כיכר ציון: המקום הכי טעון וכואב יהפוך ל"קרחת יער אורבנית"

בזיכרון הקולקטיבי, כיכר ציון קשורה להפגנת הימין באוקטובר 1995, שבה הוצגה תמונתו של ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, במדי SS. בכיכר הזו, שנמצאת במפגש שבין מדרחוב יפו, הציר ההיסטורי שהוביל מהעיר העתיקה ליפו, ומדרחוב בן יהודה, היו תמיד התקהלויות והפגנות: ב-1948 הודיע כאן מנחם בגין על פירוק האצ"ל והצטרפות לצה"ל; ב-1952 הוא הוביל מכאן הפגנה שקראה להתנגדות להסדר השילומים עם גרמניה; ב-1971 הפגינו כאן הפנתרים השחורים כנגד הקיפוח העדתי וב-2005 התקיימה פה הפגנה סוערת נגד ההתנתקות.

לקונוטציה הטעונה של המקום תרמו לא מעט פיגועי טרור רצחניים שהתרחשו באופן לא מקרי דווקא כאן, בלב מרכז העסקים הירושלמי. כך או כך, ממש בימים אלה החל תהליך שיפוצה של הכיכר, שאמור להפוך אותה ממרחב ציבורי המזוהה עם זעם, מחאה, או כאב, לסלון עירוני מיוער.

 הפגנת עובדי טבע בכיכר ציון / צילום: דוברות ההסתדרות

ההתפתחות של מרכז ירושלים קשורה למלחמת העולם הראשונה. הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית, שחלשה על מרבית האדמות במערב העיר, נקלעה אז למשבר כלכלי ונאלצה למכור קרקעות לחברת הכשרת היישוב, שהייתה אז הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית. העניין הזה עורר, ממש כמו היום, התמרמרות אצל המאמינים הנוצרים וערביי ארץ ישראל, אך איפשר את התפתחות הבנייה המסחרית ברחוב יפו. בסופו של דבר, רכישת הקרקעות הניחה את התשתית ל"ירושלים העברית", ובמרכזה מרכז מסחרי ב"משולש", שגבולותיו הם הרחובות בן יהודה, המלך ג'ורג' ויפו.

באותן שנים הרחובות, שהיום הם מדרחובים, שימשו למעבר כלי רכב, ואת הכיכר ההיסטורית הגדיר מעגל תנועה שהיה ממוקם במפגש הרחובות.

בספר "יורדים העירה", שיצא בשנת 2011 בהוצאת "מכון ירושלים", מתארים המחברים את ההוויה התוססת והבינלאומית של הכיכר באמצע שנות ה-30 וה-40: "בחזית הבניין של קולנוע ציון פעלו המגדנייה המפורסמת של האחים קפולסקי וקפה רוויה. ממול, בקומה הראשונה של בניין סנסור, פעל בשנים 1934-1948 קפה אירופה שבו התקיימו ערבי ריקודים בשעת התה (בין חמש לשבע וחצי). שלוש פעמים בשבוע ניגנו תזמורות נודעות בחצר האחורית של הקפה ומשכו קהל רב. מול בניין סנסור, בבניין מלון רון, שכן קפה וינה המפואר".

ניסיונות נקודתיים להחייאה

המשבר הכלכלי של מלחמת השחרור גרם לנטישה של העיר, עסקים רבים נסגרו, ומבנים שהיו בבעלות ערבית נותרו נטושים.

לאורך השנים נעשו ניסיונות נקודתיים לשיקום והחייאה של מרכז העיר (למשל הריסת בניין כי"ח ובניית מרכז כלל, הפיכת רחוב בן יהודה למדרחוב), ואולם העידוד הרב שניתן להתרחבות העיר לפריפריה, אחרי מלחמת ששת הימים, שהביא בין השאר להקמת אזורי התעסוקה והמסחר בגבעת שאול ותלפיות והקמת קניון מלחה, הביא לכך שהמרכז ההיסטורי ידע ירידה מתמשכת בהיקף הפעילות המסחרית. פיגועי הטרור שבאו אחרי חתימת הסכמי אוסלו באמצע שנות ה-90, הביאו את מרכז ירושלים לשפל.

בשנת 2016 יזמה עיריית ירושלים, יחד עם חברת "עדן" - החברה לפיתוח מרכז ירושלים - ובשיתוף עם עמותת אדריכלים מאוחדים, תחרות אדריכלים במטרה למצוא תוכנית שתשפר את מראה הכיכר. זה היה זמן לא רב אחרי רצח הנערה שירה בנקי ז"ל במצעד הגאווה, והסיסמה "חיבורים, סובלנות וכבוד הדדי" הייתה אמורה להיות החזון לתכנון המחודש.

הזוכה בתחרות היה משרד האדריכלים הירושלמי תלטיש שכולל שלושה אדריכלים צעירים, בוגרי הטכניון, מיה עתידיה, תמיר מנצור כרמל ומעיין טוקי כרמל. הצעתם, שנקראה "קרחת יער אורבנית", כוללת הקמת במה, אזורי ישיבה ובעיקר נטיעת עצים (דולב, חרוב, מייש ואגס קלריאני), ההופכים את הרחבה החשופה לסוג של יער עירוני.

האדריכליות עתידיה וטוקי כרמל מספרות שההצעה נולדה אחרי דיון במה שחסר בכיכר ציון: "החלטנו להפוך אותה למקום שנעים להיות בו, בניגוד למקום שרק עוברים בו. מילאנו אותה בעצים. הבנו שחסר באמצע העיר מקום מוצל לשבת בו. לב העניין הוא שאין צורך בעוד. צריך רק לשמור את המקום כמו שהוא ולהפוך אותו לנעים. היינו צריכים להתאים את עצמנו לשימושים שונים שיש בכיכר: הפגנות, שוק לילה, הופעות, מסיבות".

מנכ"ל חברת עדן, אלון שפייזר, מבקש להדגיש שכיכר ציון היא הכיכר החשובה בירושלים: "רצינו להפוך אותה מחדש לטבור של מרכז העיר".

מה זה אומר?

"רצינו מקום של התכנסות, כי זו המהות של הכיכר, כמו כיכר רבין בת"א, ומצד שני, משהו הרבה יותר רגוע. מקום שאפשר לעבור דרכו, אבל גם להירגע. בעקבות הרכבת הקלה, הכיכר הזאת קצת התפזרה. התוכנית החדשה מחזירה לכיכר את המרכז".

 הכיכר ההיסטורית / צילום: לעמ

"הכיכר הייתה לב העיר והפכה לחצר האחורית"

ליהודית אופנהיימר, שכתבה עבודת דוקטורט בנושא כיכר ציון באוניברסיטת בר אילן, יש הרבה ביקורת על האופן שבו קידמה העיר את שיפוץ הכיכר: "בשנות ה-90 היו בכיכר פיגועים והפגנות ולא הייתה התמודדות. הייתה רק הדחקה. לכן, כל הדימויים שהיו מבחוץ נדבקו לכיכר. המקום הזה הפך למקום ממש נגוע.

"לזה מצטרפים תהליכי הקפיטליזציה, הניכור והביזור החברתי שמושכים את הנוער המנותק לכיכר. הכיכר הזאת, שהייתה לב העיר, הפכה לחצר האחורית שלה. וגם עם זה אף אחד לא מתמודד.

"אחרי ששירה בנקי נרצחה במצעד הגאווה, באו הילדים מהבית הפתוח וילדים מהכיתה שלה, עשו בכיכר ציון טקסי נרות במשך שבוע, וזה היה מקרה מעניין כי כיכר ציון תפקדה קצת כמו כיכר רבין בזמנו וראש העירייה ניר ברקת מאוד אהב את זה. ואז הוא ניכס את הסיפור והחליט שהוא רוצה שכיכר ציון תהפוך לכיכר שירה בנקי. אבל זה כל כך מנותק מההיסטוריה הארוכה של הכיכר".

מה הבעיה עם העיצוב החדש?

"אין לי בעיה עם העיצוב, אבל עיצוב הוא בעיני לא תשובה לשום דבר. אז שמו את הספסלים ככה, ואת העצים אחרת, אפשר לאהוב את זה, ואפשר גם לא. זה לא ישנה את הכיכר באמת. אנשים לא ילכו לשם כי הם אוהבים את הספסל. אנשים באים למקום כי הוא חלק ממערכת אורבנית מתפקדת, שיש בה עוד דברים. הכיכר לא מחברת היום כלום. פעם היו שם בתי קפה ובית קולנוע. לא נעשה שום דיון ציבורי. השאלה מה צריך להיות שם הצטמצמה לשאלה עיצובית".