צה"ל צריך להפסיק להתרפס בפני פרחי ההייטק שלו

הכי מרענן. התגובות על ההשתלחות של יו"ר לשכת עורכי הדין אפי נוה בממונה על שוק ההון דורית סלינגר התחלקו בין ירושלים לתל אביב, בין מחנה המגבים את סלינגר שכלל את שר האוצר, סגנו וחבריה הרגולטורים, לבין מחנה המגבים את נוה שכלל את נציגי לשכות בעלי המקצועות החופשיים וחברי הכנסת של הליכוד. בתוך מלחמת המחנות הזו היה גם קול אחד מרענן שלא דיבר מהפוזיציה. בית ההשקעות פסגות היה הראשון לפרסם הודעת תמיכה ברגולטורית המושמצת, והקרדיט על כך מגיע ליושבת הראש, מיכל עבאדי בויאנג'ו, לשעבר החשבת הכללית.

הכי פייק. הפנייה שפרסם משרד האוצר לאיתור מועמדים לתפקיד יושב ראש (או יושבת ראש) מפעל הפיס. מי שמוכן להמר נגד היו"ר המיועד אביגדור יצחקי, יהפוך אולי למיליונר אבל מצד שני כבר עדיף לקנות כרטיס להגרלת הפיס כי סיכויי הזכייה שם יותר גבוהים.

הכי מקוממת. ההודעה על סירובם של אנשי הקבע בחיל המודיעין לעבור מתל אביב לקריית המודיעין המתוכננת בצומת לקית. מתברר שעבור צה"ל המעבר הזה הוא איום אסטרטגי לא פחות חמור מהפצצה האירנית, מבחינת הנזק שהוא עלול לגרום לטובי המוחות שיעזבו את הצבא ויעברו לעבוד בשוק הפרטי. ההתרפסות של צה"ל בפני מצטייני היחידות הטכנולוגיות והמודיעין מביאה להגברת האי-שוויון בגוף שפעם נחשב לכור ההיתוך של החברה הישראלית. אבל הבעיה העיקרית במהלך הזה איננה תדמיתית או מוסרית אלא פרקטית. הניסיון לפתות את המבריקים ביותר להישאר בצבא נדון מראש לכישלון - והנה ההסבר.

חוק גיוס חובה והאפשרות לקבל בצבא הכשרה וניסיון שאף מקום עבודה לא חולם להציע לבני 18 מביאים ליחידות המודיעין היוקרתיות את המבריקים והשאפתנים ביותר בכל שנתון. אחרי ארבע, חמש או שש שנים, מה יש לצעירים האלה לחפש בצה"ל? איזה כוכב או כוכבת בני 24 או 25 יוותרו על החלום להפוך למרק צוקרברג הבא, או אולי "רק" גיל שוויד - תמודת שני פלאפלים על הכתף, רכב צמוד, לימודים חינם לתואר ראשון, ואתם יודעים מה, אפילו חדר שלם בקריה בתל אביב? ההיגיון של המשפט הזה עובד גם בכיוון ההפוך. אם ישנם צעירים וצעירות שמוכנים להסתפק בהטבות שמציע להם צה"ל ומוכנים לחתום קבע תמורתן - זה רק בגלל שהם מבינים שיזם הייטק מהולל או מנכ"לית אינטל הבאה כבר לא יצאו מהם או, במלים אחרות, הבינוניים.

זה לא אומר שצה"ל חייב להסתפק בבינוניים, אבל במקום לרדוף אחרי הרוח ולנסות להחזיק בכוח צעירים מבריקים מתוסכלים, כל מה שהצבא צריך הוא קצת סבלנות. כי מתישהו לקראת גיל 40 יבינו תשעה מתוך כל עשרה מצטיינים ומצטיינות שהחלום הגדול כבר לא יתממש ושכל מה שיש לשוק ההייטק להציע להם זו משרה סופר-תובענית, עבודה לצד צעירים שאפתנים שנושפים בעורף ואופק תעסוקתי שרק הולך ומתקדר. וככל שהם יתבגרו, ילמדו הכוכבים להעריך את חשיבותם של ביטחון תעסוקתי, שעות עבודה נורמליות, זמן איכות בחיק המשפחה, מגורים בשכונה "שלהם", אפשרויות חינוך טובות לילדים - או בקיצור כל הדברים שצה"ל יודע לארוז מצוין בחבילה אחת לא פחות אטרקטיבית ממה שיכולה להציע כל חברת הייטק. ואז, אם הצבא ישאיר דלת פתוחה לבני הארבעים פלוס, הוא יגלה שלפניה משתרך תור ארוך של מעוניינים והוא יוכל לברור לעצמו מתוך התור הזה את מי שיבחר לפי צרכיו ודרישותיו ולא יידרש להציע תנאים שמנסים להתחרות בחלומות הגדולים של בני 24. אז אולי משרתי הקבע האלה לא יהיו חדים, מהירים ויצירתיים וברדקיסטים כמו בני העשרים ומשהו, אבל הם יהיו מנוסים ויציבים ובעלי רקע מגוון ועשיר - והם ישלימו בצורה מושלמת את הצעירים שישרתו לצדם. כדי להתמודד עם האיום האסטרטגי הזה לא צריך לשנות את התוכניות לרדת לנגב. צריך רק לחשוב קצת מחוץ לקופסה.