העליון: תושבי גבעת עמל לא יוכלו לבקש פיצוי נוסף

הסאגה המתמשכת של פינוי שכונת גבעת עמל ב' בתל-אביב עדיין לא תמה. כעת מתברר כי 5 המשפחות האחרונות, שטרם הסכימו להתפנות מהמתחם בגבעת עמל שבאחריותו של תשובה לפנות, ספגו הפסד בבית המשפט העליון.

נזכיר כי מדובר בפינוים של תושבי גבעת עמל ב' בתל-אביב מהקרקע שאותה רכשה קבוצת תשובה מחברת דיור ב.פ מקבוצת בנק פועלים. אחרי שרשרת התדיינויות בלתי נגמרת בפרשה, דחה העליון (השופטת פרופ' דפנה ברק-ארז) את בקשת 5 המשפחות (המורכבות מ-36 תושבי הגבעה), שעדיין מתגוררות במתחם, לתקן את כתב ההגנה המקורי שהגישו.

משמעות ההחלטה היא כי המשפחות (שפרטיהן חסויים עקב צנעת הפרט) לא יוכלו לבקש פיצוי נוסף כתנאי לפינוים מהקרקע, מעבר למה שדרשו במסגרת כתב ההגנה המקורי.

הדחייה נעשתה במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטה שניתנה על-ידי השופט מנחם קליין מבית משפט השלום בתל-אביב שאושרה על-ידי בית המשפט המחוזי. קליין דן בתביעה שהוגשה נגד אותן משפחות (שחלקן מתגוררות שם מקום המדינה) על-ידי חברת אלעד ישראל מגורים, מקבוצת יצחק תשובה, שמחזיקה כ-80% מהקרקע.

החלטתה של השופטת ניתנה דווקא לאחר מספר החלטות שנתנה לטובת תושבי השכונה בכלל, ו-5 המשפחות המעורבות בתיק בפרט (אף הן במסגרת "גלגול שלישי"). החלטות, במסגרתן הכירה השופטת עצמה בצורך להכריע בשאלת זכאותם של התושבים לדיור חלופי, כתנאי לפינוי, והן בצורך לצרף כנתבעות להליך העיקרי את המדינה, את עיריית תל-אביב ורשות הפיתוח. חרף מקרי העבר - לטובת התושבים - החליט העליון הפעם שלא לתת לתושבים רשות ערעור. זאת, תוך שהוא דוחה את בקשת המשפחות לתקן את כתב ההגנה שלהם, ולהוסיף עליו עילות פיצוי.

התביעות החדשות חורגות מהמקוריות

השתלשלות התיק: לאחר החלטותיו הקודמות של בית המשפט העליון ובכלל אלה הסכמתו לצרף להליך את המדינה ועיריית תל-אביב, כנתבעות בתיק, ביקשו תושבי השכונה מבית משפט השלום לתקן את כתב ההגנה המקורי שהגישו, ולהוסיף עליו עילות פיצוי נוספות נגד הנתבעות החדשות. עילות, שעניינן בין השאר, זכאות לפיצוי בגין הזנחת המתחם שבו הם מתגוררים על-ידי הרשויות ופיצוי בגין חיים תחת איום משפטי מתמיד.

כאמור, הן בית המשפט השלום והן בית המשפט המחוזי אליו ערערו התושבים, דחו את בקשת התושבים. זאת, תוך שהשופטים קובעים כי טענותיהם החדשות של התושבים הן טענות עצמאיות אשר חורגות מטענותיהם המקוריות בדבר הצורך להעמיד להם דיור חלופי, אותן טענות שעמדו בבסיס החלטת הצירוף. התושבים, לא אמרו נואש ופנו לבית המשפט העליון, בטענה כי הערכאות הקודמות שגו, בשעה שקבעו שהפיצוי שהתבקש במסגרת בקשת התיקון, אינו נוגע לשאלת החובה לספק להם דיור חלופי כתנאי לפינוים מהקרקע. בהקשר זה טענו התושבים כי ההתחייבות שנטלו עליהן מדינת ישראל ועיריית תל-אביב לספק להם דיור חלופי, טומנת בחובה גם את עילות הפיצוי הנוספות שפורטו בבקשה לתיקון כתב ההגנה (ראו מסגרת).

השופטת דפנה ברק-ארז, שצברה מומחיות לאורך השנים בסיפורה של ה"גבעה", וביתר שאת מאז פרישתו של השופט (בדימוס) אליקים רובינשטיין, נדרשה במקרה זה להכריע בשאלת תיקון כתב ההגנה. זאת, במסגרת "גלגול שלישי" שהגיע אליה, והחליטה בפסק דינה הפעם בניגוד לטענות התושבים.

דלת הפיצוי לא נסגרה כליל

ברק-ארז דחתה את הבקשה בלי להיזקק לתגובות יתר הצדדים בתיק, תוך שהיא מציינת בראשית החלטתה כי בקשת תושבי הגבעה אינה עומדת באמות-המידה המחמירות שנקבעו בפסיקה לצורך מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (שנקבעו ב"הלכת חניון חיפה").

בית המשפט קבע כי הטענות שהעלו המבקשים, אינן מעוררות שאלה עקרונית או חשש לעיוות דין. עוד קבע בית המשפט, שההחלטה שעליה נסבה בקשת רשות הערעור, שלפיה אין מקום לאפשר ל-5 המשפחות לתקן את כתב ההגנה שהגישו, הייתה בעלת טענות ספציפיות מצד המשפחות ביחס לפיצוי הנוסף שלו הם זכאים, לטענתם, ולא כללה קביעות בעלות השלכות רוחב.

היא הזכירה את קביעתה מהעבר, בדבר שיקול הדעת המסור לבית משפט השלום בעניין אופי ניהול התביעה, נוכח הנסיבות הייחודיות של ההליך ואופי הטענות שהועלו בו. בהתאם לכך קבעה כי הערכאות הקודמות בחנו בקפידה את טענות המשפחות ביחס לתיקון כתב ההגנה, והיא אינה רואה מקום להתערב בקביעת הערכאות, כי הטענות החדשות של המשפחות "אינן נוגעות לשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים, ובעיקרן הצורך להעמיד לתושבים דיור חלופי".

אולם, נראה כי זה עדיין לא סוף סיפור בנושא זה. זאת, לאור הערת השופטת כי דלת הפיצוי לא נסגרה כליל, וכי המשפחות רשאיות לנסות ולתבוע פיצוי נוסף במסגרת הליך עצמאי. הליך, שבמסגרתו יוכלו להעלות טענות שעניינן זכאות לפיצוי בגין הזנחת המתחם שבו הם מתגוררים על-ידי הרשויות, ופיצוי בגין חיים תחת איום משפטי מתמיד.

ניתן לנחש כי ה"תביעה" שאליה רמזה השופטת ברק-ארז תוגש בהקדם על-ידי המשפחות, ואולי תשפיע על התנהגותם של הצדדים ביתר ההליכים. זאת, נוכח שאלות של שיהוי והתיישנות, אשר לבטח ייטענו על-ידי הרשויות במסגרת התביעה החדשה לכשתוגש.

עו"ד דביר סיני המייצג את המשפחות בהליך מסר בתגובה: "דחיית בקשת התושבים לדון בהליך זה גם בעוולות המתמשכות נגדם לאורך עשרות שנים הינה החלטה שגויה ומצערת. עם זאת, לתושבים אין כל כוונה לתת לעוולות אלו לרדת מסדר היום".

סיפורה של הגבעה: "הפינוי הזמני" נמשך עד היום

שכונת גבעת עמל ב' הוקמה בתקופת מלחמת השחרור וקום המדינה. באותה עת תושבים יהודים אשר התגוררו בשנים 1947-1948 באזור קרבות מלחמת השחרור שנערכו על גבול יפו, פונו על-ידי מוסדות המדינה שבדרך, והועברו באופן "זמני" (שנמשך כבר 70 שנה), לבתיו הנטושים של הכפר ג'מאסין (שעליו הוקמו גבעת עמל א' ו-ב' ושיכון בבלי בתל-אביב). אחרי שקמה המדינה, פעלו התושבים למציאת פתרון קבוע, ובשנת 49', בעקבות פנייתם, ניתן מענה בדמות החלטת ממשלה המתייחסת לג'מאסין, וקובעת כי יש לדאוג להעברתם של אותם תושבים לשיכוני קבע.

בפועל, כפי שרואים, לא פעלו השלטונות להעברתם של תושבי ג'מאסין, והם נאלצו להתמודד עם התנאים הקשים של המגורים בשכונה זו, אשר לוו בתחושת ניכור מצד הרשות המקומית. זאת, תוך שהם משלמים עד היום את המחיר על המחדל המתמשך הכבד שלו שותפות ממשלת ישראל ועיריית תל-אביב.

אדמות הכפר הוקנו לימים לרשות הפיתוח (כיום רשות מקרקעי ישראל), וממנה ב-1961 לחברת דיור ב.פ. מקבוצת בנק הפועלים, אשר התחייבה להעניק לתושבים דיור חלופי. דיור ב.פ. לא עמדה בהתחייבויותיה וסחרה במקרקעין על תושביו, תוך שהיא מגלגלת את התחייבויותיה לחברות א.מ.ת.ש ודנקנר השקעות (ששינתה את שמה בהמשך לחברת אלעד ישראל מגורים מקבוצת תשובה).

לאור העובדה שמעמדם של התושבים לא הוסדר מעולם, החלו להתפתח עימותים משפטיים שונים בין היזמים לתושבי הכפר, אשר כבר כונה בשלב זה "גבעת עמל ב'". מאז התיישבותם על הקרקע בקום המדינה, סובלים דיירי הגבעה מתנאי מחיה בלתי סבירים, ללא שסופקו להם מערכות תשתית ושירותים עירוניים הולמים, וכשמעל ראשם מרחפת עננת פינוי תמידית.

ים של תביעות: גם פיצוי של חצי מיליארד שקל - כשל

נוסף להליך המתנהל בפני בית משפט השלום אצל השופט מנחם קליין, קבוצת תשובה מנהלת 18 הליכים משפטיים שונים נגד מחזיקים במקרקעין במתחם שרכשה הקבוצה. כמו כן, בשנת 2016 הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן) בקשה לתביעה ייצוגית נגד רשות מקרקעי ישראל ועיריית תל-אביב-יפו, בשמם של תושבי גבעת עמל, בדרישה לפיצוי על נזקים שנגרמו לתושבי השכונה בגין הזנחה רבת-שנים והתעלמות מהבטחות שלטוניות שניתנו להם לדיור שווה-ערך במקום.

בתחילת ההליך נראה היה שמסתמן מתווה פשרה יוצא דופן, שלפיו הקבוצה הזכאית לפיצוי כוללת כ-120 משפחות אשר התיישבו במקום עד 1961 (המועד שבו נמכרו אדמות הכפר לדיור ב.פ). במסגרת הסדר הפשרה, שלא התקבל בסופו של דבר על-ידי התושבים, הייתה אמורה לקבל כל משפחה אשר תוכיח את זכאותה, פיצוי בשווי של דירה שוות-ערך במקום דירתם הנוכחית. מתווה הפשרה הוערך בשעתו על-ידי גורמים המעורים בתיק, בחצי מיליארד שקל.

הליך נוסף קשור לפינוי משפחה נוספת מהמתחם (אשר פרטיה שמורים במערכת עקב צנעת הפרט) ומתברר אצל שופט בית משפט השלום בתל-אביב, עמית יריב. בהקשר זה נספר כי המשפחה, יושבת במתחם בגבעה העתיד להתפנות, כאשר אחריות הפינוי לפי ההסכמים השונים, חלה על משפחת כוזהינוף. זו האחרונה, רכשה את חלקה בשכונה מידי אריק אברמוביץ לפני כ-4 שנים בכ-200 מיליון שקל. ההליך, המתנהל שנים רבות, עבר כבר אצל שלושה שופטי שלום, ובהם השופט גיא היימן, שהוחלף על-ידי השופטת לימור ביבי, שהוחלפה לאחר מינויה למחוזי תל-אביב, על-ידי השופט עמית יריב.