כך הפכו המושבות המפוארות במדינה לערי שינה משמימות

"לא מבינה את הרציונל ללכת לקחת איזה באמת פקקטה בית קטן, וגינה שאף אחד לא יראה לעולם, ולהכריז אותו לשימור". את הדברים הללו, שהוצאו מהקשרם, אמרה דניאלה פוסק, יו"ר הוועדה המחוזית תל-אביב ומי שכיהנה עד לא מזמן כמתכננת מחוז מרכז וקודם לכן כמהנדסת העיר הרצליה וכאדריכלית העיר תל-אביב-יפו. היא אמרה אותם כשהוצגה בפניה, בחודש שעבר, תוכנית השימור של העיר הרצליה.

הניסוח של פוסק אולי בוטה, אולם גישתה אינה יוצאת דופן. במושבות החקלאיות שהפכו בשנות ה-50 לערים, יש קונפליקט אמיתי בין רצון לשימור המורשת הבנויה הכוללת בדרך כלל בתי מגורים סתמיים למראה, רפתות, מגדלי מים ואפילו מחסנים, לבין היכולת להוציא את זה לפועל.

בשונה מתל-אביב-יפו, שמיתגה את עצמה כשמורה אקסלוסיבית של באוהאוס ו"עיר לבנה" ובה אושרה בשנת 2008 תוכנית (תא/ 2650 ב’), שהיא מסמך סטטוטורי ראשון ברמה ארצית המכריז על כ-1,000 מבנים לשימור, מתוכם 190 לשימור מחמיר, הרי שבמושבות העניינים מתנהלים בקצב אחר ובסגנון שונה.

ברשויות נוהגים להתגאות בעובדה שיש להן ועדת שימור (כמתחייב מהתוספת הרביעית לחוק התכנון והבנייה) ושלכאורה העניינים תחת טיפול שוטף, אולם ידוע שהוועדות האלה מתכנסות אך לעתים, שלא יושבים בהם אנשי מקצוע, שיש ניגוד עניינים מובנה עקב העובדה שהן פועלות במסגרת הרשות שמעוניינת בפיתוח ושאין בקרה על איכות הדיון. אין זה מקרי שהפרוטוקולים של ועדות השימור לא תמיד מתפרסמים באתרי האינטרנט של הרשויות, כמתחייב.

תמר טוכלר, סמנכ"לית המועצה לשימור אתרים ומנהלת מחוז תל-אביב, מעידה שברשויות התכנון אין תמיד הכרה במשמעות שימור המורשת ההיסטורית של המושבות: "אתה נוסע בין שכונות, עובר בין ראשון-לציון, רעננה, רחובות וכפר-סבא והכל נראה אותו דבר. יש חשיבות לדבר הזה שאתה קורה לו לוקאל פטריוטיזם, וזה לא משהו שאתה יכול לבטל כלאחר יד."

"כשאתה הולך בשיקגו, בוושינגטון, בניו יורק, בסיאטל, יש תמיד את ה-down town ההיסטורי. גם שם ערכי קרקע גבוהים, ובכל זאת, יש גם הבנה שיש לזה חשיבות. אין ספק שגם המדינה צריכה לעשות מצידה מאמץ עליון ולחפש דרכים כדי לסייע לרשויות להתמודד עם שימור מרכזי הערים. ולא רק באמצעות הוספת אחוזי בנייה שמייצרים סלאמס".

האדריכלית ד"ר קרן מטרני, ששימשה עד לפני שנה יועצת שימור ללשכת תכנון מחוז מרכז, מאמינה שהכנת רשימת אתרים לשימור אינה מספיקה כדי להגן על הערכים של המרכז ההיסטורי של המושבה, ושיש צורך שילוב היבטי השימור בתכנון כוללני: "הרעיון הוא שימור במקרו, כלומר, ברמה המרקמית. תוכנית שמסמנת רק מבנים לשימור מטפלת רק בשרידים של נוסטלגיה שמשובצים במרחב שמתפתח במהירות".

מטרני מאמינה שיש בעיה בסיסית באופן ההתייחסות של מדינת ישראל לקידום שימור המורשת הבנויה: "מכלול הכלים הקיימים כיום במדינת ישראל לשימור מרקמים עירוניים הוא נכה. בתוכנית אפשר ליצור תמריצים לאיזון כלכלי של דרישות השימור ומגבלות תכנוניות, אבל אלו כלים תכנוניים. במדינות מערביות - באירופה ובארה"ב יש כלים נוספים שהם לא תכנוניים: הקלות במס, תמריצים כספיים, השתתפות בהוצאות, מענקים. קיימת הכרה כי אתר מורשת הוא נכס ציבורי, ולכן הציבור מקצה לשיקום שלו כל מיני סוגים של משאבים. יש כסף בשביל הדבר הזה. בישראל אין".

עו"ד צבי שוב יודע להציג את הצד האחר: "תוכנית השימור של תל-אביב הייתה במשך 20 שנים תחת סטטוס של סעיף 77-78 (ההודעה על הכנת התוכנית מאפשרת לוועדה להכריז כי עד הפקדת התוכנית שבהכנה, או לתקופה שלא תעלה על שלוש שנים, לא יוצאו היתרי בנייה בשטח התוכנית, אלא בתנאים שנקבעו בהכרזה. ג.נ). שהנכסים תקועים במשך הרבה שנים, ואי-אפשר לעשות תמ"א 38. הכל נופל על הבעלים הפרטיים שלא מסוגל לממן את הדברים האלה, וזה עוצר את ההתחדשות. העיר רחובות למשל, חיה כבר עשר בצל של רשימות. הם אפילו לא עושים 77-78. גם אין ביטחון שהמבנה אכן ישומר בהמשך וגם, זה מטיל על הפרט, שאין לו כסף, לעשות פעילות ציבורית. תכל’ס השימור הוא לא אינטרס של הפרט. העיריות טוענות שהשימור משביח את הנכס, אבל זה רק אם ניתנות עוד זכויות וזה רק אחרי שהתב"ע מתאשרת. עד אז, אתה נאלץ להמשיך לתחזק את הנכס וזה על חשבונך. זה כמו הפקעה".

חדרה: לא מעט מבנים ב"שלבים שונים של הרס"

המושבה חדרה הוקמה בשנת 1890. חסותו של הברון רוטשילד אפשרה את בניית ראשוני בתיה, ייבוש הביצות ופיתוח החקלאות. ב-1952 קיבלה חדרה מעמד של עיר, וכיום מתגוררים בה כ-100 אלף איש.

נספח לתוכנית המתאר של חדרה (חד/2020), שקיבלה תוקף בשנת 2014, מציין 41 אתרים, המוגדרים כראויים לשימור בעיר, והם מדורגים בשלוש דרגות. בין המבנים הח’אן של חדרה, בתי המתיישבים הראשונים (משפחות קוטלר, פיינברג ונחומובסקי), בתי כנסת, מגדל המים של נווה חיים, בית האריזה של האחים ליובין ועוד.

חדוה יחזקאלי, סגנית ראש העיר חדרה והמחזיקה בתיק שימור אתרים, להוטה לבסס את הרושם שיש בחדרה מאמץ לשימור: "חנכנו בחודשיים האחרונים את בית ספר אחד העם, שנבנה ב-1922 (ראו מסגרת), אחר כך חנכנו את הקיוסק ההיסטורי בחדרה, חוץ מזה אנחנו יכולים להתגאות במבנים נוספים (מתחילה למנות)".

באתר האינטרנט של העירייה אין מידע על רשימת השימור וגם לא על מבנים ששוקמו.

יחזקאלי: "אתה יכול להעיר אותי באמצע הלילה ואני יכולה להגיד לך, בגאווה גדולה, שיש לנו למעלה מ-40 אתרים לשימור ושחלק גדול מהם כבר שומר".
חיליק מדור חיים, שעבד במרכז להכרת הסביבה בעיריית חדרה, פעל בזמנו רבות לקידום נושא השימור בעיר, ויש לו ביקורת רבה על התנהלות העירייה: "היה שימור, עד שיצאתי לגמלאות לפני שש שנים. הנושא עבר לחדווה יחזקאלי ומאז שומר רק מבנה אחד- בית הספר אחד העם. זה אומר שהועדה לשימור אתרים לא פעילה ושהאתרים שנמצאים בתוכנית המתאר הולכים ונהרסים. מתוך 40 האתרים שומרו עד כה 16 ויש לפחות שבעה שנמצאים בשלבים שונים של הרס ומצפים לשימור: למשל, בית המוכתר הראשון של חדרה, מנדל נחומובסקי, בית ראשונים של נחליאל, שכונת התימנים, בתים של חברת עזרא מ-1910, אלה בתי הפועלים הראשונים שעבדו בחדרה, 20 בתי פרדס שמפוזרים בין כביש 4 ליער חדרה ועוד". 

בית הספר אחד העם: "שימור בפינצטה"

בית הספר אחד העם הוא בית הספר הראשון של המושבה חדרה. הוא הוקם ב-1922, והורחב עם השנים, וברבות השנים ניטש. היוזמה לשימור המבנה היא של הקרן לפיתוח חדרה. התקציב היה כ-4 מיליון שקל מאגף מורשת במשרד ראש הממשלה ומעיריית חדרה. המבנה תוכנן על ידי המהנדס נחום וילבושביץ. סגנון האדריכלות שבחר הוא אקלקטי אוריינטליסטי, והושפע ממוסדות חינוך כדוגמת הטכניון בחיפה וגימנסיה הרצליה בתל-אביב. מומחית השימור של המבנה היא ענת ברלוביץ’: "זה מבנה פשוט, שהיה הרוס והאתגר היה לשמור על האותנטיות אך גם לענות על הפרוגרמה שהוכתבה לנו על ידי המזמינים: מקום התכנסות למועצת העיר חדרה ומרכז מבקרים. זה היה שימור בפינצטה".

 בית ספר אחד העם בחדרה / צילום: הקרן לפיתוח חדרה

ראשון-לציון: השימור ככלי כלכלי

ראשון-לציון נוסדה ב-1882. זו הייתה המושבה הראשונה שנהנתה מסיוע של הברון רוטשילד, שהתנה מימון בהשתלמות המתיישבים בחקלאות וניהול חיצוני. ראשון-לציון הוכרזה כעיר בשנת 1950, וחיים בה כיום כ-250,000 איש.

ראשון-לציון היא המושבה היחידה שבה תוכנית שימור סטטוטורית (רצ/ 2/84/1) אחרי הפקדה ובשלבי אישור אחרונים, והיא גם היחידה שבאתר האינטרנט שלה ניתן למצוא מידע רב על הנושא. על התוכנית שאושרה בשנת 2016 חתומה ורד סולומון ממן, שהייתה אדריכלית העיר והיום היא האדריכלית הראשית של משרד השיכון והבינוי. לדבריה, בראשון-לציון הבינו כבר בשנות ה-80 שהמפתח להצלחת התחדשות מרכז העיר ומינוף תחום השימור קשור לבעלות על המבנים: "עיריית ראשון-לציון היא היחידה שרכשה מבנים שהיו ברשימת השימור שלה. לא תל-אביב, ירושלים או חיפה, הערים החזקות כביכול. בעירייה הבינו שמדובר בכלי כלכלי. מבני מושבה הם לא מבנים עם אדריכלות מאוד אקסלוסיבית, אלא בנייה מאוד פשוטה, מחומרים שהיו בסוף המאה ה-19. במרכז העיר יש רחובות שתי וערב שבתוכם היו המבנים החקלאיים, ריקמה של התחלת עירוניות. העירייה החליטה שהיא משקיעה כסף בשיקום והיא הכניסה פונקציות ציבוריות כמו מוזיאון, גלריות".

אדריכל צביקה קמיל, האחראי על תחום שימור מבנים בעיריית ראשון-לציון, חוזר ואומר שמה שמאפשר את יצירת הרוח ההיסטורית היא העובדה שרוב המבנים הציבוריים המופיעים תחת הקטגוריה של "שימור מחמיר", נרכשו ע"י העירייה ומדגיש את היתרון של תכנון מרקמי: "העובדה שהעירייה רכשה נכסים, שימרה אותם או לא נגעה בהם, זה מה שאפשר את האותנטיות שלהם. האתגר שלנו הוא לנהל את השימור מול גורמים פרטיים. במבנים ההיסטוריים השתדלנו לשמור על החצרות ואיפשרנו ניוד זכויות. מלבד המבנים עצמם יש מגבלות שחלות על כלל המבנים האחרים במתחם. אם זה תמ"א 38, או בנייה חדשה. בהקשר הזה הדבר המשמעותי ביותר הוא מגבלת הגובה - עד 7 קומות עם קומה חלקית בנסיגה".

בית הכנסת הגדול: השימור נעשה "בקפידה ושילוב ידיים"

בית הכנסת הגדול של ראשון-לציון נמצא על גבעה במפגש הרחובות רוטשילד והמייסדים. בנייתו החלה ב-1885, ונתקלה בהתנגדות של השלטון העות’מאני. את הסכום הראשוני לבניית בית הכנסת תרם צבי הכהן לבונטין ואת המבנה תכנן האדריכל ברוך פפירמייסטר, שהיה אחראי גם לתכנון בית הסראייה בכיכר השעון ביפו. בית הכנסת היה במשך שנים רבות אחד המבנים המפוארים במושבה הקטנה ומרכז חברתי למתיישביה.

שימור המבנה נעשה ע"י האדריכלים יריב מנדל ומאור גויכטמן והושלם אך לאחרונה בתקציב של 7.5 מיליון שקל. קמיל: "בית הכנסת פעל ברציפות מאז הקמתו ב-1889 ויש לו קהל מתפללים הדוק. היה לנו חשוב לכבד את המתפללים והכל נעשה בקפידה ובשילוב ידיים איתם".

 בית הכנסת הגדול בראשון לציון / צילום: עיריית ראשון לציון

רחובות: "קורות תאונות והמבנים ניזוקים עד נעלמים"

המושבה רחובות נוסדה ב-1890. מקימי המושבה, בני חברת "מנוחה ונחלה", ביקשו להקים מושבה חקלאית שתהיה מתוכננת מראש, ללא סיועו של הברון רוטשילד. רחובות הוכרזה כעיר בשנת 1950 וכיום חיים בה כ-136,000 תושבים.

האדריכלית יערה ספיר, חברת מועצת העיר רחובות ונציגה בוועדת השימור, מסבירה שבשנת 2009 הכינה יועצת השימור של עיריית רחובות, האדריכלית ליבנה שואף רונן, מסמך שהיה אמור להתלוות לתוכנית המתאר של העיר, ואולם תוכנית המתאר לא הופקדה והמסמך לא קיבל תוקף. לצורך הכנת המסמך הוכנה רשימה ובה 150 מבנים שנבחרו לפי קריטריונים של חשיבות היסטורית, אסתטית, אדריכלית, טכנולוגית או קהילתית. "בעיני ועדת השימור מדובר במבנים שראוי להגן עליהם מפני הריסה. בפועל, מאחר שלא מדובר בתוכנית סטטוטורית, הרי שמעת לעת קורות תאונות והמבנים האלה ניזוקים עד נעלמים לחלוטין".

ספיר מספרת שנושא השימור עבר "אבולוציה חשיבתית": "רשימת השימור הכילה בתחילה רק מבנים, וכיום אנחנו חושבים יותר על מרקמים לשימור, כלומר אנחנו מתייחסים לבניינים גם בקונטקסט. למשל בתוכנית לב המושבה אנחנו משתדלים ליצור נרטיב לאורך כמה רחובות במרכז. שיהיה סיפור, הקשר למרחב העירוני".

ראש העיר של רחובות, רחמים מלול, גאה מאוד במבנים הרבים שלדבריו העיר רחובות ידעה לשמר "למרות שזה עולה לנו מיליונים". הוא מודה שאין לעיר תוכנית אב לשימור, אך מטיל את האחריות על הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה שדרישותיה מופרזות. "בוועדת השימור שלנו, שאני היו"ר שלה, אנחנו בוחנים כל אתר לגופו. ברשימת השימור יש כ-170 מבנים, מדי פעם מוסיפים, מדי פעם גורעים".

וכמה מתוך 170 המבנים עברו שימור?

"לשמר מבנים זה עלויות אדירות. הרבה מן המבנים הם במגרשים פרטיים של אנשים. מתי אני יכול לשמר את אותו מבנה? כאשר בעל המגרש בא אלי עם תוכנית. ואז אנחנו אומרים לאותו אדם, ‘אתה מעביר את המבנה לרשותה של העירייה, לצרכים שנקבע בעתיד, אולי למוזיאון אולי לגן ילדים, אתה משמר את המבנים ואנחנו מוסיפים לך זכויות’. יש מקרים שבעל המגרש לא רוצה להעביר לעיריה את המבנה, ואז אנחנו משיתים עליו את חובת השימור, עם פחות זכויות. אם המבנים הם שלי, אז זה כמובן עניין של סדר עדיפויות. למשל, את בית העם שימרנו אבן על אבן. שימרנו על ידו את בית העסקנים, על חשבוננו. שימרנו את בית חביבי על חשבוננו ושימרנו את בית הבאר על חשבוננו, בשיתוף המועצה לשימור. עכשיו אנחנו משפצים את הארמון, בית גואטה ברחוב קפרא, אחד היפים בעיר, גם על חשבוננו. לעיר יש סדר עדיפויות: יש כאלה שיגידו שמבחינה ערכית, שימור מבנים זה הדבר החשוב ביותר. אבל קו מים, ביוב, כביש, מדרכה - אלה הדברים החשובים ביותר".

 בית העם ברחובות / צילום: גיא נרדי

כפר-סבא: לא רוצים או לא מסוגלים לקדם את תוכנית השימור

אדמות כפר-סבא נרכשו ב-1892 על ידי יזמים מפתח-תקווה במטרה להקים מושבה-בת לאם המושבות. ב-1903, אחרי תקופה ממושכת של ניסיונות, התיישבו במקום בני איכרי פתח-תקווה וחלוצי העלייה השנייה, שהקימו מושבה חקלאית שהמוקד שלה היה מפגש הרחובות הרצל וויצמן. שנות ה-40 היו תקופת ההתרחבות וההתפשטות של העיר ובשנת 1962 היא הוכרזה כעיר.

לפני כעשר שנים שכרה עיריית כפר-סבא את שירותיו של מומחה השימור האדריכל פרופ’ אמנון בר אור לצורך הכנת סקר ותוכנית שימור למבנים ואתרים בעיר. הצוות שבראשו עמד בר אור המליץ להכריז על שלושה מתחמים היסטוריים: מתחם ראשית המושבה כפר-סבא, באיזור העירייה ומבנה החאן, מתחם מרכז המושבה באזור צומת הרחובות ויצמן והרצל והמתחם חקלאי בגן השרון. 50 האתרים שהופיעו בסקר נכנסו לרשימת שימור שאושרה ע"י מועצת העיר בתחילת שנת 2013 והוכרזו על פי סעיפים 77 ו-78 בחוק התכנון והבנייה כדי שלא יוכלו לעשות בהם שינויים ולהרוס אותם ואולם, התוכנית לא אושרה מעולם ותוקף ההגנה ע"פ סעיפים 77 78 פג.

פרופ’ בר אור התפטר באופן הפגנתי מראשות צוות השימור לפני כשנה. בראיון שהעניק לאחרונה לעיתון "צומת השרון" הצהיר בר אור שכפר-סבא נאלצת להיכנע ליזמים ומוחקת את עברה.

האדריכל טל גזית, שותפו של בר אור במשרד האדריכלים שהיה אחראי על תוכנית השימור בעיר מזכיר שכפר-סבא אינה תל-אביב: "בתל-אביב יש מסורת אחרת של טיפול באתרים היסטוריים. שימור זה כבר בשיח השגור, מקצים תקציבים לדברים האלה. במושבות הכוחות הם שונים. על פי רוב לא נשאר הרבה, כי כוחות יזמיים גרמו להרס הריקמה ההיסטורית כחלק מההתחדשות של מרכזי הערים ונשארו פחות אתרים. כי מי שלא מכיר לא רואה את הפוטנציאל ורק כשזה מגיע מלמעלה, ובצורה כפויה, מתחילים לדבר על זה. שימור נתפס כעונש".

מהנדסת העיר כפר-סבא, ענת צ’רבינסקי, זועמת על התבטאויותיו של בר אור: "עיריית כ"ס התייחסה, מאז ומתמיד להיסטוריה המבנית והמרחבית כמשאב ייחודי חשוב. בעשור האחרון העירייה מקדמת את התפיסה שהשימור הוא במרכז העניינים. לעיר יש רשימה של מבנים ומאז שנת 2006 מקודמת תוכנית שימור. על אף שאין תוכנית סטטוטורית, אנחנו עובדים על בסיס רשימות שימור. אנחנו מתייחסים למבנים בחרדת קודש".

איך את מסבירה את העובדה שתוכנית השימור של העיר לא אושרה, אחרי 12 שנות הכנה?

"בתוכנית השימור יש מנגנון של ניוד זכויות שהוא מורכב מאוד מבחינה משפטית ושמאית. אנחנו מקדמים עכשיו תב"ע לאזור התעשייה שבה יוגדרו אזורים שיהיו קולטני זכויות לפרויקטים של שימור שיחייבו ניוד זכויות. בימים אלה זה מתהווה. התוכנית לא הוקפאה, אלא נבחנת עם תוכניות אחרות".

עוד הוסיפו מהעירייה בתגובה כי: "חשוב להדגיש כי ישנם מבנים היסטוריים רבים ברחבי העיר וביניהם חצר השוק, בית הומינר, בית אפשטיין וצריף הסנדלר, שכבר עברו תהליכי שימור. כמו כן, בימים אלה מסתיים תהליך שימור של בית הבאר הראשונה, ששימשה את חלוצי המושבה בימיה הראשונים".

 בית העיריה הישן של כפר סבא

פתח-תקווה: מבקר המדינה נדרש לשימור של אם המושבות

אדמת הכפר הערבי הנטוש אום-לאבס נקנתה ב-1878 על ידי יהודים חרדים מירושלים, אנשי "היישוב הישן", לצורך הקמת מושבה חקלאית. כעבור כעשר שנים ביקר במקום הברון רוטשילד, שלקח את המושבה תחת חסותו. פתח-תקווה קיבלה מעמד של עיר ב-1937, וכיום מתגוררים בה כ-237,000 תושבים.

דוח מבקר המדינה משנת 2005, שהתייחס לנושא השימור בערי ישראל, הקדיש לנושא השימור ב-"אם המושבות" דיון מיוחד. לדברי מחברי הדוח, העירייה החלה בהכנת תוכנית שימור (פת/20/2000) בתחום כל שטח העיר, ואולם היא נותרה בשלביה הראשוניים. המבקר טוען שאין תיאום בין האחראים על השימור בעירייה, מהנדס העיר והוועדה המקומית לתכנון ובנייה, וקובע כי ההזנחה של המבנים ההיסטורים בעיר גורמת "להרס מואץ" שלהם - חלקם מוכרזים כמבנים מסוכנים ואז נדונים להריסה, וחלקם קורסים בדרכים שונות ומסתוריות.

מוניקה כהן, שעמדה ברשת מחלקת שימור אתרים בעיריית פתח-תקווה במשך תקופה ארוכה ויצאה לגימלאות, אומרת שדוח מבקר המדינה היה "המזל של השימור. זה מה שהרים את השימור בדרך הנכונה". כהן מודה שיש בפתח-תקווה מעט מאוד שימור מבנים ושהוא נעשה אך ורק במבנים השייכים לעירייה במרכז העיר ההיסטורי, וששאר המבנים מוזנחים. "בראשון-לציון, לפני עשרים שנים, ראש העיר מאיר ניצן קנה מבנים היסטוריים. באותה תקופה, גיורא לב, שהיה ראש העיר של פתח-תקווה, לא רק שלא עניין אותו שימור, אלא שבתקופתו הרסו את הבית של יואל משה סלומון. בתקופת ראש העיר שבא אחריו היה מצב שבעלי הבתים הרסו מיוזמתם את הנכסים שבבעלותם. 90% מהמבנים בפתח-תקווה הם בידיים פרטיות וזה אומר שאתה צריך לתת זכויות, לפצות. זה אומר שכל עוד שאין תב"ע לשימור אי-אפשר לקדם את הנושא".

ד"ר חוה ארליך, מהנדסת העיר פתח-תקווה, עניינית ואופטימית: "בשלוש השנים האחרונות, מאז שהתחלתי את תפקידי, אנחנו מנסים לאסוף את החומר הרב שהצטבר כאן במשך השנים, לייצר רשימה של מבנים, מתחמים וגם עצים שיוגדרו לשימור. אחרי סינון מסוים הגענו ל-270 פריטים ברשימה ראשונית. כשלב ראשוני פרסמנו רשימה והודעה לפי סעיף 77-78 להכנת תוכנית. המשאבים עדיין לא הוקצו, אך אנחנו עושים פרויקטים נקודתיים של שימור במבנים השייכים לעירייה: בית הכנסת הגדול עבר שיקום ראשוני, עשינו שיקום קונסטרוקטיבי לחדר האוכל של גבעת השלושה, בתכנון האדריכל אריה שרון, ועכשיו אנחנו מחפשים שותף לשלב ב’, במטרה להפוך את המקום לסוג של מועדון זאפה מקומי. יש לנו רשימה של עשרה מבנים שיש לנו תקציב לשיקומם".

ומה דינם של מבנים בבעלות פרטית?

"אנחנו רוצים ללמוד מתל-אביב ולתת ארגז כלים של זכויות, ניודים ותמריצים כדי שאפשר יהיה לדרוש את השימור גם בקרקעות הפרטיות. יש לנו כבר כמה הצלחות יפות". 

 בית פישצנר בפתח תקוה / צילום:: גיא נרדי

בית יהלום / כולל "תורת ישראל": "אנחנו שמים פלסטרים"

בית יהלום (כולל תורת ישראל), ברחוב מונטיפיורי 10, נבנה כבית מגורים פרטי ע"י בנימין ואלקה יהלום בשנת 1909 ובו התגוררה המשפחה עד הגירוש מהעיר ב-1919. אח"כ פעל כאן בנק "הלוואה וחיסכון" וב-1934 רכש את הבית הרב צבי שמואלביץ, שהקדיש אותו להקמת כולל. מדובר בבית חד קומתי, פשוט למדי, בנוי מאבן כורכר ומטוייח ולו גג רעפים. המבנה המשמש לישיבה וללימוד מתפקד בצורה סבירה, אך בסטנדרטים של מבנים אחרים ששומרו, הוא מוזנח למדי.

הרב צוריאל פרסיק, גבאי המקום, אומר שהיה שמח לפתרון שיאפשר את שיקומו של המבנה: "הייתי לאחרונה במתחם שרונה והתרשמתי מאוד. בפתח-תקווה זה כנראה לא יכול לקרות. יש כאן בניינים בני 140 שנים, אבל הם שייכים למשפחות, והן לא מוכנות שיגזלו אותם מידן. לדוגמה, הבניין הזה, נוסטלגי, יש בו פגמים נוראיים ואנחנו שמים פלסטרים. הבניין הזה שייך לשתי משפחות, הן נתנו אותו כהקדש (סוג של נאמנות, ג.נ) וירושת ההקדש חשובה להן".

 בית יהלום בפתח תקוה/ צילום:: גיא נרדי