"כדי להתחיל את האקוסיסטם היה צריך כמה נועזים, פסיכים"

כאשר מדברים על הפלא הגדול של ההייטק הישראלי, הקטר הזה שמושך את הכלכלה קדימה, הגאווה והתקווה לעתיד של מדינה קטנה נטולת משאבי טבע מיוחדים - אסור לשכוח את מה שאיפשר והמריץ את התפתחותו: סביבת השקעות ההון שצמחה סביבו, מונעת מאנשי חזון, מיוזמה ממשלתית מרחיקת רואי שיצקה את היסודות להון הסיכון, וממספר הולך וגדל של אנשים שבעצמם התעשרו מהתחום, והפכו למשקיעים הממשיכים להניע אותו.

נכון שהיום, חלקן של קרנות הון הסיכון הישראליות במשחק הולך וקטן יחסית לחלקם של קרנות וחברות מחו"ל; נכון שמסיבות שונות בינתיים לא עלה יפה הרעיון לגייס באופן מאסיבי כספים מוסדיים ישראליים לתעשייה הזאת, ואם יש הצלחות גדולות - רב יותר הסיכוי שתיהנה ממנו המורה הפנסיונרית מטקסס מאשר המקבילה שלה מרמת גן. אבל כל זה לא מפחית מהחלק הדרמטי של סביבת ההשקעות שצמחה כאן, באספקת הקיטור שנדרש לקטר ההייטק.

 יוסי ורדי / צילום: יונתן בלום

יש שמות רבים בהיכל התהילה של התחום הזה. אנחנו בחרנו שניים מהאבות והאימהות המייסדים שליוו והובילו את עולם ההשקעות הזה, ושסיפורם שזור בהיסטוריה של התפתחות וצמיחת התחום, מבלי לגרוע או להפחית מחלקם של כל השאר.

דומה שארנה ברי, אחת הדמויות הבולטות בהייטק הישראלי ובלי ספק הדמות הנשית הדומיננטית בו, חווה בסיפור חייה את מרבית התחנות של התחום הזה. כמו למשל איך מגייסים הון כשתעשיית הון הסיכון כמעט עוד לא קיימת. בתחילת שנות ה-90 ברי הייתה ממייסדי של סטארט-אפ מתגי התקשורת אורנט (לצד אילון ליטביץ, חיים קורץ, נוח כספי וגבי בן דוד).

הדרך למימון לא הייתה קלה. "היו גורמים שהיוו סוג של מתווכים שלא הביאו תועלת", מספרת ברי. "הם טענו שהם יכולים להביא כל מיני משקיעים מחו"ל, אבל באמת הם לא התאימו, לא להון סיכון ולא לחברות מתחילות, ובוודאי לא לחברה שהוקמה בכרמיאל - הם בכלל לא ידעו איפה הפריפריה של ישראל נמצאת.

"את המימון, בתעשייה שלא היה בה מימון חיצוני, השגנו בזכות ההיכרויות של היו"ר שלנו, ד"ר מאיר בורשטיין (מיזמי טכם שיוזכר כאן בהמשך, ולימים מנכ"ל תדיראן מערכות), שגם היה מנטור שלי בתחום הזה, כי אני הרי הגעתי מתפקידים טכנולוגיים ולא היה לי ניסיון במצגות ובגיוס משקיעים". במשך שנה הם הועסקו, בזכות הקשרים הללו, באחת מחברות התוכנה שנתנו שירותים גם לממשלה, ובינתיים השתנה הנוף וקמו קרנות הון הסיכון. קרן ג'מיני בהובלת אד מלבסקי ויוסי סלע הובילה גיוס, ובספטמבר 1995 נמכרה אורנט לסימנס.

"זה לא היה האקזיט הראשון של סטארט-אפ ישראלי", מתקנת ברי טעות נפוצה, כי שנה קודם לכן נייסקום נמכרה לטריקום. אבל זה היה אקזיט ראשון לקונגלומרט אירופי, ובהחלט בעל ניחוח החלוציות המתבקש. וגם העיתוי לא היה רגע מוקדם מדי, שכן המשקיעים הריחו שהתחום המסוים הזה כבר עובר קונסולידציה ועוד מעט יהיה צפוף ואולי מאוחר מכדי למכור.

 יגאל ארליך / צילום: אורי פורת

המדינה השקיעה שליש

כמו שכבר ציינו, זו הייתה תחילת הסצנה של ההון הסיכון. אומנם גם קודם לכן הייתה פעילות קרנות מסוימת, כמו לדוגמה קרן אתנה של דסק"ש בניהולו של דן טולקובסקי המיתולוגי, אבל "קרן אחת לכל השוק הישראלי", מסבירה ברי, "הייתה רחוקה מלהספיק". יוזמה הייתה פעילות משותפת של המדען הראשי יגאל ארליך, של ירום אריאב (בתפקידו אז כסגן ממונה על תקציבים), בתמיכת השרים ובהנחיה של הקרן האמריקאית אדוונט (שלאחר מכן הפכה למשקיע שותף עם ג'מיני).

העיקרון של יוזמה היה שליש כספי מדינה ושני שליש כספים מהחוץ, ובמסגרת הזאת הוקמו עשר קרנות, ביניהן JVP, קרנות מבית דוברת שרם (שלימים יהפכו למה שהוא היום ויולה), קרן פולריס שהפכה מאוחר יותר לפיטנגו ואחרות. "זה שינה לגמרי את התמונה", משחזרת ברי. "הקרנות יצרו את הדפוס של השקעות הון סיכון ואפשרו לרעיונות טובים לקבל מימון ולהיכנס לשוק, ויצרו תמרוץ להקמת הרבה מאוד סטארט-אפים. ובהתחלה, כשהיה מעט כסף בקרנות, הברירה שעמדה בפניהן הייתה מאוד תחרותית, נוצרו קרנות טובות עם החזר יפה על ההשקעה, ומבחינת הממשלה - הכסף שהשקיעה חזר אליה בריבית מאוד יפה".

הקרנות גם עברו התמקצעות, למדו למקד טוב יותר את ההשקעות ולעזור טוב יותר לחברות, וגם הולידו בעקבותיהן גל של קרנות צעירות יותר. "זה עניין מקצועי כמו כל נושא פיננסי אחר", מסבירה ברי. "בהשקעות הראשונות אתה עושה הרבה שגיאות, לוקח סיכונים גדולים יותר, ולומד מזה. ככל שאתה מרחיב את ההשקעות אתה רואה איך אתה משקיע יותר נכון".

בסוף 1996 הציעו לברי להיות מדענית ראשית במה שהיה אז משרד התמ"ת (וכיום הוא משרד הכלכלה) - הראשונה שהגיעה ללשכת המדען מעולם היזמות. עם זאת, היא מדגישה שכל אחד מהמדענים הראשיים שלפניה הביא עמו ידע רב, רמה מקצועית ומחויבות גדולה. על אף הרצון הטוב של הממשלה בהקשר הזה, לדבריה, "האגף הכי רלוונטי לגבי פעילות המדען הוא אגף התקציבים, והוא תמיד ניסה לעשות תמרונים. למזלי הטוב עבדתי עם כלכלנים מובילים וביחד יצרנו הסברים מדויקים על חשיבות תוכניות המדען, ועל הצורך ביצירת תשתית כלכלית שלא הייתה קיימת עבור התעשייה הישראלית הצעירה".

אם כבר נוצר אקוסיסטם של הון סיכון, מה חשיבות קיומו ופעולתו של המדען?

"ישראל היא מדינה מבודדת. באותה תקופה הייתה לה עדיין אקדמיה שיחסית לגודלה הייתה מיוצבת, תחרותית ומוכרת, וזה היה מקור הידע העיקרי. חברות רב לאומיות שהגיעו אז לארץ, עשו זאת על בסיס דמות מפתח - כמו דב פרוהמן מאינטל או ג'ו אביב ז"ל מ-IBM שרצתה לחזור לארץ, ולא רצו לאבד אותה.

"שלא כמו היום, שהנוכחות של חברות רב-לאומיות כאן נוצרת על-ידי הרכישות שהן עושות. והרכישות הללו נוצרו על-ידי השילוב של מעורבות הממשלה בהון הסיכון, ודרך המדען הראשי, שיחד יצרו סביב אקוסיסטם, שעורר את תשומת הלב של החברות הללו. התשתית הזאת לא נוצרה רק בידי הממשלה כמובן, אבל אין ספק שהממשלה ירתה את יריית הפתיחה, ובמהלך 30 השנים הראשונות מאז תוכנית יוזמה, קצב הצמיחה של התל"ג היה תלוי במידה רבה בצמיחת הטכנולוגיה".

בקיץ 2000 עזבה ברי את הממשלה, ועברה להיות שותפה בקרן הון הסיכון ג'מיני, זו שהשקיעה באורנט. היא בילתה שם עשר שנים, ובעיניה החברה המעניינת ביותר שבה הייתה מעורבת הייתה פריימסנס. "תמיד הייתי צוחקת שבחרו בי כיו"ר החברה כדי שהגיל הממוצע יהיה מעל 30", היא אומרת. החברה אפילו נכנסה לספר השיאים של גינס עם "מוצר הצריכה האלקטרוני שנמכר במהירות הגדולה ביותר" - שבב ששולב במערכות של מיקרוסופט. בסופו של דבר, החברה נמכרה לאפל בכ-350 מיליון דולר ולדברי ברי, מצלמת התלת מימד באייפון 10 היא פרי פיתוח של פריימסנס.

השלב הבא בחייה נגע בדיוק לאותן חברות רב-לאומיות שהגיעו לכאן: היא קיבלה הצעה לנהל את מרכז המצוינות בישראל של ענקית החומרה האמריקאית Dell-EMC (שעבר מאז למעמד של מרכז מוצרים). "לאחר שבע שנים פוריות ומספקות ב-Dell EMC, הודעתי לאחרונה על פרישה, וזאת במטרה להקדיש זמן לבריאותי, משפחתי ולעיסוק בפרויקטים טכנולוגיים חדשניים שבהם יש לי עניין מקצועי ואישי", אומרת ברי.

 דן טולקובסקי / צילום: לע"מ - סער יעקב

"כל אחד שם 800 דולר"

יש לא מעט שלבים בחייו של סטארט-אפ בטרם יגיע בכלל לעניין את הון הסיכון והמשקיעים האסטרטגיים למיניהם, ואת החיים בפגייה הזאת והיציאה ממנה חייב ההייטק הישראלי לשכבה שלמה של משקיעים פרטיים, אנג'לים, שצמחה והתפתחה פה, כאשר הבולט שבהם ואולי הראשון ("תכתבי בין הראשונים, לא רוצה לקשור לעצמי כתרים שאולי אינם נכונים") הוא יוסי ורדי.

נוהגים לחשוב על ורדי כמי שהחל עם האקזיט הגדול של מיראביליס, החברה של בנו ושל יזמים נוספים. אבל דרכו כמשקיע בטכנולוגיה התחילה שנים רבות לפני כן, בשנת 1969, כאשר הקים עם עוד שישה - יורם רוזנפלד, מאיר בורשטיין, ועוד ארבעה פרופסורים - את בית התוכנה טכם, אחד מבתי התוכנה הראשונים בארץ (היום חלק מחברת הטכנולוגיה נס), בהשקעה של קצת יותר מ-5,000 דולר. "כל אחד שם 800 דולר. זה היה הניסיון הראשון שלי בסטארט-אפ ובסיד מאני". אחר כך בילה כמה שנים בשירות הציבורי (מנכ"ל משרד הפיתוח, יו"ר של חברות ממשלתיות, מנכ"ל משרד האנרגיה) וכשעזב את הממשלה, ב-1979, החל להשקיע בחברות שונות לצד תפקידי ניהול שמילא.

אבל הפעילות היותר מאסיבית החלה כאשר נוסדה מיראביליס, ממציאת תוכנת המסרים המיידיים ICQ שתוך פחות משנתיים מיום היווסדה נמכרה ל-AOL תמורת סכום אגדי אז, של 407 מיליון דולר. "גם ICQ הייתה בעצם השקעת ניצן", הוא אומר. אני השקעתי 75 אלף דולר, ואחריי השקיעו קבוצה שלמה של חברים, כמו דן פרופר, ערי סטימצקי ושלמה נחמה. את הרי מכירה את שלושת ה-F של השקעה. חברים, משפחה וטיפשים".

רק שנראה שפה הם לא יצאו טיפשים.

"זה מראה שבסוג הזה של השקעות, אחד הגורמים הכי חשובים זה מזל, כי כמות הנעלמים כל-כך גדולה, שאי אפשר לדעת".

האנג'לינג של מיראביליס, שנוסדה ב-,1996 עוד היה מאוד לא מקובל בנוף, אם כי כבר היו כמה דמויות בתחום הזה כמו האחים זיסאפל וכמו המשקיע הסדרתי גיורא ירון ואחרים. אבל בתמונה הכוללת, יעברו עוד כמה שנים עד שייווצר אקוסיסטם של אנג'לים - מ-2004 ואילך לפי ניתוחו של ורדי.

בין האנג'לים הסדרתיים אפשר למנות את זהר גילון, את גיגי לוי וייס, את טל ברנח, את מיקי בודאי והרשימה עוד ארוכה מאוד. ורדי עצמו השקיע מאז בלא פחות מ-85 חברות - "לא לכולן בכלל אפשר לקרוא חברות, חלקן נשארו בגדר סיטואציות ראשוניות, ומחלקן עשיתי אקזיטים יפים מאוד. הייתה לי הרגשה שאני צריך לקחת חלק מהכספים שקיבלתי (במכירת מיראביליס) ולהחזיר לתעשייה שהתנהגה איתי כל-כך יפה".

כמה חשוב תפקידו של האנג'ל לתעשייה?

"אני קורא להם, הזורעים בדמעה. תפקידו של המשקיע הפרטי, האנג'ל, הוא קריטי. הם אלה שמממנים את הזרעים. הם מפעל לגידול זרעי סטארט-אפ, כאשר הון הסיכון עוד יושב על הגדר, מנדנד ברגליים ומחכה לראות לאן זה יילך. כשהזרעים גדלים לשתילים - נכנסים לתמונה קרנות הון הסיכון והמשקיעים האסטרטגיים. אבל כדי להתחיל את האקוסיסטם צריך כמה נועזים, פסיכים, הרפתקנים, שמוכנים לעשות זאת לא רק ולא בעיקר בשל הטעמים הכספיים. זה סוג של 'הפרעה גנטית' של אנשים שיש להם תשוקה להקים דברים חדשים".

איך בעצם צמחה מכמה בודדים פסיכים והרפתקנים סביבה שלמה של השקעות אנג'לים?

"אליהם נוספו בין השאר אנשים שעשו אקזיט. לא כולם, אבל רובם ככולם לוקחים קצת מהכסף שקיבלו ומשקיעים באחרים, כל דור אקזיטים הוסיף לנו עוד אנג'לים. אחר כך זה התחיל להיות פופולרי והתחילו להיכנס אנג'לים שאינם אנשי טכנולוגיה אלא שרוצים להיות חלק מההרפתקה הזאת".

והם משקיעים פחות נבונים?

"אני לא יודע מה זה משקיע נבון. אני משקיע נבון? היו לי את אחוזי הכישלונות שלי. מתוך 86 החברות שבהן השקעתי, היו 32 אקזיטים, אבל 30 חברות נסגרו (השאר עדיין בפורטפוליו)".

והשם שלך מעודד משקיעים אחרים להיכנס?

"כן, אבל לפעמים לא בצדק. הרי כבר אמרתי לך ש-30 חברות נסגרו לי. אבל אם אתה מארגן את הפורטפוליו שלך בצורה לא מטומטמת, יהיו לך כישלונות, אבל גם הצלחות. אבל מה שבטוח, שבלי אנג'לים לא יכולה להיות תעשייה".