בנג'י זינגר: "הערים כפי שהן היום - לא מוכנות לעתיד"

"תמיד היו יוזמות שיתופיות, החל מגמ"ח בשטעטל דרך קיבוצים וקולקטיבים שקמו עם קום המדינה וההסתדרות שהקימה את אגד ואת קופות החולים. מה הוביל להיעלמות כלכלת השיתוף ומה כעת גורם לנו לגלות אותה מחדש?" זו השאלה ששאל כתב גלובס גיא נרדי, בפאנל בנושא עבודה ומגורים שיתופיים שנערך היום במסגרת ועידת הנדל"ן של "גלובס".

ד"ר אורלי רונן, חוקרת בית הספר ללימודי הסביבה על שם פורטר באוניברסיטת תל אביב, ובעבר מנכ"ל מרכז השל לקיימות, ענתה: "אם מסתכלים על ההתפתחות של התרבות בטווח הארוך, זה בדיוק הפוך. בני אדם החלו בחברות שיתופיות ושוויוניות יחסית של ציידים-לקטים. כשעברנו את המהפכה החקלאית והמהפכה התעשייתית והתכנסו בעיר, הפכנו פחות שיתופיים, יותר רכושיים. יש לנו יותר מחסנים, גדרות, חומות, ארמונות ומקדשים - אלה המאפיינים הראשונים של העיר. אנחנו רואים בעיר כל הזמן את הדיאלוג בין הרצון להאדיר ולהעצים את הרכוש הפרטי לבין טובת המשותף.

"אחד המאמרים המכוננים בתחום נקרא 'הטרגדיה של נחלת הכלל' שטען שהאדם מונע מן הצורך להאדיר את ההון הפרטי וזה תמיד יהיה על חשבון הנחלה המשותפת ולכן הטרגדיה. אולם, חוקרים אחרים אמרו - זה לא ככה. פרופ' אלינור אוסטרום, למשל, זכתה בפרס נובל לכלכלה כאשר הראתה שניתן ליצור מערכות שהבסיס שלהן הוא שיתוף פעולה.

"מה שקרה בשנים האחרונות אלה שני תהליכים - אנחנו גם נמצאים במגמת האצה של צמצום נחלת הכלל, וזו תגובת נגד לצמצום ולהדרה ולגידור של נחלת הכלל. יש לנו יותר שטח פרטי, הון פרטי שלא היה כדוגמתו אי פעם בידי מספר קטן של אנשים. אולי אנחנו רואים היום תגובה לצומת מאתגרת שאנחנו נמצאים בתוכה".

ד"ר אפרת טולקובסקי, מנהלת מרכז גזית גלובס לחקר הנדל"ן במרכז הבין תחומי בהרצליה, וחברת מועצת העיר תל אביב, ביקשה להיות האופוזיציה: "כלכלה שיתופית. אני לא מבינה מה זה. בנקים התחילו כקואופרטיב. חלקם בעולם עדיין כאלה וגם בארץ כך זה התחיל. לך אין כסף? קח את שלי, תחזיר אחר כך. אפילו בנק הפועלים נמצא בעיקר בידי הציבור. רוב אוכלוסיית העולם עשירה כפי שלא הייתה אף פעם. כשכואבת לנו השן ולא צריך להתאבד מרוב כאב. אני רואה את השירותים המוצעים כאן (גט טקסי, אוטותל, WeWork) קצת כניצול ציני של המילה שיתוף. אלה שירותים שמוצעים בתשלום. השוק החופשי יכול בהחלט להציע אותם. מה בדיוק קהילתי בזה?".

לדברי טולקובסקי, אפילו מיזמי מגורים משותפים כמו WeLive, שיוצג בפאנל על ידי איתן סרבר, מנכ"ל ערים ושותף מייסד בחברת Communit, הם למעשה מיזמי שוק חופשי. "הורך נובע מכך שהעירייה החליטה על דעת עצמה איך צריכה להיראות הדירה שלי. אני יכולה לגור עם ארבעה ילדים אבל לא עם שני שכנים. לו העירייה לא הייתה מתערבת, השוק החופשי היה מפתח גם לתחום הזה אחלה פתרונות".

סרבר סיפר מעט על הפרויקט של קומיוניט, אשר לדבריו הנו הרבה יותר מדירה מחולקת. "אנחנו מתמקדים בפרויקטים לדיור שותפי, בו משתמשים במוצרים בצורה משותפת. למה עכשיו? כי מחירי הדיור עלו וכלכלה שיתופית יכולה לעזור. ביחד אפשר לקחת מבנה שסובל מאיזו שהיא הזנחה, ולנצל לא רק דירה דירה אלא את כל הבניין. כך ניתן להגיע לניצול טוב יותר של הבניין תוך שיפור חיי הדיירים". כך למשל אזורי האחסון, הבישול, גינה של הבניין, מרפסת, כולם יכולים להיות משותפים.

 משתתפי הפאנל: ד"ר אורלי רונן, ד"ר אפרת טולקובסקי, עידן שמיר, קרן פנאן, איתן סרבר ובלה אלכסנדרוב / צי

קרן פנאן, סמנכ"ל מוצרים חדשים בחברת גט (בעבר גט טקסי), סיפרה כי: "שיתוף הוא קריטי בעולם התחבורה כדי לייצר שינוי לעומת הגודש בכבישים שהולך וגדל, והנזק שלו מוערך ב-25 מיליארד שקל בשנה. וזה מחמיר. כי אנשים יוצרים מתחבורה ציבורית לרכב הפרטי ולא רק פרטי אלא של אדם יחיד, וזאת משום שאין מספיק חלופות של תחבורה ציבורית שמניקה שקיפות ושליטה כמו התחבורה הפרטית.

"אנחנו הקמנו את מיזם גט טוגדר, שמאפשר לאנשים לנסוע ביחד במודל שקצת דומה למונית שירות. בעתיד אולי כלל לא נוכל להיכנס עם הרכב למרכז העיר אלא נהיה חייבים לנוע בתחבורה שיתופית".

מי שכבר החל לפעול בתחום התחבורה השיתופית אך גם זוכה לאחרונה לביקורת, הוא עידו שמיר, מנכ"ל הרשות לפיתוח כלכלי המפעילה את שירות אוטותל. שמיר מבקש בפאנל שיתנו לו עוד קצת זמן. "אנחנו מאמינים שעל כל רכב שיתופי שיכנס לעיר, ייעלמו ארבעה רכבים אבל זה תהליך. עד שאדם משתכנע למכור רכב או לא לקנות אותו מלכתחילה, זה לא תהליך של שנה שנתיים. אני לא מבין איך אפשר להתעסק בביקורת אחרי שיש חודשים פעילות בלבד. יש לנו 5,300 מנויים. זה מספר בלתי רגיל וממדינות אחרות מתקשרים לשאול אותנו איך עשינו את זה. אבל החלטה לוותר על רכב פרטי לא תקרה תוך שישה חודשים".

עוד מוסיף שמיר כי: "בניגוד לרוב הפרויקטים התחבורתיים, יש לפרויקט הזה נקודת יציאה. תשוו אותו למשל לרכבת הקלה. אין דרך אחורה ממנה. לעומת זאת אם מיזם אוטותל יכשל - לא נורא. מוכרים את המכוניות, צובעים את החניות ולא קרה דבר".

טולקובסקי: "עיריית תל אביב לפחות מנסה לעשות דברים. היא בנתה בעצם את המרחב השיתופי הכי גדול בארץ. ברחוב יש לי חנות, בית קפה, אני הולכת לכל מקום ברגל או מקסימום באופניים. זו חוויית חיים שיתופית כמו שאין בשום מקום במדינת ישראל. וזה כל כך איכותי שנוצרה בעיה של ביקוש יתר וצריך להתמודד.

בלה אלכסנדרוב, מנכ"ל עמותת 'ארץ עיר', סיפרה על רשת המוקמת באר שבע, בה 500 צעירים מקימים ביחד מעין קומונה בשכונה מסויימת, ובה מעדלים שיתופעיים - מחסן שיתופי, נגריה בתוך בית הספר שפועלת כעת גם מחות לשעות הלימודים".

שמיר: "אני מאמין שבעתיד בכלל לא יהיו רכבים פרטיים ובכלל שכל מושג הבעלות יתעמעם. מדוע שמכונת כביסה אחת לא תשרת בניין שלם? אולי גם המטבח יכול להיות משותף? או מתחם משחקים שמשמש את כל הבניין?".

טולקובסקי: "באמת אם בנאדם שוקל 80 קילו, הגיוני לשים טון ברזל סביבו כדי להזיז אותו ממקום למקום? זה לא הגיוני. אני לא חושבת שזה מה שיהיה ב-2048, אבל אני לא חושבת שאהיה איתכם כבר".

בנג'י זינגר, מנכ"ל WeWork ישראל, דיבר בפתיחת הפאנל על רוחות של שינוי הנושבות בעולם. "ב-30-40 השנים האחרונות ראינו כניסה של טכנולוגיות חדשות לגמרי בקצב מסחרר, אבל ב-30 השנים הבאות, נראה שינוי מואץ פי כמה, שינבע משילובים חדשים בין טכנולוגיות קיימות.

"אנחנו רואים את השינויים המשמעותיים לאוכלוסיה מגיעים מארבעה תחומים - חינוך, בריאות, תחבורה ומבנה הערים. חינוך - הילדים שלנו בוודאות לא יקבלו את אותה חוויית בית הספר שאנחנו קיבלנו. יהיה טשטוש בין מורה לתלמיד, בין הפסקה לשיעור, בין משחק ללימוד. בתחום הבריאות, מערכות מידע וניטור מתוחכמות יוכלו לדעת שאנחנו חולים לפני שאנחנו חולים בפועל.

"בתחום התחבורה, אנחנו נערכים לתרחיש של היעלמות החניה. רכבים אוטונומיים וסוגים חדשים של תחבורה ציבורית ייתרו אותה. אתם מיואשים היום בפקק? זה לא יישאר ככה. התחבורה הולכת לקראת שינוי גדול יותר מהמעבר מהסוס והעגלה לרכב של היום.

"שינוי מרכז הערים מחויב בשל כניסת מיליארד איש למרכזי הערים בעולם ב-30 השנים הקרובות. כל מי שגר או עובד בעיר יודע שהערים כפי שהן מתוכננות היום, לא יכולות להכיל זאת. העיר צריכה להשתנות, וכשהמכוניות יזוזו בצורה אחרת, גם חוויות המגורים בעיר יוכלו לעבור שינוי דרסטי".

עוד שינוי עליו מצביע זינגר הוא תרבותי: "עד 2020, 50% מכוח העבודה יהיו מדור המילניום והלאה. אלה אנשי ה- We Generation שעבורם בנינו את WeWork. אנחנו לא מדברים על בנינים אלא על קהילות, לא על עיצוב אלא על חוויה, לא על עשיה אלא על השפעה".