זכויות הפרט נסוגות לאחור

ערב הפלישה הישראלית ללבנון ביוני 1982, כינס ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, את שרי ממשלתו, ובניסיון לשכנע אותם כי הפלישה מוצדקת, אמר: "אתם יודעים מה עשיתי ומה עשינו כולנו כדי למנוע מלחמה ושכול, אבל גורלנו הוא שבארץ ישראל אין מנוס מלהילחם במסירות נפש. האמינו לי שהאלטרנטיבה לכך היא טרבלינקה, ואנו החלטנו שלא תהיה עוד טרבלינקה" (אריה נאור, "ממשלה במלחמה", הוצאת "ידיעות אחרונות").

מאוחר יותר, לאחר שהמבצע שכונה "שלום הגליל" הפך למלחמה מעוררת מחלוקת, כתב בגין לנשיא ארה"ב כי חיסול המטה של יאסר ערפאת בבירות נותן לו הרגשה ששלח את צה"ל לברלין לחסל את אדולף היטלר בבונקר שלו (אריה צימוקי. "ידיעות אחרונות", 3.8.1982).

ככלל, בגין הירבה להזכיר את השואה ואת היטלר כדי להצדיק החלטות מדיניות שקיבל, בעיקר סביב מלחמת לבנון הראשונה.

הלקח של מנחם בגין מהשואה לא הסתכם בצורך בהתעצמות צבאית ובמלחמה חסרת פשרות באויב. הוא היה מורכב הרבה יותר. האסון שחווה העם היהודי גרם לבגין להיות רגיש גם לזכויות אדם ולזכויות הפרט. ב-1977, כחודש לאחר שנבחר לראשות הממשלה, הורה בגין על קליטתם של פליטים וייטנאמים שנמלטו מארצם בסירות עקב המלחמה ונאספו על-ידי אוניות ישראליות. את החלטתו לקלוט את הפליטים הווייטנאמים נימק בגין בכך ש"עם ישראל, שידע רדיפות ויודע אולי יותר מכל עם אחר את משמעות המושג 'פליט', לא יכול היה לראות בסבלם של אומללים אלה".

בגין יצא לא אחת גם להגנת המיעוטים בארץ. בנאום שנשא בכנסת ב-20 בפברואר 1962, הוא אמר: "יש אומרים כי אי-אפשר לנו לתת שיווי זכויות מלא לאזרחים הערבים של המדינה, משום שאין חל עליהם שיווי חובות מלא. אף זאת טענה מוזרה. נכון, אנחנו החלטנו לא לחייב את התושבים הערבים, בניגוד לדרוזים, בשירות בצבא. אבל כך החלטנו מרצוננו החופשי.

"ואני סובר כי נהנימוק המוסרי הוא בר-תוקף. והיה כי תיקראנה מלחמה, איננו רוצים שאזרח ערבי אחד יעמוד לפני הניסיון האנושי החמור הזה, שבו עמדו בני עמנו במשך דורות... אנחנו מאמינים שבמדינת היהודים צריך להיות ויהיה שוויון זכויות לכל אזרחיה, ללא הבדל דת, לאום ומוצא".

בשל החשיבות הרבה שראה בהגנה על זכויות הפרט והאזרח, תמך בגין נמרצות בחקיקת חוקה לישראל. ב-9 ביולי 1956, הוא אמר בנאום בכנסת: "יבוא יום ותיבחר על-ידי עמנו ממשלה אשר תקיים את ההבטחה הראשונה שניתנה לעם, עם קום המדינה, לאמור: לבחור באסיפה מכוננת שתפקידה העיקרי בכל מדינה שקמה לתחייה הוא לתת חוקה לעם, ותתקבלנה הערובות התחיקתיות לחירות האזרח ולחירות העם כולו".

בגין ורוב חברי הכנסת ששאפו לכונן כאן חוקה (והצהירו על כך כבר ביוני 1950 בהחלטת הררי), לא היו לבדם. אחרי החורבן של מלחמת העולם השנייה הכירו כל מדינות המערב בתפקיד החשוב של חוקה נאורה ואמיתית בהגנה על זכויות האדם והפרט. אבל אותן מדינות הבינו גם שעצם קיומה של חוקה אינו מספיק. אירועי המלחמה הראו שגם מסורת חוקתית לא מבטיחה את השמירה על הזכויות.

אחד הביטויים לכך היה דווקא בארצות-הברית, בעלת המסורת החוקתית המוצקה. במהלך המלחמה כלאו האמריקאים יותר מ-112 אלף אזרחים אמריקאים ממוצא יפני במחנות. הנימוק להפרה הכה-בוטה של חירות וחופש התנועה של אזרחים חפים מפשע, היה כי בשל מוצאם הם עלולים להיות גיס חמישי, ולסייע ליפן. לאחר התקיפה שלה בפרל-הארבור ב-7 בדצמבר 1941, על בסיס חיל הים האמריקאי, הפכה יפן לאויבת מרה של ארה"ב.

לכן, הבינו כולם כי קיומו של מסמך חוקתי אינו מספיק. כדי שלחוקה יהיה תוקף ממשי, כדי שהעקרונות הגלומים בה ייאכפו, יש צורך גם בבית משפט חוקתי שבו ישבו טובי השופטים. בית משפט שיזכה לאמון הציבור, ויוכל לפקח על הרשות המבצעת ועל הרשות המחוקקת, באמצעות פרשנות חוקתית.

מסיגים לאחור

בישראל, למרות הכוונות הטובות לא חוקקה חוקה, אבל חוקקו בה שני חוקי יסוד שהחשוב בהם הוא - חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שנועד להגן על זכויות האדם הבסיסיות בארץ. ב-1992 קבע בית המשפט העליון כי החוק הוא בעל מעמד חוקתי. כלומר, על-פיו ניתנה לבתי המשפט הסמכות להכריז על בטלותו של חוק העומד בסתירה אליו. בשונה מ"אחיו", חוק יסוד: חופש העיסוק, בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אין פסקת התגברות והכנסת יכולה לשנותו ברוב רגיל.

חקיקת חוקי היסוד, והיכולת של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ ליישם את העקרונות הגלומים בהם, בזכות האמון שקיבל מהציבור, קידמו מאוד את החברה הישראלית בעשורים האחרונים. הוכח כי דמוקרטיה ללא עקרונות יסוד שמגנים על הפרט מפני עריצות שלטון הרוב, היא לא דמוקרטיה. והפרט הזה יכול להיות גם מבקש מקלט מאפריקה שעתידו לוט בערפל, אסיר שפוחד ממתן אפשרות לחברה פרטית מסחרית לשלול את חירותו, או אישה שרוצה שיתייחסו אליה באופן שוויוני ויאפשרו לה ללכת לקורס טיס.

ודומה, שאת כל אלה רוצים עכשיו ראש הממשלה בנימין נתניהו, שרת המשפטים איילת שקד, שר החינוך נפתלי בנט וחבריהם, להרוס. הם רוצים להסיג אותנו שנים לאחור, ולכן החליטו לקדם חקיקה שלפיה רק הכנסת תוכל לבטל חוקים, ולא בג"ץ. למה הם עושים זאת? כנראה בגלל שהם חושבים (או חושבים שציבור המצביעים שלהם חושב), שהאינטרס הלאומי עומד בניגוד לאינטרס הפרט. נראה כי נתניהו, שקד, בנט וחבריהם לא מבינים את מה שהבין בגין - שהשקפה פוליטית, לאומית וביטחונית לא מחייבת גם כרסום במחויבות לחירויות האזרח והתושב ובעקרונות של דמוקרטיה ליברלית. 

Chen-m@globes.co.il