למה אב עני צריך לצאת מהארץ

אב דל ברכוש וחסר הכנסות, לפחות כאלה המוצהרות לרשויות המדינה, חויב על-ידי בית הדין הרבני האזורי באשדוד בתשלום מזונות עבור ילדיו. האב טען כי בהיותו בעל נכות בשיעור של 80% המתקיים על קצבת נכות, אין ביכולתו לעמוד בתשלומים, ולפיכך האם, אשר הפרוטה לא מצויה גם בכיסה, קיבלה קצבת מזונות מהביטוח הלאומי, במקום מהאב.

חובו של האב כלפי הביטוח הלאומי בגין תשלום מזונות ילדיו במקומו הגיע לסך של 96,000 שקל, והביטוח הלאומי פתח נגדו בהליכי הוצאה לפועל. במסגרת הליכים אלה נפסק כי האב ישלם את חובו בתשלומים חודשיים בגובה 336 שקל, אשר יקוזזו ישירות מקצבת נכותו. עקב כך בוטלו כל ההגבלות שהוטלו על האב על-ידי לשכת ההוצאה לפועל, למעט צו עיכוב יציאה מהארץ, שנותר בעינו. המשמעות היא שבכל פעם שהאב חפץ לצאת מהארץ, עליו לפנות בבקשה מתאימה להוצאה לפועל ולקבל היתר יציאה לאחר שיעמיד ערבים מתאימים.

למרבה ההפתעה, התברר כי צו זה מכביד על האב, אשר נדרש לצאת מהארץ תכופות ומתקשה לעבור בכל פעם מחדש את הפרוצדורה של קבלת היתר והעמדת ערבים. מסיבה זאת עתר האב לבטל את צו עיכוב היציאה הקבוע, בטענה כי אין בו כל הצדקה, שכן אין כל חשש שהוא יימלט מהארץ ולא ישוב אליה.

המדינה התנגדה לבקשתו של האב והבהירה כי הצו אינו עומד מחשש שהאב לא ישוב, אלא כהגבלה עונשית, בנסיבות בהן החייב לא פורע את חוב המזונות במלואו. הכיצד, תהתה המדינה, טוען האב למצב כלכלי ואישי כה קשה, עד כי הוא פרס את החזר חובו בתשלומים זעומים על תקופה של למעלה מ-20 שנה - אך הוא יכול להרשות לעצמו לטייל בחו"ל לעתים תכופות? מי הגורם המממן עבורו את הוצאות נסיעותיו, ומה מטרתו? עוד טענה המדינה כי ביטול צו עיכוב היציאה מהארץ יקשה על מעקב בדבר שינוי במצבו הכלכלי והאישי של האב לצורך גביית חוב המזונות.

בית המשפט המחוזי דחה את עמדת המדינה וקיבל את עמדת האב, לפיה אין להתיר צו עיכוב יציאה מהארץ קבוע וגורף, אם אין הוכחה שהחייב משתמט מתשלום חובותיו. במקרה זה האב משלם את החוב שנקצב לו בהוצאה לפועל במלואו ובאופן קבוע. העובדה שהאב אינו מתנדב לשלם סכומים גבוהים יותר מרצונו, גם אם אלה מצויים בכיסו, אולי פסולה מוסרית - אך אינה פסולה חוקית ואינה הופכת אותו למי שהשתמט מתשלום חובותיו.

בית המשפט קבע כי מבחן "ההשתמטות" הוא מבחן התוצאה בלבד ולא מבחן הכוונה, קרי האם החוב משולם, אם לאו, וככל שהחוב משולם, אין עסקינן בחייב המשתמט מתשלום החוב.

הטענה שהמערער משלם סכומים זעומים ביחס לגובה החוב אינה מצדיקה צו עיכוב יציאה מהארץ, מכיוון שאת גובה התשלומים קבעה ערכאה שיפוטית, ואם רוצים לפעול להגדלת תשלומים, יש לנקוט את הפרוצדורה הנכונה. כליאת החייב בארץ לא תועיל לכך.

בית המשפט דחה גם את הטענה כי ביטול ההגבלה יקשה על מעקב אחר יציאתו של האב מן הארץ ועל הגורם המממן נסיעות אלה, מאחר שצו תשלומי החוב לביטוח הלאומי משולם על דרך של קיזוז מקצבת הנכות של האב, המצויה ממילא בידי הביטוח הלאומי, כך שהתשלום העתידי של החוב מובטח.

בשורה התחתונה, בית המשפט פסק כי אין זה סביר להטיל מגבלה עונשית על מי שמקיים על פני תקופה ארוכה החלטה שיפוטית כלשונה, ולראות בו משתמט מתשלום חובותיו. פסק דין זה הוא חלק ממגמה מתמשכת לצמצם את היקף מגבלות היציאה מן הארץ כאקט עונשי, מאז ההכרה בחופש התנועה מחוץ לגבולות ישראל כזכות יסוד בעלת חשיבות עליונה. 

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", מומחית לדיני משפחה וירושה, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il