מתחילתה, נשיאות דונלד ראמפ היא סיפור של אומללות, למעט כמה ימי אור מבחינתם של הנשיא והרפובליקאים - החתימה על חוק הרפורמה במסים, למשל, או מינוי שופט שמרני לבית המשפט העליון - אבל השבוע שחלף היה שחור משחור. זה היה שבוע מסחרר של השפלות, שבו למד הנשיא - שוב - שיש גבולות לגחמותיו האקזקוטיביות, שהפנטגון אינו כלי שרת בידיו ושהוא אינו יכול להכפיף את הרשויות המשפטיות למאווייו. אם המפקד העליון של צבא ארה"ב חשב שיוכל לכתוש את סוריה, כגמול על ההתמכרות של מנהיגה ה"חיה" להתקפות בנשק כימי, הגנרלים במשרד ההגנה העמידו אותו על מקומו.
טראמפ לומד - אבל כנראה טרם הצליח להפנים - שדברים שאפשר לעשות בטראמפ טאואר אי-אפשר לעשות בלשכה הסגלגלה. כאשר המכות ניחתות עליו בבית הלבן - מפחי נפש בגלל אי-יכולתו ליבש את ה"ביצה" הוושינגטונית, או מהלומות אישיות ומכאיבות שנשאבות מעברו - רק חשבון הטוויטר שלו משמש פורקן זמין לזעמו ולתסכוליו.
חקירת התובע המיוחד, רוברט מולר, שנובר בבחישה הרוסית במסע הבחירות לנשיאות ב-2016, היא ענן שחור שמרחף תמידית מעל טראמפ. מבחינתו, החקירה הזו היא קריאת תיגר על הלגיטימיות של נשיאותו, והגילויים - וכתבי האישום - שהיא מניבה מעסיקים אותו ללא הפוגה, על פי ציוציו ועל פי דיווחים בתקשורת. השאלה מתבקשת מאליה: איך הוא בכלל מצליח לתפקד כנשיא? האם טראמפ מסוגל למדר במוחו מצוקות אישיות ובה בעת להתמקד בענייני מדינה, או, למצער, לחשוב עליהם? (ביל קלינטון נחן ביכולת הזו, על פי עדותו, בפרשת מוניקה לווינסקי).
"אני חושב שהנשיא חייב לטפל בבעיותיו האישיות באמצעות מידורן ולהתמקד בביצוע תפקידו", יעץ יו"ר בית הנבחרים הפורש, פול ראיין, בראיון ל-ABC. "יש לנו בעיות בסוריה; יש בעיות עם חקיקה לאיזון התקציב. יש הרבה מה לעשות וכך אני ממוקד". הוא כן, טראמפ אולי לא כל-כך.
יכולת המידור המנטלי של טראמפ נעשתה בעיה דוחקת בשבוע שעבר, כאשר שלוש סוגיות בוערות התחרו באחת על זמנו ומוחו של הנשיא: איך צריכה ארה"ב להגיב על השימוש שעשה משטר אסד בנשק כימי נגד אוכלוסיה אזרחית בעיירה דומא, ליד דמשק? כיצד להתמודד עם פשיטה של סוכני FBI על משרדו של מייקל כהן, פרקליטו האישי ופותר הבעיות של טראמפ מזה עשרות שנים, פלישה שנחשבת, בעיני פרקליטים אחרים של הנשיא, כבעלת פוטנציאל גדול יותר לקעקע את נשיאות טראמפ מאשר חקירת התובע המיוחד? ואיך, לעזאזל, להכיל את הספר החדש של ג'יימס קומי, ראש FBI לשעבר והאויב מס' 1 של הנשיא, שהעלה שוב לכותרות את פרשת אורגיית הפרוצות המשתינות בבית מלון במוסקבה, בהשתתפות האזרח האמריקאי טראמפ, כפי שנטען ב"דוסיה", אוגדן מידע על טראמפ שהכין איש מודיעין בריטי לשעבר.
מי זכה בתחרות הזו? "האגף המערבי בבית הלבן (שבו שוכנות הלשכה הסגלגלה ולשכות הפקידים הבכירים) עסוק עד למעלה מראש בשפע החקירות נגד הנשיא ובעלי בריתו הקרובים", דיווח בסוף השבוע האתר הפוליטי הפופולרי "פוליטיקו". "... (אך) הבעיה העיקרית שמטרידה את הנשיא ואת עוזריו המקורבים ביותר מוסיפה להיות קומי. התקפות הבית הלבן עליו ילכו ויחריפו בימים הקרובים, שבהם מתוכנן ראש FBI לשעבר להתראיין בכלי תקשורת מרכזיים... עובדי הבית הלבן סורקים מאמרים על הספר החדש ומנסים להשיג עותקים של הספר (שטרם הופץ לחנויות) בתקווה לשלות ממנו קטעים שיערערו את אמינותו של קומי".
ובכן, אנו לומדים שתשומת הלב של מנהיגות העולם החופשי היתה ממוקדת במלחמה (נגד קומי) בימים שאחרי התקפת הגזים בסוריה. אבל לא אלמנה אמריקה. בעיצומן של תעצומות נפשו מצא טראמפ זמן להיפגש עם שר ההגנה, ג'יימס מאטיס, ובכירים בפנטגון, כדי לדון באופציות של פעולת גמול נגד משטר אסד בגין התקפת הנשק הכימי בדומא. אך גם כאן לא רווה הנשיא נחת.
על פי דיווחים ב"וול סטריט ג'רנל", "וושינגטון פוסט", "ניו-יורק טיימס", ו-CNN, בא טראמפ לפגישה עם הלך רוח תוקפני. העיתוי היה "טראומטי", דיווח ה"פוסט". במשך כל השבוע נראה טראמפ תקוף זעם לנוכח בעיותיו האישיות והמשפטיות. היו לו התקפי חרון והוא שחרר קיטור בציוצים. לעיתים היה נראה שדעתו מוסחת מהדיון הצבאי.
הנשיא דחק באנשי הצבא הבכירים לתכנן מסע הפצצות "אגרסיבי" נגד מטרות בסוריה ולשרטט תוכניות להתקפה מתמשכת על מטרות של משטר אסד. טראמפ קרא לא רק להעניש את המשטר, אלא גם לגבות מחיר מרוסיה ואיראן בגין תמיכתן באסד. לא פחות. עימות מזוין בין ארה"ב לרוסיה? טראמפ לא ראה בכך סכנה לשלום תבל ומלואה, אך את תגובת מאטיס וקציניו אפשר לסכם במשפט אחד: לא כל-כך מהר, אדוני הנשיא.
מהדיווחים בתקשורת עולה, שהתנגדות הקצונה הבכירה הרגיזה את טראמפ. הנשיא שאף לפעולה מהירה וחשב שהאופציות שהניחו לפניו קציני הפנטגון לא הרחיקו לכת דיין. הוא דרש שההפצצות ישימו קץ ליכולות המשטר הסורי לייצר נשק כימי ויסכלו התקפות עתידיות על אוכלוסיה אזרחית. הוא הביע שאיפה, שההתקפה המתוכננת תחולל נזקים כבדים יותר מהתקפת הגמול הקודמת על סוריה, ב-7 באפריל אשתקד. הנשיא שאף לאקשן - והוא קיבל חיזוק מיועצו החדש לביטחון לאומי, ג'ון בולטון, שקרא להתקפה "הרסנית" שתמוטט חלקים מסוימים מהתשתיות הממשלתיות והלאומיות בסוריה.
זה לא קרה. מאטיס וקציניו לא ויתרו וטראמפ לא היה יכול להרשות לעצמו לחולל משבר נוסף בממשלו הרעוע, תקוף פרשיות שחיתות וגלי עזיבות, רצוניות או כפויות. וכך, ההתקפה בליל שבת היתה מאופקת יותר מהחזון המתלהם של הנשיא, כפי שבוטא בציוציו לפני הפעולה. בתחילת השבוע שעבר הוא הזהיר בציוץ את סוריה, רוסיה ואיראן, שהן עומדות לשלם "מחיר גבוה". כעבור כמה ימים הוא בישר להן שהטילים "מגיעים והם יהיו יפים, חדשים וחכמים".
טראמפ ראה בעיני רוחו - לפחות עד הישיבה עם ראשי הצבא - מבצע מרסק. בפועל הוא קיבל מופע אור-קולי עם הרבה צלצולים וברקים, שלא חולל שינויים משמעותיים במקבילית הכוחות בסוריה. אפילו מטוסי חיל האוויר הסורי ומערכות הנ. מ. נמחקו מרשימת מצאי המטרות. אם היו פגיעות ישירות במאגרי נשק כימי, הן לא שחררו גזים רעילים לאוויר (וסביר להניח שזה היה מניע לא לפגוע במאגרים אלה).
טראמפ צייץ שהמשימה הושלמה ושהיא הוצאה אל הפועל באופן מושלם. קרוב לוודאי שההצהרה הזו משקפת את דעת הצבא, וקרוב לוודאי שהיא אינה משקפת את מאוויי הנשיא. אבל זה פחות חשוב. הלקח העיקרי של העימות בין טראמפ לממסד הצבאי מצביע על החשיבות הרבה לקיומו של מבוגר אחראי בממשל הדרדקי הזה. קו ההגנה של המבוגרים האחראים בממשל טראמפ הולך ונשחק. שר החוץ רקס טילרסון נבעט כלאחר יד, וראש מטה הבית הלבן, ג'ון קלי, נדחק הצידה ויש סימנים שסר חינו. מי נותר? גנראל ארבעה כוכבים ג'ים מאטיס, אולי האדם היחיד שיכול למנוע התלקחות מלחמת גוג ומגוג בשלוש השנים הקרובות.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
