מחפש שמיים

א. שועל החולות הקטן הצטנף מבוהל בפינת כלוב המלכודת, למרות ששום רע לא אונה לו. עיניו הענקיות התרוצצו בין האנשים שהקיפו אותו עד שאחד מאיתנו פתח את דלת הכלוב. פחות משנייה של היסוס אחר כך פרץ השועל במהירות ונעלם בחולות בלי להביט לאחור, נושא עליו משדר זעיר שיוכל לספר לחוקרים קצת יותר על אורחות חייו.

שועל החולות, או שועל הנגב, הוא יצור קטנטן - קילו וחצי סך הכול - שמעטים ממנו נותרו בישראל; בסוף השבוע האחרון הצטרפתי לקבוצת חוקרים שמנסה ללמוד עליו יותר. עם כל הכבוד לשועלים, בשבילי זה בעיקר היה תירוץ לצאת מהעיר אל המדבר, להעביר לילה מתחת לכיפת השמיים ולראות קצת כוכבים.

הכול היה מוכן; המדבר, החברה, הבירות, הפויקה, המלכודות. אבל הכוכבים לא באו. בסוף השבוע שעבר, למי שזוכר, לא ממש היו שמיים לראות; סופת חול ואבק כיסתה את המדינה, במיוחד את הדרום. שמי המדבר היו צהובים וחוליים ממש כמו האדמה ורוח חזקה נשבה ללא הרף. כל-כך חזקה הייתה הרוח שלא היה סיכוי להקים אוהל; ישנו על האדמה בין החול שלמטה לחול שלמעלה. שום כוכב לא נראה, אפילו אור הירח הצליח רק בקושי להבקיע דרך האבק.

הבטתי למעלה בתקווה. לא ראיתי כוכבים, אבל ידעתי שהם שם. הדבר היחיד שראיתי זה אוח שישב על צמרת של שיטה, אורב לטרפו, נראה כאילו כבר ראה את הכול פעמיים. אני אוהב את המדבר, וככל שהזמן עובר אני אוהב אותו יותר.

ב. למחרת, כשחזרנו לעיר, קראתי על חברה יפנית בשם ALE (אסטרו לייב אקספריינס) שהוקמה לקראת האולימפיאדה שתיערך בטוקיו ב-2020 ומתכננת לשגר עד סוף השנה לוויינים קטנים, שיקיפו את הארץ בגובה של כ-350 ק"מ; כלומר נמוך יותר מתחנת החלל הבין-לאומית. תפקידם, שימו לב: להוריד מטרי מטאורים מלאכותיים בשלל צבעים לפי דרישה (מטר המטאורים המלאכותיים הראשון מתוכנן ליפול מעל הירושימה עד מחצית 2019), וכשאני אומר דרישה אני מתכוון לתשלום של כארבעים אלף דולרים למטאור אחד. לא כסף. מטר מלאכותי ממוצע יכלול כעשרים מטאורים - כלומר, פיסות מתכת בגודל של כסנטימטר - ויימשך משהו כמו חמש שניות.

אתם מכירים אותי, נכון? אין לי בעיה עם שום דבר מלאכותי, להפך, וזה כולל גם מטאורים. לו היו לי את האמצעים הייתי מפנק את עצמי במטר מטאורים כזה מדי פעם, סתם להעלות לעצמי את מצב הרוח. למרות שאחרי שראיתי את סרטון ההדמיה שסיפקה החברה (לינק למטה), אפשר לומר שמדובר בזיקוקים המשוגרים מהשמיים, שום דבר שמזכיר את ההוד הפלאי והמסתורי של מטר מטאורים אמיתי וחינמי. אבק כוכבים שמגיע מזנבו של כוכב שביט המקיף את מערכת השמש שלנו מיליוני שנים, לא מקופסת מתכת מעשה ידי אדם.

ולמרות שאני אוהב את המלאכותי, שימח אותי גם זיכרון הרוח העזה וסופת החול; את אלה אי-אפשר לייצר. אתה יכול לזרוק חתיכת מתכת שתישרף בכניסה לאטמוספרה ולקרוא לה מטאור, אבל אין שום דבר שהאדם יכול לעשות שיידמה - ולו במעט - לרוח שנושבת במדבר ומרימה סופת חול. תביא את כל המאווררים שבעולם, תעמיד אותם בשורה מול המדבר ותפעיל.

המדבר יצחק לך בפנים

ג. בבוקר שכחה הרוח מעט ויצאנו לסיבוב בין המלכודות. מלבד השועל ששחררנו, נתפס גם קרקל - חתול המדבר חסר הפחד. זו אינה מליצה, הוא באמת נולד בלי פחד. מספרים עליו שהוא תוקף חיות גדולות ממנו בהרבה בלי לחשוב פעמיים. הקרקל לא הצטנף בפינת המלכודת כשהתקרבנו; הוא נהם לעברנו באיום - יותר נמר קטן מחתול גדול. ראינו גם שני פרטים של צבי הנגב, עוד חיה שהולכת ונעלמת מנופי ארצנו, וחוברה - ציפור לא ברורה שנראית כמו יען קטן ולא גמור, כאילו שמישהו התחיל לעבוד עליו וקיבל טלפון באמצע. גם היא הולכת ונכחדת ממקומותינו. זה היה יפה לראות את חיות המדבר שלנו, יפה ועצוב. בקרוב כל מה שיישאר שם זה עקבות של ג'יפים מחורבנים.

שועל הנגב קטן יותר משועל רגיל, כמו שהקרקל קטן מנמר, כמו שהחוברה קטנה מיען, כמו שהצבי שלנו קטן יחסית לבני משפחתו הפריים. למה זה? כי המדבר מקטין את היונקים, מצמצם אותם עד למינימום האפשרי. לא המצאתי את זה, אלה חוקי יסוד באבולוציה וביו-גאוגרפיה: בעלי חיים מאזורים קרים גדולים וכבדים יותר מאחיהם לסוג שחיים בחום. עניינים של שמירת אנרגיה (ככל שגוף גדול יותר כך קטן היחס בין שטח פני הגוף לנפח): ככל שהחיה גדולה יותר, קל לה יותר לשמור על טמפרטורה קבועה של הגוף, ולהפך.

בגלל זה אנחנו עוטפים תינוקות. חיה קטנה "מפסידה" חום מהר יותר מחיה גדולה ולכן בקטבים כמעט ואין חיות קטנות - רק עופות ויונקים גדולים. לעומת זאת, חיית המדבר צריכה להיפטר מכמה שיותר חום, כמה שיותר מהר ולכן היא קטנה יותר. קוראים לזה "כלל ברגמן". זו גם הסיבה שלחיות מדבריות יש בדרך כלל אוזניים גדולות יותר: דרכן הם מצננים את עצמם.

שיעור לחיים. ואז הבנתי - אולי בגלל זה אני אוהב להיות במדבר: גם אותי הוא מצמצם למינימום ההכרחי, גורם לי לשמור על האנרגיה, לדבר פחות, לרצות פחות, להתעצבן פחות, להתעסק פחות בשטויות ופחות בעצמי. ככה אני מצטנן, כמו שועל החולות: דרך האוזניים אני פולט את החום שעושות המחשבות.

הבעיה עם המחשבות היא שהן חוזרות בלילה, כשמתקרר. וככה כל יום - מחירות לעבדות ובחזרה. מעייף.

ד. עם כל הכבוד לצבי, לחוברה, לשועל ולקרקל, הדבר שאני באמת אוהב במדבר שלנו זה את עצי השיטה. חתיכת צמח קשוח זו השיטה הזו; שורדת את החום, את הקור, את היובש, את הטורפים, את הבדידות. מצחיק שהשיטה היא עץ מוגן. כמה הפוך הוא עולם בו אנחנו צריכים להגם על העצים ולא הם עלינו.

אלא שגם השיטה לא חיה לנצח, ודווקא אחרי מותה אני אוהב אותה הכי. אם את חייה מעבירה השיטה בשתיקה - כשהיא גוועת, הופך הגזע שלה לפסל סביבתי עז-מבט. גזע של שיטה מתה מזכיר לי תמיד שלד של דינוזאור או נכון יותר, את האנשים הטובים של פומפיי שקפאו לנצח בזעקתם - אלה שהחום הצורב הקפיא אותם לנצח.

אני יכול לבכות מהרגשות למראה שיטה שגוועה, שנעקרה, שולחת ענפים יבשים אל הרקיע האדיש, לא יודעת שעוד שנה יתחילו ליפול משם מטאורים מלאכותיים. מרגשת אותי גם הידיעה שאבות אבותיי העבריים, אנשי המדבר, ראו ואהבו אותה. השיטה אומנם לא גבוהה במיוחד, לא יפה במיוחד ופירותיה לא טעימים בכלל, אבל היא משלנו וכמונו. לא פלא שדווקא ממנה בנו בני ישראל את ארון הקודש והמזבח.

יודעים מה משגע אותי? שבספר שמות פרק כ"ה מתואר בצלאל, אדריכל המשכן, לוקח את עץ השיטה ומצפה אותו זהב. כל-כך לא מתאים, בחיי! מה לשיטה הצנועה ולזהב הנוצץ? מה לשיטה, שבבדידותה היא החופשית מכולן, לזהב שכולו סמל לתאוות-בצע ושיעבוד? מחירות לעבדות זה לא מסלול טוב. המסלול הנגדי עדיף בהרבה, לא?

אבל הכי עדיף, אם שואלים אותי, לא לעשות שוב פעם את אותו מסלול מוכר מעבדות לחירות, עם כל המכות - למה זה טוב? די, בואו נישאר בחירות ונתחיל להתרגל אליה סופסוף. להיות עבד כל אחד יכול, בשביל להיות בני חורין צריך אופי. פסח שמח לכולכם באשר תהיו. 

להדמיית המטאורים: https://vimeo.com/231032391