"הפריחה של עיצוב הפנים קשורה למחאה החברתית"

מי שיגיע ביום שישי בבוקר למתחם דן דיזיין בגבול בני-ברק, רמת-גן ותל-אביב, יתקשה להאמין שאין באותה העת אירוע מיוחד. כל האזור פקוק, מגרשי החניה מלאים והחנויות שוקקות אדם. קשה להגיד שהאזור הזה נגיש, מזמין או ידידותי, ובכל זאת מרכזי המכירות הפזורים במרחב הזה, המתמחים בכל מה שקשור לעיצוב פנים, נמצאים בפריחה ובשגשוג.

נדמה שתחום עיצוב הבית מעולם לא היה כל-כך פופולרי, ולא רק לפני פסח ושיפוצי הקיץ. פעם זה היה פריבילגיה של עשירים מאוד, אחר-כך, בתחילת שנות ה-90, באו היאפים, ועכשיו כולם רוצים לייף סטייל. בטלוויזיה יש תוכניות עיצוב רבות, בפייסבוק יש פורומים לעיצוב הבית, בעיתונים ובאתרים יש צילומים מקצועיים של בתים של אנשים "כמוני וכמוך", כולם גונבים מכולם רעיונות ב-pinterest, קמים עוד ועוד מוסדות להכשרת מעצבי פנים ותחום הלבשת הבית מגיע אפילו לפריפריה.

"נהיה לגיטימי לדבר על זה שלא גומרים את החודש"

אורלי רובינזון פרסמה בעשרים השנים האחרונות עשרות ספרים בנושא עיצוב פנים ואדריכלות, וביססה לעצמה מעמד בלתי מעורער של האוטוריטה בתחום. בין הספרים שפרסמה ניתן למנות את "חדרים", "כוחו של הסטיילינג, המדריך להלבשת הבית", "פיקוח וניהול בתי יוקרה", "גינה-בית-חיים" ועוד. הפגישה איתה נערכת בביתה שמושב עין ורד. בחצר, במקום שבו היה פעם לול, נמצא המשרד, ובחלל הסלון המרווח, שנפתח לחצר ירוקה ומטופחת, היא נוהגת לערוך ארועי השקה והרצאות לקהל הרחב ולאדריכלים ומעצבים.

- איך את מסבירה את הפופולריות של תחום עיצוב הפנים?

"רק אחרי ההפגנות ברוטשילד, ב-2011, נהיה לגיטימי לדבר על זה שלא גומרים את החודש. הפריחה של ההום סטיילינג קשורה לגמרי למחאה החברתית. יום אחד עלתה על הקיר שלי בפייסבוק אישה בשם אנט אביטל, שלא הכרתי אותה, שפנתה אלי ואמרה שיש לה את מרבית ספרי, אך ביקשה שאעשה ספר לאנשים אמיתיים על בתים אמיתיים, כי לא כולם גרים בעין ורד. הפוסט הרגיז את הצוות שלי ויצר שיח מטורף בפייסבוק. 1,000 תגובות. עלו שאלות כמו האם עיצוב זה פריבילגיה, מיהו מעמד הביניים, ועוד. הספר שבא בעקבות הפוסט הזה, 'הבית הרגשי', נולד בפייסבוק. זה ספר חברתי".

- מה זה אומר?

"התחלנו לחפש בתים שעונים על ההגדרה של 'עיצוב בר-השגה', והתחיל שיח מטורף. בעצם אנחנו היינו אלה שהגדירו את המקצוע שנקרא הלבשת הבית. כשהתחלנו לדבר על זה, מיטב האדריכלים, יוני מונג'ק, דנה אוברזון, יצאו נגדי. הם זעמו על זה שאני נותנת כביכול לגיטימציה לעיצוב לא אקדמי. אבל אני אומרת שגם אם אין כסף לקנות דירה יש זכות לחיים מעוצבים, אסתטיים. בשביל לקחת כמה כריות ולצבוע קיר בצבע לא צריך להיות בוגר בצלאל. צריך מוטיבציה, רצון לשפר את החלל. זה מודעות לכך שאני רוצה לעשות לעצמי בית בדירה השכורה הראשונה כסטודנט, או כזוג צעיר באיזה חושה. גדלתי בקריות, בקומה רביעית, אז שלא יתעסקו איתי".

"בשוק חסרים אלפי עובדים"

האדריכל אמיר נבון, שהקים לפני כ-18 שנים את "סטודיו B" שמציע קורסים בעיצוב פנים, סבור שיש עכשיו "סוג של באזז". אנשים חשופים לעולם, הם מודעים למה שקורה, ורוצים את זה גם אצלם.

"בתקופות שקשה למכור ולעבור נכס, אנשים לוקחים את החללים שלהם ועושים פשוט שיפוץ. משלושה לארבעה חדרים, ואח"כ כשהילדים גדלים, מחזירים את המצב לקדמותו. מעדיפים להישאר באותו מקום. אני יכול לספר על כמות מטורפת של פניות אלי בבקשה להמליץ על מעצבי פנים. אנשים רוצים עיצוב ולא רק לעיצוב מלא, שכולל שבירה והריסה, אלא גם לפעולות יותר קטנות, כמו הום סטיילינג. מתקשרות נשים בנות 70 ו-80. אני מגיע לדירות כמו של סבתא שלי ושומע שבא להם לחדש.

נבון כמובן מנסה לשכנע שיש ביקוש רב ללימודי העיצוב: "בתחום של עיצוב פנים יש בסך-הכול 150 בוגרי תואר ראשון מדי שנה, בוגרי שנקר, HIT (המכללה הטכנולוגית בחולון) והמכללה למינהל בראשון-לציון. בשוק חסרים אלפי עובדים. בוגרי הקורסים שלנו לא מתחרים באחרים. הם עובדים בקנה-מידה קטן, בעיקר בדירות מגורים. יש צורך וביקוש".

מעצבת הפנים מרב זוהר, מהיישוב שימשית בגליל, חושבת אחרת לגבי אנשי המקצוע: "התחושה שלי היא שכמות מעצבי הפנים שהשוק מייצר היא בלתי סבירה לחלוטין. הקורסים של ההומסטיילינג מתקיימים בכל הארץ ומה שקורה בפועל זה שכל מי שמסיימת את הקורס קוראת לעצמה מעצבת פנים".

- מאיפה באים הקליינטים שלך?

"אני עובדת רק בצפון, בקיבוצים, במושבים. הקליינטים שלי הם פריפריה, אבל מעמד הביניים. האנשים שאנחנו מתכננות להם זה אנשים שיש להם כסף, הם חיים טוב. הם מוציאים כסף בעיקר על טיולים לחו"ל וחינוך לילדים, משקיעים בעיצוב פנים, אבל לא כמו באזור המרכז. זה עיצוב פנים בר-השגה. אצלי לא תראה סלונים של נטוצי ולא גופי תאורה של קמחי, ועדיין אני לא מוותרת ללקוחות שלי ותמיד אומרת: 'תגידו לי מה התקציב ואנחנו נמצא כל מה שאתם צריכים'".

"היום אנחנו סופגים אלפי השראות ברגע"

עדות מעניינת לשגשוג התחום ניתן לקבל מהאדריכלית זיוית כץ, בוגרת בצלאל. לפני כשנה, אחרי עשר שנות עבודה בתחום האדריכלות והעיצוב, עשתה שינוי בחייה כשהקימה מיזם סטארט אפ שנקרא DesignMatcher. "יש ביקוש אדיר לעיצוב בכלל. השוק מוצף במעצבים. הקמנו את המערכת בגלל שגילינו שכמעצבים יש לנו קושי לגלות מוצרים שיתאימו לתכנון שלנו. הקמנו קהילה שמונה כיום 2,500 מעצבים, הומסטיילרים ואדריכלים. אנחנו יודעים להגיד מה הפריטים שכולם מחפשים ואיפה ניתן למצוא אותם".

- מה קרה בעצם? מה יצר ביקוש?

"יש חשיפה מאוד גדולה למקורות השראה. הפינטרסט, אינסטגרם, שינו את הדרך שבה אנו חווים עיצוב. אם פעם היינו פותחים את ספרי האדריכלות המאובקים על המדף, היום אנחנו סופגים אלפי השראות ברגע. אנחנו חשופים לדברים יפים ורוצים אותם אצלנו בבית. לכל אחד יש היום גישה בעיצוב".

 סטיילינג / צילום: שני מור

המעצבת מיכל מטלון, מהיישוב נופית בגליל, שמגדירה עצמה כ-"home maker''. היא למדה לתואר מהנדסת תעשייה וניהול בטכניון ואחרי שנים שבהן עבדה בהייטק, החליטה לעשות הסבה מקצועית ולמדה במשך כמה חודשים קורס עיצוב פנים אצל ברברה ברזין. כשהחליטה על שינוי, לפני כעשור, היא לא חיפשה תואר ובעיקר רצתה לעבוד בתחום. לדבריה, ממקצועה הקודם היא הביאה איתה יכולות שלא לומדים בפקולטה לאדריכלות, כמו ניהול תקציב ושיווק.

"אני מרגישה שינוי אדיר. אנשים נחשפים מאוד לתחום העיצוב. הפינטרסט, האינסטגרם. יש הנגשה מטורפת של הדברים האלה. זה אומר שההבנה היום היא הרבה יותר גדולה. אנשים מבינים שיש לעיצוב השפעה ישירה על החיים שלהם. התאמה של החלל לכל משפחה היא כמו לתפור חליפה. סדר העדיפויות השתנה. זה לא שלאנשים יש יותר כסף, אבל הם מבינים שחייבים להיכנס לרמת הפרטים, לנגרות, לצבעים, שיתאימו לנפשות שגרות בבית".

מטלון אינה מוכנה לדבר על גובה השכר של מעצב: "זה לא כמו שאתה הולך למכולת ויודע כמה עולה חלב או פסטה. המחיר לא משהו מקובע". מטלון מודה שהשוק רווי, "אבל מצד שני, אני מפוצצת בעבודה. אני מרגישה שאנשים מוכנים לשלם על משהו איכותי".

 סטיילינג / צילום: גלעד רדט

"מה שקרה לבישול קורה לעיצוב פנים"

גילי אונגר למד צילום בבצלאל אך הוא עוסק בהום סטיילינג ונחשב אחד המובילים בתחום: "סיימתי תואר ב-fine arts ולא בעיצוב. הלבשת הבית זו אמנות. החופש מאוד רחב. בשונה מאדריכלות, אין צורך ברישיון ואין תקנים. העבודה באה אחרי שהמבנה גמור".

- איך אתה מסביר את השגשוג?

"יש גלובליזציה, תהליך של האחדה ואחידות ב-lifestyle. כולנו נהיה אזרחי העולם ואנחנו משוטטים על הגלובוס באינטרנט, חשופים להכול. כולנו רואים אותן תוכניות, חשופים לאותם מותגים, אוכלים באותן מסעדות. כולם כבר עשו את אותו הדבר, ותמיד דירת קבלן היא אותו הדבר. מפה בא הצורך בהלבשת הבית. אנשים רוצים דווקא לבדל את עצמם. נהיה משעמם. ככל שיש אחידות, הפרט רוצה להרגיש בבית נבדל.

"אנחנו רוצים להיות חלק מהעולם, והמפגש בין מזרח למערב מביא לפה יצירתיות מטורפת. על סצינת עיצוב הפנים עובר מה שקרה לתחום הבישול לפני 10 שנים ואני חושב שאנחנו רק בתחילת הדרך. עוד לא הגענו למקום הנכון מבחינת השימוש בחומרים וצבעים".

"לאף אחד לא אכפת מהאדריכלות. מה שחשוב זה האווירה"

פרופסור כרמלה יעקובי וולק עמדה בראש החוג לעיצוב פנים במכללה למינהל וכיהנה עד לא מזמן כסגנית נשיא במכללה, שהיא המוסד הראשון בארץ שהעניק תואר אקדמי בעיצוב פנים. יעקובי וולק מאמינה שבימים אלה מתחוללת מהפכה תרבותית, לא פחות: "בשנות ה-20 של המאה הקודמת התחוללה מהפיכת הדיור הראשונה. בשכונות המגורים שתוכננו בגרמניה בשנים אלה הושקעה מחשבה רבה בנוגע לחללי הפנים של הדירות, והם עוצבו עד לרמת הפרט של הארון. הם חשבו איך אנשים הולכים לגור במקום הזה בצורה הטובה ביותר. הייתה מחשבה על מחזור החיים בדירה.

"הדברים האלה נעלמו מהדיון לחלוטין. ככל שהמודרניזם השתלט, המוקד עבר לצורה האדריכלית והאדם נשכח".

 סטיילינג / צילום: שי אדם

- ועכשיו חוזרים לזה?

"כן. היום אנשים מאוד שמים לב לשאלה איך הם מבלים את הזמן שלהם, לא רק בבית, אלא גם בעבודה. תראה מה קורה בחללים השיתופיים של Wework ו-Welive.

"אתה יכול לבוא ולעבוד במקום שיש לו כבוד אליך, חושבים איך יהיה ה-wellbeing שלך. המבנים האלה פורחים, אבל האדריכלות בכלל לא רלוונטית. מה שמעניין זה איך עובדים, או איך חיים במקומות האלה, איזה חוויה ניתנת, איזה קהילה יוצרים. האדריכלות הופכת משנית. ממש לא מעניין איך הבניין נראה כי מה שחשוב זה האווירה בפנים. האדריכלות הגלובלית פיתחה חוסר שפה, אחידות, כך שאין שום סיכוי לקבל ביטוי לייחודיות באמצעות המבנה".

- האם זה אומר שהמרחב הציבורי הופך משני?

"ממש לא. לחללים הציבוריים יש כיום משמעות פנומנלית. החלל הציבורי - גנים, פארקים, כיכרות, רחובות - הוא החלל הפנימי של העיר. מה שלעיר יש להציע, גם תל-אביב, זה ממש לא האדריכלות, no body cares about it. מה שמעניין זה מה שיש בתוך האדריכלות ובין האדריכלות".

 סטיילינג / צילום: גילי אונגר