הנשיא טראמפ חובש כומתה ויוצא להתקפה בטוויטר

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ חתם את ציוץ סוריה שלו, בשבת בבוקר, במילים mission accomplished, "עמדנו במשימה".

הוא אולי לא זכר את האסוציאציה הבלתי נעימה מעיקרה, ששימוש הלשון הזה מעורר אצל אמריקאים. המילים האלה עצמן עיטרו את סיפונה של נושאת המטוסים אייברהם לינקולן, כאשר הנשיא ג'ורג' דאבליו בוש נחת עליה, באחד במאי 2003 (הוא הגיח ממטוס קרב של הצי, במדי טייס הדוקים). בוש הגיע לשם, בשידור חי, כדי לטעון לניצחון במלחמת עיראק, רק חמישה שבועות לאחר שהתחילה.

הוא, ואמריקה, עמדו בפיסגת כוחם. השנים הבאות של מרחץ דמים וכתישה בעיראק בואכה דאעש הורידו אותם ממנה.

מטר הטילים על מרכזי המחקר והפיתוח של נשק ההשמדה ההמונית הסורית בשבת לפנות בוקר לא החזיר את אמריקה אל שיאה. למען האמת, לא ברור כלל שטראמפ רצה להגיע אל איזשהו שיא. הצירוף "עמדנו במשימה" מחייב אותנו להציג את השאלה מה בעצם הייתה המשימה.

אנחנו חוזרים אל ארצנו

עד כמה שאנחנו יודעים, לנשיא ארה"ב מעולם לא היו הרהורים אימפריאליים, או ניאו-אימפריאליים. התעניינותו בעולם החיצון הייתה ועודנה תועלתנית לחלוטין. אמור לו "נאט"ו", הוא לא יגיד "שותפות גורל של הדמוקרטיות המערביות", אלא "אני רוצה שהמדינות החברות יתרמו יותר כסף להוצאות הביטחון של עצמן"; אמור לו סין, הוא לא יגיד "בלימת התפשטותה של מדינת משטרה", אלא "קיצוץ הגירעון במאזן המסחרי"; אמור לו "סוריה", הוא לא יגיד "הבטחת זכויות האדם", אלא "להביס את דאעש".

להביס את דאעש, ולצאת משם לכל הרוחות. מהר, מהר. בימים שקדמו לשימוש בנשק כימי נגד תושבי א-רוטא, נשיא ארה"ב הודיע לפחות פעמיים, בפומבי, כי הואיל ודאעש הובסה, מנוי וגמור אתו לצאת מסוריה, ולחזור הביתה. "בקרוב מאוד, אנחנו יוצאים... אנחנו הולכים לצאת בקרוב מאוד. אנחנו חוזרים הביתה, אל ארצנו, שאליה אנחנו שייכים, שבה אנחנו רוצים להיות".

אפשר כרגע רק לנחש את הקשר בין ההכרזה ההיא, בנאום בעצרת פוליטית במדינת אוהיו בסוף החודש שעבר, לבין החלטת המשטר הסורי להשתמש בנשק כימי נגד נתיניו. הנשיא עבר על אחד הלאווים המפורסמים שלו מזמן מערכת הבחירות: לא להודיע ליריבי אמריקה מראש את תוכניותיה.

התינוקות היפהפיים

גאז הכלורין, או הסרין, מעורר תגובות אינסטינקטיביות אצל הנשיא. כאשר ציווה על פעולת העונשין הראשונה נגד משטר אסד, לפני שנה, הוא דיבר על מותם של "תינוקות יפהפיים". איפיונים יותר אבסטרקטיים אינם חלק מאוצר המילים שלו. ברור לו בהחלט החטא של הריגת תינוקות, והחטא חמור שבעתיים אם הם "יפהפיים".

אין צורך לזקוף את האיפיונים האלה לחובתו. הנשיא אובמה, שידו לו רב בלשון אבסטרקטית, הצליח למצוא תירוץ מדיני מלומד, כדי להימנע מלהעניש את משטר אסד על טבח באמצעות גז בקיץ 2013. אף כי נחצו "הקווים האדומים" שאובמה עצמו שירטט ב-2011, הנשיא לא עמד בדיבורו. הוא הניח לרוסים לרקוח עיסקה, שמכוחה בית אסד יוותר לכאורה על נשק ההשמדה, וארה"ב תוותר על כל תפקיד פעיל במלחמת האזרחים הסורית.

בקיץ 2013, כאשר שררה ציפייה כללית להתקפה אמריקאית מסיבית על בית אסד, לא הייתה כל נוכחות צבאית רוסית בסוריה. ארה"ב הייתה יכולה לכונן שליטה מלאה על כל המרחב האווירי של סוריה, בקלות יחסית. איראן וחיזבאללה היו נפלטים משם, ימי בית אסד היו מתקצרים, ו... ומי יודע מה היה קורה. אולי דגלי איסלאם שחורים היו מתנופפים בדמשק. ואולי לא.

שלוש האופציות

כך או כך, לפי הידוע, אין לדונלד טראמפ כל כוונה לתקן מה שעיוות אובמה. קודם כול, הרבה יותר מדי מאוחר. שנית, הוא הבטיח לבוחריו שארה"ב לא תשגה עוד בהרפתקאות יקרות מעבר לים. על פי חשבונו (המאוד-לא-מדויק), ארה"ב הוציאה "שבעה טריליון דולר" למימון מלחמותיה ב"מזרח התיכון" (הוא כלל בזה את אפגניסטן, וגם כך הגזים מאוד). הוא צריך את הכסף כדי "לבנות את החומה" לאורך גבול מקסיקו; וכדי לשקם את התשתית המתערערת של ארה"ב.

במובן הזה, המשימה אמנם הושלמה. ארה"ב הפגינה את מורת רוחה, ועשתה כן באופן אפקטיבי יותר מאשר לפני שנה. אבל גם אם היא הפחיתה את יכולתו של המשטר להרעיל את נתיניו, היא לא הפחיתה כלל את יכולתו, או את נכונותו, להרוג את נתיניו.

היו אתמול דיווחים בוושינגטון, שהפנטגון הציג שלוש אופציות לשיקול דעתו של הנשיא: הרבה מאוד, קצת מאוד ומשהו באמצע. לפי אחד הדיווחים, הנשיא נטה תחילה דווקא להרבה מאוד, היינו גל של התקפות שנועד להימשך ימים אחדים, כדי לפגוע ביכולת השיור של המשטר. הגנרלים שכנעו אותו להסתפק בהתקפה מוגבלת וחד-פעמית.

נראה שזו הייתה גם תביעתם של בעלי הברית, בייחוד הבריטים. תרומתם הייתה צנועה מאוד, ארבעה טילי שיוט, אבל היא הייתה נחוצה. לתרזה מיי אין רוב בפרלמנט, ודעת הקהל הבריטית נחרצת בהתנגדותה להתערבות צבאית. היא לא יכלה להסכים אלא להתערבות מוגבלת. הנשיא השתכנע.

התקפה על ארצנו. סליחה?

בשעות שלאחר ההתקפה הוא היה "נשיאותי" מתמיד. זו הפוזה השמורה לנשיא ארה"ב כאשר הוא חובש את כומתת המפקד העליון של הכוחות המזוינים. נשיאים אוהבים את הכומתה הזו, כי שאון הפוליטיקה המפלגתית נוטה לדעוך כאשר התותחים רועמים והטילים שורקים.

אבל ללמדכם משהו על מצב הדעת של הנשיא, כאשר הוא השתמש בימים האחרונים במילים "זו התקפה על ארצנו", הוא לא עשה כן כדי להצדיק את ההתקפה על סוריה. "ההתקפה על ארצנו" הייתה האופן שבו הוא תיאר, בציוץ, את פשיטתם של סוכני האף.בי.איי על משרדו של מייקל כהן, עורך דינו הנאמן בניו-יורק.

התקפה על ארצנו, היא בדרך-כלל הסיבה לצאת למלחמה, או לפעולה צבאית. חוקת ארה"ב מסמיכה רק את הקונגרס להכריז מלחמה. הפעם האחרונה שבה הקונגרס עשה כן הייתה בשמונה בדצמבר 1941, לאחר שהיפנים תקפו את בסיס הצי האמריקאי בהונולולו.

הפעולה הצבאית נגד סוריה לא הייתה תוצאה של "התקפה על ארצנו", וחייבה הסכמה של הקונגרס. הדעת נותנת שהסכמה כזאת אמנם הייתה ניתנת, אם כי רק לפעולה מוגבלת. לפני חמש שנים הכריז טראמפ עצמו, אז רק אזרח פרטי, שהנשיא אובמה זקוק לאישור הקונגרס כדי לתקוף בסוריה. לא במפתיע, לאחר שנעשה נשיא, טראמפ קנאי קצת פחות לפררוגרטיבות החוקתיות של הקונגרס.

ההתקפה על ארצנו, במשרדי מייקל כהן מטילה עכשיו צל ארוך על נשיאותו. אפשר לקבוע במידה ניכרת של סבירות, שהוא לא יגיב עליה במטר של טילי שיוט. אבל הסבירות שהוא יגיב באופן כלשהו נראית עכשיו גבוהה למדי. תשומת לבה של וושינגטון עומדת לחזור השבוע אל מלחמתו של הנשיא נגד רשויות אכיפת החוק. דמשק ובנותיה עומדות להישכח. כרגיל. 

■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-sebolg-https://tinyurl.com/karny ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny