מי נושא באחריות כשהמדינה מפריטה?

לפני שנתיים שקלה המדינה להפסיק לממן את הפנימיות הצבאיות, מוסדות לימוד מכיתה י' שנועדו להכשיר נערים לתפקידי פיקוד ביחידות קרביות, ובקרב בוגריהן יש שיעור גבוה מאוד של קצינים בצה"ל. בפנימיות סיפרו אז כי באחת הישיבות בנושא פירטו במשרד הביטחון את הסיבות, ובין היתר הסבירו כי המכינות הקדם-צבאיות הן מקור רציני למועמדים לקצונה, ולכן אין צורך בפנימיות הצבאיות.

בישראל יש 54 מכינות קדם-צבאיות, שמקבלות מהמדינה 80 מיליון שקל בשנה, בחלוקה שווה בין משרד החינוך למשרד הביטחון. מדובר במכינות דתיות ומכינות כלליות (חילוניות ומעורבות). מי ששואל את עצמו למה המדינה מסכימה לממן את המכינות, יכול לקבל את התשובה במענה של משרד הביטחון לפנימיות הצבאיות - המדינה רואה את המכינות ככאלו שמשתתפות בבניית מאגר הקצינים העתידיים שלה.

אמנם לא התבצעה כאן העברת בעלות של נכס בבעלות המדינה לנכס פרטי, אך במידה מסוימת אפשר להתייחס לכך כתהליך הפרטה של חלק מתהליך הכשרת הקצינים. המטרה של המכינות היא לייצר אנשים בוגרים יותר, חושבים, שמבינים את המורכבות של החברה הישראלית - וכדי שצה"ל ייהנה מכך, המדינה מוכנה לממן זאת.

בימים האחרונים נשמעת ביקורת רבה על היעדר הפיקוח של משרד החינוך על פעילויות החוץ של המכינות הקדם-צבאיות, במיוחד מכיוון שהן מקבלות מימון מהמדינה. אין ספק שסוגיית הפיקוח על טיולי המכינות אינה מסובכת, אבל איפה עובר הגבול? האם המדינה מסוגלת לפקח למשל על כל פעילות שבועית ושגרתית שמתנהלת בתנועות הנוער, והאם היא בכלל צריכה?

האסון בערבה יכול וצריך להיות כר פורה לדיון ציבורי על נושא האחריות של המדינה, ובפרט על פעילויות להן היא מקצה כסף - סוגיה שהתשובה לה אינה חד משמעית. זאת הזדמנות לבחון את המשמעות של תהליכי ההפרטה המואצים שעברה ישראל ב-20 השנה האחרונות.

אולי זאת תהיה הנקודה שבה יתחילו להפנים בישראל כי לתהליכי הפרטה ולהעברת כסף לגורמים פרטיים יש לעתים יתרונות, אך לא פעם יש להן תג מחיר, וכי גם פיקוח כרוך בעלויות. אלו יכולות להיות בכסף או באחריות, אך לא מפתיע שבמשרד החינוך ניסו לצמצם את האחריות שלהם בנושא.

השבוע התראיין בערוץ 10 יוחנן בן יעקב, לשעבר האחראי על המכינות במשרד החינוך, שסיפר כי רצה לקדם פיקוח על טיולי המכינות, אך הדבר עורר התנגדות במשרד.

במשרד החינוך עצמו אמרו בימים האחרונים כי הם מפקחים על פעילויות שבהן משתתפים בני 3-18. למען האמת, כבר מהאופן שבו מנוסחות התקנות לחוק ניתן להבין כי משרד החינוך עשה בחירה מודעת שלא לפקח על הטיולים הללו.

בחירה כזאת - כמה ואיך לפקח - מתבצעת בכל תהליך הפרטה באשר הוא, ולא פעם המדינה שיחררה רסן יותר מדי. היא הפריטה בצורה מוגזמת את השירותים החברתיים, העבירה עובדים רבים לחברות קבלן והסירה את האחריות על תנאי ההעסקה שלהם, הפקידה את השמירה על ים המלח אצל חברות פרטיות, ושלחה את ההורים להוות סוג של מפקחים על כל העמותות שנכנסו למערכת החינוך.

מבלי להכריע לגבי אחריות המדינה במקרה של אסון המכינות, ברור כי העיסוק באחריות שלה באופן כללי אינו מתקיים מספיק בישראל. לנסוע לחלץ מטיילים ישראלים בנאפל זה דבר יפה ומיוחד שמעטות המדינות שהיו עושות, אבל למען האמת - זה לא מספיק.