איך הפכו המדליפים לסיוט הגדול של ענקיות הטכנולוגיה

אחד מסמלי משבר קיימברידג' אנליטיקה, שמסחרר את פייסבוק וגם את חברת הייעוץ הפוליטי השנויה במחלוקת, הוא גבר בן 29 עם שיער ורוד בשם כריסטופר ויילי. ויילי, ממייסדי קיימברידג', הוא שעמד בחודש שעבר מול כתבי ה"גארדיאן" וערוץ 4 הבריטי ומסר את גרסתו לאירועים שקדמו לדליפת המידע האישי של 87 מיליון משתמשי פייסבוק, ולפי החשד - לשימוש בו כדי להתאים להם תעמולת בחירות.

בשלישי האחרון נפגש ויילי עם מחוקקים מהמפלגה הדמוקרטית, וטען בפניהם שסטיב באנון, יועצו לשעבר של הנשיא טראמפ, הפך את קיימברידג' ל"מכונת תעמולה במשרה מלאה". לטענתו החברה התבקשה להעביר מסרים הקשורים לנשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, ובאנון רצה להשתמש בקיימברידג' כדי לגרום למצביעים דמוקרטים לא לגשת לקלפיות.

פרשת קיימברידג' אנליטיקה נחשפה למעשה הרבה לפני מרץ 2018: דיווחים על השיטות שנוקטת החברה, ועל השימוש במידע שהגיע מפייסבוק, התפרסמו בעיתונות בשנים האחרונות. אלא שכדי שהדבר יחולל סערה אמיתית, נדרשה עדות של איש מבפנים, שיספר איך עבדה השיטה, ויאשר את חששות הציבור בנוגע לדרך שבה פייסבוק שומרת על המידע שלנו.

זו לא הפעם הראשונה שנדרש איש מבפנים כדי לערער את שלוותן של חברות הטכנולוגיה. בשנים האחרונות נראה כי כלים סטנדרטיים של חרם צרכני, רגולציה חיצונית ואפילו זעם מצד בעלי מניות, לא מדגדגים את החברות שממשיכות בשלהן: צומחות באין מפריע, מגייסות כאילו אין מחר ומשיגות הערכות שווי אסטרונומיות (לפעמים בלי שיש להן בכלל מוצר). הדלפה יכולה לערער את המצב הזה בן רגע: המקרה המפורסם ביותר, כמובן, הוא זה שבו איש ה-CIA לשעבר אדוארד סנודן חשף את המעקב הנרחב שביצעה הסוכנות באינטרנט, ואת שיתוף הפעולה של ענקיות ההייטק. אך גם בתוך החברות עצמן לא חסרות הדלפות.

כשהמסמך נגד הדלפות דולף

קחו לדוגמה את המקרה של סוזן פאולר. עד שכתבה את אחד הפוסטים המפורסמים בתולדות עמק הסיליקון, הצליח עמוד השדרה של אובר לספוג את כל הביקורות. לא חסרו דיווחים על אווירה רעילה כלפי נשים במשרדי חברת הנסיעות, לצד טקטיקות אגרסיביות וכיפוף של חוקי התחרות, אך החברה נשארה נשארה סטארט-אפ אהוב, מופת לשיבוש תעשיות מסורתיות מיושנות. שווי החברה המשיך לצמוח גם כשמדינות התחילו לאסור על השימוש באפליקציה, או כשהתגלה כי אובר מטעה במכוון רגולטורים ולא מספקת רשת ביטחון לנוסעים או לנהגים.

אבל אז הגיעה פאולר. בפוסט בפברואר 2017, שכותרתו "חשיבה על שנה מאוד מאוד מוזרה באובר", היא מסרה תיאור מדויק וממקור ראשון של מה שבאמת קורה שם. בין היתר היא כתבה על מנהל שהציע לה הצעות מיניות חוזרות ונשנות, ועל מחלקת משאבי האנוש שלא פעלה נגדו בנימוק שהוא עובד מצטיין. בהמשך היא גילתה שהוא הטריד נשים נוספות בניגוד למה שנאמר לה, דיווחה על כך, וסומנה כבעייתית - עד שנטשה. בתיאור מדויק וממקור ראשון היא ניפצה את תדמית החברה, ויצרה גלי הדף כה חזקים עד שמייסד החברה טרוויס קלאניק ושורה של בכירים נאלצו לעזוב, וסופטבנק היפנית יכולה הייתה לקנות מניות רבות באובר בהנחה משמעותית.

שלושה חודשים לפני כן, בנובמבר 2016, התפוצץ ברעש גדול סיפורה של Theranos. חברת הביומד של היזמת אליזבת הולמס התיימרה להמציא מחדש את בדיקת הדם, ולספק אבחנות מעמיקות על בסיס טיפה אחת בלבד. את החברה שלכאורה המציאה מחדש את בדיקת הדם, אפפו שמועות רבות. אבל משקיעים מובילים ובכירים מעמק הסיליקון, כמו טים דרייפר ולארי אליסון, היו משוכנעים ברצינות כוונותיה של ילדת הפלא ויקירת העמק.

לקח 13 שנה ושווי שהתנפח עד ל-9 מיליארד דולר עד שקם טיילור שולץ, עובד לשעבר בחברה ונכדו של אחד מבכיריה, שחשף שרשרת אירועים תרמיתיים - ובהם פברוק תוצאות ניסויים. הוא דיווח על כך למחלקת בריאות הציבור בניו יורק ול"וול סטריט ג'ורנל", ות'ראנוס נכנסה לסחרור שמחק את שוויה כמעט לחלוטין. "חברות וממשלות מגיבות בסופו של דבר לתודעה הקולקטיבית של העם, והדרך הטובה ביותר לתקשר עם אנשים היא באמצעות העיתונות", אמר שולץ ל"פורבס" אחרי שנודע כי נפתחה חקירה פדרלית רשמית נגד החברה.

המדליפים הם לא רק חושפי עבירות פליליות או שחיתויות. אחד הדברים שמצליחים להביך שוב ושוב חברות טכנולוגיה בתקופה האחרונה הם חשיפת מזכרים פנימיים ומסמכים שכותבים העובדים. מזכר פנימי שהביך במיוחד את גוגל הוא זה שכתב ג'יימס דמור, מהנדס לשעבר בחברה, ובו טען כי מבחינה ביולוגית נשים מתאימות פחות להיות מהנדסות מגברים, וטען כי מדיניות גוגל לקידום נשים ובני מיעוטים תהרוס את החברה. דמור פוטר, ואז הפך בעצמו לסוג של מדליף: יחד עם מהנדס נוסף הוא תבע את החברה בטענה לאפליית גברים לבנים סטרייטים, וציטט מזכרים פנימיים שלפיהם מנהלת בדרג ביניים בחברה מחזיקה "רשימות שחורות" של אנשים שהיא לא תעסיק בצוותה בגלל דעותיהם. הביקורת על החברה נשמעה גם מהכיוון ההפוך: יחד עם דמור פוטר מגוגל טים שבלייר, המזדהה כקוויר וכטרנס, שגינה את המזכר של דמור. גם הוא תבע את החברה.

אחד הגורמים שהעצימו את המשבר שפייסבוק נתונה בו על רקע פרשת קיימברידג' אנליטיקה הוא מזכר פנימי שכתב אנדרו בוסוורת', סגן נשיא בחברה, ב-2016. מהמזכר השתמע כי הוא תומך בצמיחה בכל מחיר, גם במחיר חיי אדם: "אולי הפעילות שלנו חושפת אנשים למעשי בריונות ואולי הכלים שלנו מסייעים למחבלים לתאם פעולות טרור, אבל עדיין - אנחנו מחברים בין אנשים", כתב. כשהדבר התגלה הוא טען שרק ביקש לעורר דיון, צוקרברג גינה, אבל הנזק כבר נעשה.

באפל ניסו החודש להילחם במדליפים - וזה חזר אליהם כמו בומרנג. במזכר פנימי לעובדיה כתבה החברה, הידועה בתרובת החשאיות הנהוגה בה, "מדליפים "מדליפים לא רק מאבדים את עבודתם באפל. "לעיתים הם עומדים בפני סכנת מאסר וקנסות גדולים. אם תדליף תאבד את מקום עבודתך, וזו רק ההתחלה: הממשלה, המשקיעים וגורמים חיצוניים אחרים יכולים גם הם להגיב בהתאם. הממשלה יכולה אפילו להכניס אותך לכלא", נחתם המזכר. למרבה האירוניה, הוא דלף לעיתונות, והעמיד את החברה באור מגוחך מצד אחד - ומבהיל מצד שני. סנאפ, החברה שמאחורי אפליקציית סנאפצ'ט, כתבה גם היא בינואר האחרון מזכר לעובדיה המזהיר מפני הדלפות. גם המזכר הזה דלף.

אלא שחברות הטכנולוגיה לא מסתפקות באזהרות האלה, ועושת מאמצים רבים להבטיח שמה שקורה בחברה נשאר בחברה: בתחקיר מקיף שפורסם לאחרונה ב"גרדיאן" נחשף כי קבלנים חיצוניים, שעובדים עבור כמה מהחברות, עוקבים אחר עובדים בבתי קפה או מסעדות כדי לצותת להם. הדבר נובע מכך שבשונה ממרבית המגזרים היום, שבהם לעובדים בדרגי הביניים אין כוח אמיתי לחולל שינוי, עובדי חברות הטכנולוגיה נהנים מעוצמה ומחשיפה לידע.

פינקרטון, לדוגמה, היא אחת מסוכנויות הבילוש הוותיקות בארה"ב. שמה יצא לשמצה כשוברת איגודים: לפני יותר ממאה שנים היו עושים הפינקרטונים כל מה שבעלי ההון היו צריכים כדי לרסק את שביתות העובדים. מחוץ להיסטוריה של העבודה המאורגנת הם היו מוכרים כציידים של שודדי המערב הפרוע, ונבלים וגיבורים עוצבו בדמותם ביצירות כמו ג'יימס בונד ו"אימפריית הפשע". בעולם האמיתי הם ממשיכים להיות קבלן ביצוע מבוקש, ולפי הדיווחים פייסבוק וגוגל נעזרות בשירותיהם.

הביקוש לכוח אדם איכותי במגזר ההייטק רק מתעצם, ויוצר תחרות נמרצת על לב העובדים שבאה לידי ביטוי בתנאי שכר מרפדים, מזנון פתוח, שולחנות פינג פונג או חדרי נמנום. אלו קמפוסים נעימים שמייצרים תחושת שבטיות ושותפות גורל. בתמורה, העובדים לרוב יוצרים חומה של שתיקה, מגובה בהסכמי סודיות. כשמישהו סוטה מהאחדות הזאת, אם בגלל איזשהו קונפליקט מוסרי או מתוך היי של ריגוש, נחשפת רגישותן של החברות.

הבעיה עם הסכמי הסודיות הקשוחים

תרבות ההדלפות שמתפתחת בעמק הסיליקון משתלבת במגמה נוספת שמשפיעה בעשור האחרון על הכלכלה האמריקאית: עלייתם של חושפי השחיתויות. מאז המשבר הכלכלי של 2008, שגרר ביקורת אדירה ושורת חקירות בנוגע להתנהלות הגופים הפיננסיים, יותר ויותר עובדים מדווחים לרשות ני"ע האמריקאית (SEC) על מה שבאמת קורה בבנייני המשרדים.

מאז שהרשות הקימה מחלקת חושפי שחיתויות, בשלהי 2011, היא חילקה יותר מ-160 מיליון דולר בפרסים. את 2017 היא סיכמה עם 4,484 טיפים שהתקבלו - זינוק של כ-50% לעומת 2012. היום המנגנון הזה הוא המוביל לחשיפת עוולות, לפני ביקורות או בחינות של רגולטורים. אף שהרשות לא מפרסמת את פילוח הטיפים לפי מגזרים, שון מק'קיסי, שניהל את המחלקה עד לאחרונה, טען כי מספר הדיווחים ממגזר הטכנולוגיה גבוה בגלל "ההון הגדול שיש בתחום והעניין הרב מצד המשקיעים", וציין כי "הפיתוי להשיג הערכות שווי גבוהות חזק".

הצלחת התכנית של רשות ני"ע, במקביל לאירועי החודשים האחרונים, הביא את הרשות לבחון הקמת תכנית ייעודית לחברות עמק הסיליקון. אמנם רבות מהן (ובהן ענקיות כמו אובר ו-Airbnb) אינן נסחרות בבורסה, אך רבות מהן עדיין נופלות תחת פיקוח הרשות. גם אם הן חברות להישאר חברות פרטיות, הן עדיין עשויות להפר תקנות פדרליות הקשורות לפעילות תאגידית ברמה הפיננסית או לניהול כוח אדם וכספי משקיעים.

הבעיה העיקרית של הרגולטורים היא חומת השתיקה הבצורה שבנו סביבן חברות עמק הסיליקון. במשך שנים מונהגת בהן פרקטיקה קיצונית של הסכמי סודיות (NDA): אלו לא נועדו רק להגן על החברות מפני ריגול תעשייתי, אלא גם לדכא אפשרות של זליגת כל סוגי המידע החוצה. בין הסעיפים הפופולריים שניתן למצוא בהסכמים אלו נמצאים מניעת התייעצות עם עורכי דין חיצוניים, חובת הודעה לפני כל דיווח חיצוני וויתור מראש על כל פרס שיכול להיות מנת חלקו של חושף שחיתויות. הסכמים אלו הופכים כעת מוקד למחלוקת, ומדינות ברחבי ארה"ב אף החלו להגביל את אפשרויות השימוש בהם. הדבר לא נובע רק מהביקורת על חברות הטכנולוגיה, אלא גם מהשימוש בהסכמים כאלה כדי להשתיק תלונות על הטרדה מינית בתעשיות אחרות, על רקע עלייתה של תנועת #metoo.

דרך נוספת למנוע מעובדים להביך את החברה בפומבי היא להכניס בחוזה ההעסקה דרישה לבוררות חובה בכל מקרה של מחלוקת. באופן לא מפתיע, סוזן פולאר היא אחת מנושאות הדגל במאבק נגד הסעיף הזה, שמנע ממנה לפנות לערכאות גבוהות יותר בעניינה שלה. "נחרדתי", כתבה לאחרונה במאמר ב"ניו יורק טיימס", "שוויתרתי ללא סייג על הזכויות החוקתיות שלי".

אם הרגולטורים והמחוקקים יפעלו בזריזות ויעילות ויקדמו מדיניות חדשה, שתעודד חושפי שחיתויות בתחום הטכנולוגיה ותקל על עובדים שנפגעו להתלונן, הם עשויים לתפוס את הענף בשעת כושר, שבה הוא בשל במיוחד לשיתוף פעולה. המדליפים המפורסמים מחברות הטכנולוגיה, וגם סנודן, הם אנשים צעירים, שנראה כי חשים קונפליקט מוסרי כלפי המוצרים שהם עצמם עזרו לבנות. הם תרמו לכך שהציבור הפך ביקורתי יותר כלפי חברות הטכנולוגיה, שנהנו במשך שנים מהילה שהגנה עליהן. עכשיו האווירה הזאת עשויה להיות מתורגמת לשינוי מערכתי.