הכרה בהסכמים תוך-משפחתיים

בחיי היום-יום בני משפחה לא נוהגים להחתים האחד את השני על חוזים בכתב, ומסתמכים פעמים רבות על הסכמות בעל-פה הנובעות מהאמון ההדדי שהם נותנים זה בזה. מסיבה זאת, כאשר פורץ משבר, מוסמך בית המשפט לענייני משפחה לדון בסכסוך תוך חריגה מהחוקים ומהפסיקות הפורמליים המיושמים לגבי סכסוכים בין זרים, ולהסתכל על המחלוקת מזווית ראייה של אדם תמים, אשר נתן אמון בבני משפחתו והתאכזב.

כך ארע ל-י', שנולד וגדל במושב ליד ירושלים, כצעיר מבין 10 אחים. הוא היה היחיד מבין אחיו, אשר נותר לחיות במשק גם לאחר בגרותו, והיה ברור ומוסכם על כולם שהוא ימשיך להחזיק את המשק ולטפל בו לאחר לכתו של אביו לעולמו. בתמימותם, י' ואביו לא פנו לקבל ייעוץ משפטי בדבר הדרך הנכונה להסדרת מעמדו של י' כבן ממשיך, והאב הסתפק בהכנת צוואה שבה הוריש את המשק לבן.

כמו מרבית המשקים בישראל, גם המשק של האב לא נמצא בבעלותו, אלא בחכירה ממינהל מקרקעי ישראל, וכפוף להסכם משולש מול המנהל ומול המושב אליו הם שייכים. משקים כאלה אינם ניתנים להורשה באמצעות צוואה, והמשמעות היא שעם לכתו של האב לעולמו, המשק כולה עבר לבעלותה של רעיית האב מנישואיו השניים, ולא לבן. האישה השנייה הודיעה כי היא מסרבת להעביר את המשק לבעלות הבן, הן בחייה והן לאחר מותה, ולכן הוא נאלץ להגיש תביעה בבית המשפט.

מבחינה משפטית פורמלית ביחסים מול המנהל והמושב, אין מחלוקת כי משלא ננקטו ההליכים הנכונים להכרזת הבן כ"בן ממשיך", דין הבעלות במשק לעבור לבת זוגו של האב המנוח, אולם בית המשפט לענייני משפחה בירושלים החליט לבחון מה היו הכוונות האמיתיות של בני המשפחה, מעבר לחוזים וההסכמים הרשמיים.

לאחר שמיעת כל העדויות, בית המשפט השתכנע שהתקיים הסכם בין משפחתי בעל-פה, לפיו הבן ישמש כבן ממשיך במשק. בית המשפט הסתמך על רצון האב למנות בן ממשיך על בסיס הצוואה שהותיר, העובדה שחתם על ייפוי-כוח כללי שבו הוא מסמיך את הבן לפעול בשמו בכל עניין הקשור למשק, וכן מצירופו של הבן כשותף לחשבונות הבנק של האב.

הבן מצידו סמך על ההסכמות הפנים-משפחתיות ובנה את חייו בהתאם: הוא בנה את בית מגוריו בשטח המשק, טיפל באביו במסירות והפעיל בעצמו את המשק, החזיק את מכסת העופות, הגדיל את הזכויות במשק, השקיע בבנייה ובתחזוקה ושילם את מלוא הוצאות המשק ובית המגורים, הן שלו והן של אביו.

בית המשפט לא האמין לעדות בת הזוג כי לא ידעה על קיומן של הסכמות פנים-משפחתיות אלה ולא הסכימה להן. נקבע כי אין סביר שבת הזוג הייתה עדה במשך עשרות שנים לכך שהבן בונה את ביתו ומשקיע מכספו ומרצו במשק, ולא הבינה כי הוא עושה כן בהסתמך על ההבנה שהוא יקבל את המשק לאחר אריכות ימים, ולא בהתנדבות. לפיכך שתיקתה לאורך השנים והיעדר התנגדות פעילה מצידה להסכם, שקולה להסכמה.

לאחר שבית המשפט קבע כי אכן היו הסכמות פנים-משפחתיות שלא קיבלו ביטוי בכתב ובפרוצדורות הספציפיות הנדרשות בחוק, נפסק כי ניתן להתגבר על מכשול זה באמצעות פניה לדינים הכלליים, הדורשים התנהלות בתום-לב בין צדדים להסכם, במיוחד אם הם בני משפחה, ומונעים מהם לקבל טובות הנאה המבוססות על ניצול תמימותו של הצד השני.

לאור דברים אלה חייב בית המשפט את בת הזוג להעביר את המשק לבן, וכן לשלם לו 15,000 שקל עבור הוצאות משפט.

גם בית המשפט המחוזי בחיפה נתן השבוע עדיפות להסכמים תוך משפחתיים בעל-פה על פני הדרישות הפורמליות של החוק. הפעם מדובר בשני אחים, אשר הסכימו לסייע להוריהם ולממן בחלקים שווים את רכישת דירת העמידר בה חיו ההורים, תוך ציפייה כי לאחר אריכות ימים יורישו ההורים את הדירה לשני האחים בחלקים שווים. לאחר לכתו של האב לעולמו נדהם אחד האחים לגלות כי הדירה הועברה לבעלות אחיו עוד בחייהם של ההורים, ולכן הוא לא יזכה לקבל את חלקו בירושה.

אמנם לאדם אין זכות מראש "לרשת" נכס מסוים, אך גם במקרה זה פסק בית המשפט כי בין בני המשפחה היו הסכמות ברורות בדבר חלוקת הדירה, ועל סמך הסכמות אלה השקיע האח כספו במימון מגורי ההורים. הגם שהסכמות אלה לא קיבלו את הביטוי הנדרש בהסכמים מול עמידר, במערכת היחסים הפנימית בין בני המשפחה עצמם, פסק בית המשפט כי האח שנושל זכאי לפיצוי מאחיו עבור חלקו. 

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", מומחית לדיני משפחה וירושה, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il