העבדות משתלמת

חג הפסח ואווירת היציאה מעבדות לחרות מעודדים יותר מידי אנשים לעזוב את העבודה דווקא עכשיו. קשה להם, הם לא מתוגמלים כראוי, לא אוהבים את מה שהם עושים, לא יכולים לסבול יותר את הבוס, את החברה, את האווירה, מרגישים שמנצלים אותם, שהם תקועים, לא מוערכים, חושקים להגשים את עצמם ונוטשים בטרם מצאו אלטרנטיבה.

דעיכה שתחפושת פרחונית

יש משהו בתקופה הזו שנוסך בהם את התחושה שזה הזמן הנכון לזוז, רק שפריחת האביב וההתחדשות שבחוץ הם בדיוק הסימן לתחילתה של התקופה הכי גרועה ליציאת מצרים, במיוחד למנהלים שבחבורה. מדוע? כי ארץ זבת חלב ודבש נמצאת במרחק (40) שנה ויותר, ולא חודש-חודשיים-שלשה כפי שרבים מהם נוטים לחשוב, יוצאים אל המדבר הצחיח דווקא בתקופה הכי קשה בשנה, רגע לפני ששוק העבודה גולש לתרדמת הקיץ.

אז נכון שהפסח "נפל" מוקדם השנה, מה שמוסיף עוד שבועיים-שלושה לתקופה הקצרה שנותרה עד שהשוק יגווע סופית, אבל כשמדובר בתפקידים שהיצע המשרות בהם הוא ממילא נמוך, התוספת הזו חסרת כל משמעות. כמעט כל המנהלים הללו יישארו מובטלים עד סוף השנה אם לא מעבר לכך, ובסופו של דבר יתפשרו על תפקיד פחות טוב מזה שעזבו מבחירה.

מדוע? בהיבט הטקטי זו טעות גדולה להתחיל חיפוש העבודה בחודשי השפל ולא בתקופת השיא - אחרי חגי תשרי - וזאת משום שלמומנטום של ההתחלה יש השפעה מאד גדולה מאד על משך התהליך ועל איכות התוצאה. גם אם הדרך תארך בסופו של דבר שנה שלמה, להתחיל אותה בקיץ - כשאין עם מי לדבר, כשהרבה יותר קשה להפעיל את רשת הקשרים, כשהרשת נשחקת על שוק מת, כשהתנובה אפסית - זו טעות שצובעת את כל הדרך בצבעים קודרים, מחבלת בתהליך גם כשהשוק מתאושש והיצע המשרות עולה. חודשי היובש הארוכים הללו מדלדלים את האנרגיות, פוגעים במוטיבציה ובמצב הרוח, מעצימים את הלחץ הכלכלי והרגשי ומביאים את המחפש אל היעד כשהוא בשל לפשרה עמוקה - על תפקיד, על חברה, על השכר.

מובטלים שווים פחות

בהיבט האסטרטגי הטעות גדולה בהרבה, וזאת בלי שום קשר למועד תחילת חיפוש העבודה. כלומר, גם מנהל שיחליט לצאת ממצרים באוקטובר-נובמבר עם התעוררות השוק, יגלה שעם כל חודש שעובר ערך השוק שלו הולך ונשחק רק משום שהוא מובטל (מובטלים ממוצבים נמוך יותר בהגדרה, גם אם הבטלה היא מבחירה). התוצאה ברוב המקרים היא פשרה שהשוק כופה עליהם - על תפקיד, על חברה, על שכר - גם בקרב מנהלים שיכולים להרשות לעצמם לא לעבוד שנה-שנתיים ויותר. ואכן, מי שבעיקר עושה את הטעות הזו הם אלה שכלכלית יכולים להרשות לעצמם את הלוקסוס של חיפוש עבודה מהבית, בעוד אלה שחייבים להתפרנס וממשיכים לעבוד למרות הקשיים הגדולים משפרים את מעמדם התחרותי בשוק ונמנעים מפגיעה בלתי הפיכה בקריירה, בערך המותג ובערך השוק.

האם המסקנה היא שתמיד צריך למצוא עבודה לפני שמוצאים אלטרנטיבה? התשובה היא בהחלט כן, למעט במקרים יוצאי דופן כמו למשל:

- כשהנזק התדמיתי והפגיעה בערך המותג גבוהים יותר אם לא תעזבו את העבודה.

המקרים האלה נדירים יותר ממה שאנשים שרוצים לעזוב מספרים לעצמם, שכן אחרי 3-4 שנים בתפקיד (שלא לדבר על 6-7) הפגיעה בערך השוק כבר נעשתה, ועוד חצי-שנה או שנה כבר לא תשנה הרבה. גם שינוי ארגוני שפוגע במיצוב אינו בהכרח סיבה לעזוב ללא אלטרנטיבה, להפך - הוא הסבר לא רע למראיין השואל מדוע החלטתם לעזוב.

- כשהנזק הפיזי או הנפשי כתוצאה מהמשך העבודה הוא גבוה יותר.

לגבי הנזק הפיזי אין שאלה, אך לגבי הנזק הנפשי ראוי לשקלו אל מול נזקים רגשיים שעתידים להיווצר במהלך תקופת אבטלה ארוכה (אי וודאות, חוסר מעש, לחצים כלכליים אובייקטיביים או סובייקטיביים וכו').

- כשהביקוש לעובדים במקצוע שלכם גבוה מההיצע (למשל אנשי פיתוח בטכנולוגיות ספציפיות), וברור שתצאו עבודה תוך שבועות מקסימום. הדגש הוא על 'לא מנהלים', זאת משום שבדרגי הניהול משך הזמן מתארך גם במקצועות עתירי ביקוש.

- כשהתחום שלכם הוא עונתי והביקוש לעובדים בנקודת זמן מסוימת גבוה במיוחד (תחום התיירות למשל). גם כאן הדגש הוא על 'לא מנהלים' (מנהלי כספים, למשל, שהביקוש להם עולה עם תום עונת הדוחות הכספיים, מגלים שלמרות זאת תהליך מציאת העבודה הוא ארוך מאד).

ואם פיטרו אתכם בעונת היובש? לא להתייאש! תתפשרו, העיקר לחזור לשוק העבודה כמה שיותר מהר, ותמשיכו לחפש תפקיד ראוי בשיא המרץ, כעובדים ולא כמובטלים. לכשתמצאו תעיפו את הפשרה הקצרה מקורות החיים, וחזרתם למסלול כאילו כלום לא קרה. בהצלחה!

■ הכותבת היא מומחית לשוק העבודה. לתגובות