים ובהיספאנים. ללמדך שהרוסים אינם מתעניינים בתוצאות הקונקרטיות של מעשיהם, אלא בסיכוי שהם יגבירו את אי-האמון הציבורי באושיות הדמוקרטיה.

מוטב לזכור שלפני עשר שנים רווחו ברוסיה ציפיות, מעוגנות בכל מיני תיאוריות היסטוריות, שארצות-הברית עומדת להתפרק לגורמיה. לציפיות ההן לא היה על מה שייסמכו - אבל עצם נוכחותן פרנסה צורת מחשבה, שמלחמת הבוטים והטרולים היא אחת מביטוייה.

ישראל לא גירשה

את שורשיה של איבת רוסיה לליברליזם המערבי אפשר למצוא לכל הפחות בשלהי המאה ה-18, בעקבות המהפכה הצרפתית. הצורך למנוע זיהום ליברלי של רוסיה נעשה אובססיה של מדיניות פנים ושל מדיניות חוץ, בוודאי מזמן "מרד הדקאבריסטים", לפני 190 שנה ויותר.

הצורך לבלום את רוסיה, תחת אחד הצארים הריאקציוניים ביותר שלה, ניקולאי הראשון, עמד ביסוד מלחמת קרים, באמצע המאה ה-19. כאשר יפן יצאה למלחמה נגד רוסיה, ב-1904, דעת הקהל האמריקאית הריעה ליפנים, בייחוד בגלל הסלידה העמוקה מפני אופיו של המשטר הרוסי. בנקאים יהודיים בניו-יורק הציעו אשראי נדיב לקיסר יפן, ותבעו אשראי על התוצאות. זה היה חודשים אחדים לאחר הפוגרום בקישינייב, אשר זעזע בשעתו את העולם כולו (והתחיל את העלייה השנייה).

את הברית עם רוסיה במלחמת העולם הראשונה צריך לראות כלא-טבעית, תוצאה של נסיבות, לא של בחירה מדעת. ולפני שהמערב כרת ברית עם סטאלין נגד היטלר, ב-1941, בריטניה וצרפת ניסו להתערב נגד סטאלין, במלחמה שאסר על פינלנד. הבריטים אפילו שקלו להפציץ את באקו, מרכז תעשיית הנפט של ברית-המועצות בימים ההם.

חיוויו של ניקסון לפני 24 שנה לא היה אלא משאלת-לב. תהום היסטורית רובצת בין רוסיה למערב, והיא תמיד נבעה לא רק משאיפות טריטוריאליות מנוגדות, אלא מניגודים של השקפת עולם. רוסיה נתפסת זה מאתיים שנה כהיפך מכל מה שאליו המערב צריך להיכסף.

ישראל כמובן לא הייתה אחת מ-17 הארצות, שגירשו השבוע דיפלומטים רוסיים. ישראל אפילו לא הפטירה מלה אחת של הסתייגות מפורשת מן הפרקטיקות הנפסדות של הביון הרוסי. לישראל אין אינטרס במאבק הדיפלומטי הזה. היא זקוקה לערוצי תקשורת עם רוסיה, וטריקות דלת עקרוניות אינן מתיישבות עם הצורך (הלגיטימי) הזה. אבל אין זאת אומרת שישראלים צריכים להיות אדישים. שלומה של הדמוקרטיה המערבית היה ויהיה מעניינה של ישראל. מוטב לצרוב בתודעה הלאומית, ששותפות אינטרסים עם רוסיה היא תמיד זמנית, תמיד תלויה על בלימה. רוסיה אינה עומדת בציפיות רציונליות, מפני שהיא התרגלה לראות בהתנהגות רציונלית ביטוי של חולשה.