התעלומה הגדולה: האם קים ג'ונג און יעשה שלום?

על פי דובר דרום קוריאני, שאולי כבר ננזף על חוסר דיסקרטיות מסוכנת, פסגת קוריאה ביום ו' כללה רגע מעניין של גילוי לב. הוסכם שהדרומי יסור לביקור רשמי בבירתו של הצפוני, בחודש יוני.

הדרומי הביע את המשאלה לעשות את דרכו בלימוזינה, כדי שיוכל להתבשם בנופי הצפון. הצפוני, אולי בחיוך מאולץ, השיב שתוכנית כזאת מדאיגה אותו. תנאי הנהיגה בכבישי הצפון אינם טובים. בניגוד לדרום קוריאה, הוא אמר, לנו אין רכבת קליע. מוטב שהדרומי יטוס.

הרגע הזה בוודאי לא דווח בשום כלי תקשורת צפון קוריאני. שם, הצפון תמיד מנצח. שם, הצפון הוא מחרוזת של הצלחות - אם כי מעט-מעט מתגנבות האי-הצלחות אל הזירה הציבורית. אופרת סבון צפון קוריאנית של הזמן האחרון מתנהלת בחלקה במעלית, החוזרת ונתקעת בדרך אל קומה גבוהה כל אימת שזרם החשמל פוסק; והוא פוסק די הרבה, כי אחרת לא הייתה אופרה.

העיתון הלונדוני "סאן" שלח כתב לצפון קוריאה כמעט לפני שנה. כל אימת שהמדריך הממשלתי נרדם, הכתב הוציא את הסלולר, וצילם. בין השאר הוא גם צילם מהמורות בכבישים (לדיווח המלא).

האם צריך לייחס משהו חשוב ומעמיק לווידויו של קים ג'ונג און על ליקויי הכבישים? ובכן, הדעת נותנת שמהמורות אינן הביטוי היחיד של תשתית קורסת. בצפון קוריאה מתקיימת כנראה הבטחתו המפורסמת של ראש ממשלה פקיסטני לפני 44 שנה, ש"אנחנו נאכל עשב, או נרעב - אבל תהיה לנו פצצה גרעינית". צפון קוריאה אולי אינה אוכלת עשב, אבל מחסור ורעב מציינים את חייה.

מטמורפוזה?

השאלה הגדולה ביותר שליוותה את פסגת קוריאה ביום ו' הייתה מה פתאום. מה מניע את האיש הצעיר הזה ליזום יוזמת שלום רדיקלית, שאולי תשנה את מהלך ההיסטוריה. במשך שבע שנים הוא הוביל את ארצו לקראת מלחמת גוג ומגוג עם מעצמת העל החזקה ביותר. הוא התגרה באמריקה, הוא איים על דרום קוריאה, הוא הילך אימים על יפן; הוא נופף בטילים בליסטיים, עד שהצליח לשגר אחד מהם לגובה מספיק כדי לשכנע את המשקיפים שאמנם טיליו יכולים להגיע אל לב ארה"ב.

הייתכן שקים השלישי עבר מטמורפוזה? בהיעדרה, אין מנוס מלהניח שהוא עושה מה שעשה אבא, קים השני, בשנים הראשונות של האלף: איחז עיניים כדי להשיג טובות הנאה כלכליות. ב-2000, דרום קוריאה שילמה לו בחשאי מיליארד דולר, כדי שיסכים להזמין את נשיאה לביקור רשמי. מדלן אולברייט, מזכירת המדינה של ביל קלינטון, סרה אליו בה בשנה; ורק בקושי קלינטון עצמו נמנע מלהגיע.

לצפון עדיין לא היה נשק גרעיני, וקים השני הבטיח להפסיק את הניסיון לייצר אותו. הוא אפילו סגר את אתר הניסויים, כפי שאישרו צילומי לוויין. הוא לא התקשה לחזור ולפתוח אותו.

דיגדג את חושיהם

צפון קוריאה אמנם אינה רגילה להתחנף לזרים, אפילו לא מתוך אינטרס עצמי. לא הארץ השולחת סוכנים חשאיים אל מעבר לים לרצוח, לחבל, לגנוב, להבריח. לא הארץ השולחת תיירים תועים למחנות ריכוז, ובמקרה אחד אחרון מענה עד סף מוות (צעיר יהודי אמריקאי ממדינת מינסוטה היה הקורבן האחרון).

אבל יש לה ניסיון מספיק וציניות מספיקה כדי לדעת מה צריך לעשות כדי להשפיע על דעת קהל דמוקרטית. דרום קוריאה נפלה ביום ו' בחיקו של קים ג'ון און. היא נהגה ברודן האלים הזה כמו היה דודן רחוק הבא סוף סוף לביקור קרובים. הדרומיים התפעמו מכל מחווה, קטנה כגדולה. כתבת של הבי.בי.סי בדרום קוריאה סיפרה אתמול שחבריה המקומיים, לא-עיתונאים, עקבו מהופנטים אחרי לשון הגוף של קים. כל מה שנדף ממנו ניחוח קל של אנושיות דיגדג את חושיהם.

כיוצא בזה חיוכים של חביבות, להיטות וכמעט הכנעה נשפכו על פניהם של מנהיגי דרום קוריאה, מן הנשיא ומטה. שרת החוץ של דרום קוריאה קדה לקים ארבע קידות עמוקות. הצפוניים היו מנומסים, אבל צוננים. כאשר הטלוויזיה שלהם שידרה דיווח מצולם על הפסגה, שעות רבות לאחר שהסתיימה, קים נראה כמעט תמיד מטיף למארחיו באריכות מלומדת, כשהדרומיים מהנהנים ברצון, ומחייכים. פעם אחת הם אפילו מחאו לו כפיים.

המאזן האסטרטגי ישתנה

ההודעה המשותפת בסוף הפגישה כללה עקרונות, אבל לא פרטים. שני העקרונות הבולטים ביותר היו פירוז גרעיני ("דה-נוקליאריזציה") והסכם שלום. הפירוז הגרעיני משתמע לכל כך הרבה פנים עד שאין טעם להתייחס אליו כרגע ברצינות. פסגת קים עם הנשיא טראמפ היא הפורום שבו יינתן תוקף לעיקרון הזה, או יישלל ממנו. אבל "הסכם שלום" אם יתרחש הוא בעל פוטנציאל היסטורי.

הסכם כזה לא נחתם מעולם. מלחמת קוריאה הסתיימה ב-1953 בשביתת נשק. הצפוניים תמיד אמרו שהסכם שלום הוא עניין להם ולארה"ב. עכשיו הם אומרים, לכאורה, שהם מוכנים לחתום אותו עם הדרום. זו הכרזה המנוגדת להתחייבות ההיסטורית של בית קים לאחד את קוריאה.

זה יהיה מהלך כה רדיקלי עד שאין מנוס מלפקפק בסבירותו. אבל אם משהו מעין זה ייצא אל הפועל, המאזן האסטרטגי באסיה ישתנה מעיקרו. הצורך בנוכחות צבאית אמריקאית יפחת, אם לא ייעלם. תתקצר הדרך להגמוניה סינית.

האומנם אסטרטג מזהיר?

הנשיא טראמפ תובע אשראי על המאורעות בקוריאה. הוא ליגלג אתמול בעצרת במדינת מישיגן על אלה ב"פייק ניוז" התוהים אם הייתה לו אחריות כלשהי לפיסגה. "אחריות מלאה", הוא הכריז. דווקא פרשן בולט מן הימין, ג'ונה גולדברג, ליגלג על התיימרות טראמפ. להגיד שהאסטרטגיה של הנשיא עלתה יפה, כתב גולדברג, "זה כמו להגיד ששעון מקולקל מראה את הזמן המדויק פעמיים ביום".

הוויכוח על תפקיד טראמפ יימשך לפחות עד שיתברר גורל פסגתו עם קים, כנראה ביוני. שרת החוץ של דרום קוריאה העניקה לו אשראי על "האצת התהליך". הוא בוודאי הכניס ממד של בהילות למשבר בקוריאה בשנה שעברה, כאשר איים על "איש הטילים הקטן" קים ג'ונג און ב"אש וזעם".

הנשיא טוען זה כבר, שמדיניות החוץ של ארה*ב תהיה אפקטיבית יותר אם היא תהיה חזויה פחות. מעצמת על "בלתי חזויה" היא חיזיון מפחיד למדי. אין זה מן הנמנע שקים אמנם נבהל, או שמיטיביו הסיניים נבהלו. מי אינו חושב מפעם לפעם על היתרונות המזומנים מידי תרחיש של "בעל הבית השתגע".

סנאטור רפובליקאי אחד, בשום פנים לא מחסידיו המושבעים של הנשיא, קרא ביום ו* לשקול פרס נובל לשלום לטראמפ, אם תהלך הפיוס בקוריאה יקרום עור וגידים. ספק אם זה יקרה, מפני שוועדת הפרס בנורווגיה לא תרצה להעניק אותו לאדם החשוד בגזענות, בשנאת זרים וביחס מזלזל כלפי נשים. אבל ברור בהחלט שמשהו זז, וזה כל כך הרבה יותר ממה שאפשר לזקוף לזכות שלושת קודמיו של טראמפ.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-sebolg-https://tinyurl.com/karny ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny