מה לעשות בא-סיסי?

מה ייעשה בעריץ, הדורס את זכויות האדם ואת זכויות האזרח בארצו, גודש את בתי הכלא שלה באסירים פוליטיים, מתיר עינויים פיזיים לצד עינוי הדין, מונע את יריביו מלהתמודד בבחירות - אבל באותה השעה שומר אמונים לבריתו עם המערב? למשל נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי, המקווה לחזור ולהשוות השבוע את שיאו הקודם: 97% של קולות הבוחרים (סדאם חוסיין סידר לעצמו בבחירות האחרונות של חייו תוצאת שיא: 100% של הקולות. אבל איש אינו מנסה להשוות אותה. צריך קצת אמינות).

שאלות מן המין הזה הוצגו בארה"ב ב-90 השנה האחרונות, וקיבלו תשובות סותרות. כמובן, הן נשאלו גם במקומות אחרים, אבל ארה"ב בחנה את עצמה על סמך קריטריונים שונים מאלה של מעצמות אירופה. הן היו עסוקות בשימור קיסרויות קולוניאליות מעבר לים, ועניין רגיל בשבילן היה לכרות בריתות עם עריצים מקומיים, כדי להגן על גבולותיהן הארוכים. ארה"ב, בלשונו של מנסח מגילת העצמאות שלה ונשיאה השלישי, תומס ג'פרסון, נועדה להיות "אימפריה של חירות".

אנסטסיו, בן הכלבה

נקבנו כאן באופן שרירותי במספר 90, מפני שלפני קצת יותר מ-90 שנה, הנשיא פרנקלין רוזוולט השמיע את האיפיון הידוע לשימצה, "הוא בן כלבה, אבל הוא בן הכלבה שלנו". האיש שקיבל מידיו את המחמאה היה אנסטסיו סומוסה גרסיה, רודן ניקרגואה, המייסד של שושלת משפחתית שמצצה את לשדה של הרפובליקה המרכז-אמריקאית הקטנה במשך 45 שנה.

סומוסה האב ושני בניו היו אנטי-קומוניסטים מוסמכים בזמן של אי-ודאויות גלובליות. ארה"ב סלחה להם את שחיתותם המונומנטלית (אחרון השושלת, אנסטסיו סומוסה דבאיילה, שלשל לכיסו את כספי הסיוע הבינלאומי שהגיע לאחר רעש אדמה קטלני, ב-1972). לבסוף, התקוממות עממית שהציבה כמעט את כל ניקרגואה נגד השושלת הפילה אותה ב-1979. תוצאה ישירה של העדפת "בן הכלבה שלנו" הייתה שאת מקומו תפסו בני-כלבה-לא-שלנו, וניקרגואה הפכה למעוז מהפכני אנטי-אמריקאי. בני הכלבה שעלו לשלטון לפני 40 שנה עדיין מחזיקים בו, בכל התוקף והחמדה של שושלת משפחתית, בעל ואשתו.

הימנעותה של ארה"ב מלחוש לעזרתה של שושלת סומוסה ציינה פרשת דרכים. בוושינגטון משל ג'ימי קרטר, שהעמיד זכויות אדם במרכז מדיניות החוץ שלו. זמן קצר לאחר השבעתו הוא הודיע שארה"ב תחדל לתמוך אוטומטית בכל רודן שיבטיח לאסור מלחמה על הקומוניזם. הרודנים אמנם התחילו ליפול, בייחוד באמריקה הלטינית.

לייצא זכויות אדם

עניין ניקרגואה היה כמובן כאין וכאפס לעומת נפילת השאה של איראן, חצי שנה לפני סופה של שושלת סומוסה. בימים ההם לא היה ראוי ממנו יותר לתואר "בן הכלבה שלנו". הוא היה עריץ מוכה עיוורון, שפיתח ביטחון מטאפיזי בחושיו, ראה בעצמו יורש ישיר של דרייווש ושל כורש, והחמיץ מעיקרה את תחושת הניכור של המעמד הבינוני. הוא דחף את האופוזיציה החילונית והדתית המתונה לזרועותיהם של כוהני הדת. הסוף ידוע.

אין זה נכון שקרטר "הפסיד את איראן". האשמה נפלה על חולשת הדעת של השאה ושל אנשי חצרו. אבל מבקרי קרטר לא הבחינו בין חלקו לחלקם. הקולניים ביותר היו אלה שהתחילו לכנות את עצמם "השמרנים החדשים" (ניאו-קונס). באותו הזמן הם קראו לתמוך בכל דיקטטור, המשרת את האינטרסים של ארה"ב. רדיפת זכויות אדם הייתה בעיניהם אקט של תמימות ושל היתממות.

מעשה אירוניה, רבע מאה אחר כך הם היו מליצי היושר הקולניים ביותר של יצוא זכויות אדם. הם האמינו של"מעצמת העל היחידה" ניתנת ההזדמנות הנדירה ללוש את העולם בצלמה, ולהנחיל את הדמוקרטיה הליברלית לכל דיכפין. הדוקטרינה הניאו-שמרנית פגשה את "שמרנות החמלה" של ג'ורג' דאבליו בוש, והתמזגה איתה.

קונדוליסה רייס, מזכירת המדינה של בוש, נסעה לקהיר ב-2005, וקראה בנאום פומבי "לעם המצרי" להתייצב "בראש המסע הגדול" לטובת הדמוקרטיה, לא במצרים בלבד, אלא בכל המזרח התיכון. בלשון שלא הייתה מביישת את ג'ימי קרטר היא אמרה, "בכל רחבי המזרח התיכון, הפחד מפני בחירה חופשית אינו מצדיק עוד את שלילת החירות. הגיעה השעה להיפרד מן התירוצים שנועדו להשתמט מן המלאכה הקשה של הדמוקרטיה".

היא רמזה כמובן לפחד שהאיסלאם הקנאי ינצל פתיחות דמוקרטית כדי לקדם את סדר יומו. היא קראה לבחירות חופשיות באמת במצרים, והיא מיהרה לכפות בחירות כאלה על הרשות הפלסטינית. שנה אחת אחר כך תעלה ממשלת חמאס לשלטון. חמש שנים אחר כך ייצאו המוני מצרים אל רחובות קהיר, ויתבעו דמוקרטיה ליברלית.

העם אינו מוכן

מבחינת ארה"ב וישראל, נפילת חוסני מובארק הייתה כמובן תוצאה לא רצויה של "מהפכת תחריר". אבל הטלת האשמה על ברק אובמה לא הייתה במקומה. הנשיא ה-44 של ארה"ב עשה שורה של שגיאות איומות במזרח התיכון. ההימנעות מלתמוך במובארק נגד עמו לא הייתה אחת מהן. למען האמת, אובמה היה להוט הרבה פחות מן הניאו-שמרנים להאציל מזיווה של חוקת ארה"ב על העולם החיצון. הוא רצה פיוס עם ארצות האיסלאם, לא דמוקרטיזציה שלהן. אבל לא הייתה לו כל ברירה, כאשר התברר חד משמעית שהקרקע נשמטה מתחת לרגלי מובארק.

טעותו הגדולה ביותר של מובארק הייתה שלא למד מניסיון השאה. המאבק נגד קנאות איסלאמית הצריך בעלי ברית מן המעמד הבינוני. היה עליו לפתוח מרחב פוליטי בשבילם, כדי שיוכלו להתארגן, להתבטא, לבקר, להפגין; כדי שלא יצטרכו להשליך את יהבם על המסות ועל כוח הארגון של האחים המוסלמים.

את השגיאה הזו חוזר ועושה עכשיו הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי. הוא אומר שהיה שמח אילו היו לו יריבים ממשיים בבחירות, אבל "איננו מוכנים". הוא בעצם מודה, שבחירות חופשיות היו מסתיימות כדרך שהסתיימו הבחירות של 2012: בניצחון האחים המוסלמים. אבל סכנת האיחוואן אינה מחייבת אותו לרוקן את החמצן מכל המכלים הפוליטיים. לפי שעה הוא יכול כנראה לסמוך על חוסר החשק של המעמד הבינוני לחזור ולהתנסות במהפכה ובאנרכיה. אבל הניסיון ההיסטורי נוטה ללמד אותנו לאן הולך המעמד הבינוני אם השלטון מתעלם משאיפותיו הפוליטיות לאורך ימים.

העם עדיין אינו מוכן הוא תירוץ שכל מתלמד בבית הספר לרודנים צבאיים סופג בימי צוערותו הראשונים. התירוץ הזה עצמו חזר ובקע בזמן מן הזמנים מפי הגנרלים של פקיסטן, של תאילנד, של בורמה, של טורקיה, של צ'ילה וארגנטינה, של אלג'יריה, של ניגריה, של קונגו-זאיר; וגם מפי לא-גנרלים שרצו שלטון יחיד. ייתכן מאוד שהם צדקו. אבל כמעט תמיד, התארכות שלטון היחיד היא הרת אסון. אנחנו מקווים שהאמת הזו תיוודע יום לא רחוק אחד ברוסיה, בסין, בטורקיה, בוונצואלה. היא בהכרח תיוודע גם במצרים, לרעת כל מי שמבססים את חישוביהם על תוחלת החיים הארוכה של המשטר.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-sebolg-https://tinyurl.com/karny ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny