איפה מוצאים קלינאי תקשורת בדרום?

חדשות לבקרים אנו שומעים על המחסור החמור בשירותי הרפואה בדרום הארץ. רבות נכתב על המחסור הגדול ברופאים, אשר רק הולך ומתרחב. פתרונות רבים הוצגו במשך השנים לבעיה זו - בפרט למועצה להשכלה גבוהה שדנה בדרכים להגדלת מספר הרופאים - בין שבהגדלת בתי הספר לרפואה ובין שבהקמת בית ספר חדש.

אלפי סטודנטים לרפואה נוהרים ללמוד מדי שנה בניכר, באירופה ובירדן. אלו עתידים לחזור ולהשלים את הכשרתם בארץ, אך אין מבטיח כי ישולבו באזור הדרום.

זה שנים דנים השכם והערב בחולי הזה. ב-2011 הצביעו על כך הרופאים במאבק השכר שלהם, וסיכמו עם שר האוצר דאז, יובל שטייניץ, על הקצאת תקציבים לעידוד מעבר צוות רפואי לדרום. בשנת 2014 דנה בכך גם ועדת אפק, אשר הגישה את המלצותיה לשרה דאז, יעל גרמן, שדחקה בממשלה והובילה להחלטתה בדבר חיזוק הרפואה בנגב.

מתברר, כי חרף ההמלצות לצעדים כאלו ואחרים, הם לא הבשילו לכדי מעשה. וכך אנו, אזרחי הדרום, חזרנו כלעומת שבאנו, ונותרנו בידיים ריקות, מתנחמים באוויר פסגות.

עלינו לחשוב ולהציע דרכים נוספות, יצירתיות, אשר מחד יעלו את מספר הסטודנטים לרפואה, ומאידך יגרמו להם לבוא ולשרת בדרום הארץ, הצמא עד מוות, הלכה למעשה, לידיים עובדות ומרפאות. חסרים רופאים מומחים, וגם אנשי צוות סיעודי וטכני - מערך פרה-רפואי שלם אינו בנמצא.

אמנם בדרום הוקם לאחרונה בית חולים חדש - ובית חולים נוסף מוקם בבאר-שבע - לאוכלוסייה ההולכת וגדלה וגם מתבגרת. אך נחוצה גם עזרה סיעודית וצורך גובר והולך בכוח סיעודי. ההערכה היא, כי חסרות כ-500 אחיות ואחים. הציוד הרפואי המתפתח, המעבדות המתוחכמות, הטכנולוגיות החדישות, כולם משוועים למומחים במקצועות הרפואה השונים.

בדרום, בולט במיוחד החסר במומחים במקצועות הפרה-רפואיים, כמו ריפוי בעיסוק והפרעות בתקשורת. המכללה האקדמית אחוה היא המוסד האקדמי הראשון בדרום, שיפתח החל משנת הלימודים הבאה מסלול להפרעות בתקשורת, שיכשיר אנשי מקצוע בדרום. אך הדרך לפתרון המחסור עוד ארוכה.

מדינת ישראל מאופיינת בהטרוגניות חברתית ותרבותית, שכן היא כוללת מספר קבוצות מיעוט בהן: ערבים, חרדים, בני העדה האתיופית ואחרים. מגזרים אלה אינם מיוצגים באופן הולם בקרב אנשי המקצוע בתחום שירותי בריאות הנפש בכלל ובקרב הפסיכולוגים הקליניים בפרט. למשל, בעוד האוכלוסייה הערבית מהווה 20% מאוכלוסיית המדינה, מספר הפסיכולוגים הקליניים הערבים הוא כ-60 (2% מכלל הפסיכולוגים בישראל). המצב חמור גם במגזרים החרדי והאתיופי.

מאחר שהטיפול הפסיכולוגי דורש היכרות עם המאפיינים התרבותיים של הקבוצה שממנה מגיע המטפל, בפועל, בשל היעדר נגישות תרבותית (שפה, הכרת הנורמות, יכולת גישור וכיו"ב), אנשי קבוצות אלו הזקוקים לסיוע נפשי, אינם מקבלים שירותי בריאות נפש מתאימים.

בדרום הארץ מורגש מחסור בקלינאי-תקשורת, דבר הבא לידי ביטוי ברשימות המתנה ארוכות לאבחון ולטיפול בלקויי שפה, דיבור ותקשורת, בדיקות שמיעה ושיקום שמיעתי. בולט במיוחד הוא המחסור הגדול במתן מענה מקצועי להבטחת התפתחות שפתית ושמיעתית תקינה בקרב הציבור הערבי. אמנם הפרעות בתקשורת הוא מקצוע פרה-רפואי אוניברסלי, אבל חסרים במיוחד מומחים לטיפול באוכלוסיות בעלות אופי תרבותי ושפתי שונה.

רב-תרבותיות דורשת התייחסות מיוחדת, כיוון שהיא המפתח הראשוני לשילוב חברתי, לצמצום פערים, לגישור ולמוביליות בין שכבות סוציו-אקונומיות. הקמת מרכז פרה-רפואי הכולל הכשרה אקדמית לאנשי מקצוע, קליניקות ייעוץ ומחקר, חיונית לדרום. זהו צעד ראשון בכיוון, אך לא די בכך. מן הראוי כי המדינה תטפל בנושא באופן חוצה משרדי ממשלה, תייצר פתרונות כוללים, ויפה שעה אחת קודם.

חינוך, ילדים, תעסוקה, בריאות נפשית, ואף חיי אדם - עומדים כאן על הפרק.

■ הכותבת היא נשיאת המכללה האקדמית אחוה.