כך הפך מנגנון הבנקים הפשוט לבועת הנכסים הגדולה בעולם

הנה שאלה פשוטה שניתן לצפות כי ילד ישאל את הוריו יום אחד: אמא, אבא, הכסף הזה, הממלא את חיינו ושאנחנו משתמשים בו יום-יום, מהיכן הוא מגיע? מי מייצר אותו? ואיך הוא קובע מי יקבל כמה ממנו?

לכאורה השאלה פשוטה, אבל התשובה פחות. למה בעצם? ובכן, ג'ון גלבריית, כלכלן, דיפלומט ופרופסור באוניברסיטת הרווארד, היטיב להסביר פעם: "בנושא כסף, יותר מאשר בכל תחום אחר בכלכלה, משתמשים בסיבוכיות (complexity) לא כדי לגלות את האמת אלא כדי להסתיר אותה. התהליך שעל פיו בנקים מייצרים כסף הוא כה פשוט, שהדעת נטרפת".

ואומנם, מאז המצאת הקונספט של הכסף ועד לפני כ-400 שנה התשובה לשאלת הילד הייתה פשוטה עד מאוד. הכסף יוצר על ידי הטבע ובני אדם השקיעו מאמצים כבירים לכרותו ממעמקי האדמה. לפני כ-6,000 שנה החליטו בני אדם לאמץ את מתכות הכסף והזהב כ"סרגל ערך", שלתוכו הם "שיקפו" את המוצרים והשירותים שהם ייצרו. באמצעות יחידות משקל של אותן מתכות הם יצרו סולם אחיד של ערך לכל המוצרים, ונקבו באמצעותו כמה שווה כל מוצר. לאחר כמה אלפי שנים, יחידות המשקל "נארזו" במטבעות, ולמטבעות ניתנו שמות כמו "דינר" או "דולר", אך עדיין ערך המטבעות נגזר, בעיקרון לפחות, מערך המתכת, זהב או כסף, שהם ייצגו.

הערך, קרי המחיר, של מוצר מסוים (כמה מטבעות שווה לשלם או לקבל עבורו) נקבע על ידי "מנגנון המחירים", שהוא בלשון בני אדם סיכום של כל הרצונות, ההסכמות וסדרי העדיפויות של אנשים שעה שהם ביקשו לסחור זה עם זה.
בנק חדש נולד

במאה ה-17 נפל דבר בעולם הכסף. הואיל והיו בעולם הרבה מטבעות שונים ומשונים וקשה היה לסוחרים להבין כמה בדיוק שווה כל מטבע, ונשיאת המטבעות ושמירתם היו קשות ומסוכנות, קם ב-1609 באמסטרדם בנק חדש. הוא קרא לסוחרים להפקיד אצלו את עשרות סוגי המטבעות, ובתמורה הוא הנפיק למפקידים שטר המאשר כי הופקדו אצלו כך וכך (משקל) כסף או זהב הניתנים למשיכה על פי דרישה. בעבור השירות הזה שילמו הסוחרים לבנק דמי שמירה. הבנק החדש הזה, שכונה Exchange bank, היה שונה מהבנקים האיטלקיים שקמו מאות שנים קודם לכן ואשר עסקו במתן הלוואות כנגד ריבית, ואשר ההון למתן ההלוואות בא מבעלי הבנקים.

השטר הבנקאי החדש (bank note) שהנפיק הבנק ההולנדי, איפשר לסוחרים לסחור זה עם זה באמצעות העברת השטרות ביניהם ללא צורך במטבעות שנותרו בכספת הבנק.

כ-45 שנה מאוחר יותר החליט סוחר הולנדי בשם יוהן פלמסטראק כי מה שטוב לאמסטרדם בטח טוב גם לשטוקהולם, אשר בה לא היו בנקים כלל. הוא פנה למלך שבדיה קרל העשירי גוסטב וביקש רישיון להקים בנק. לאחר שהבטיח למלך אחוזים ניכרים מרווחי הבנק, חתם המלך בנובמבר 1656 על שני אישורים. הראשון התיר לפלמסטראק להקים בנק הפקדות-החלפות, שיעבוד באותה מתכונת של הבנק באמסטרדם. האישור השני היה לבנק הלוואות שיתפקד במתכונת הבנקים האיטלקיים, כלומר יעמיד הלוואות שמקורן בכספי בעליו.

הבנקים בשבדיה הפכו פופולריים ביותר וחיש מהר נגמר ההון בבנק ההלוואות. לפלמסטראק היו לקוחות שביקשו אשראי, אך סחורה - אין. לעומת זאת, בבנק הפיקדונות נערמו כספי מפקידים שכנגדם נתן פלמסטראק "פתקים" - שטרי בנק - ובהם התחייבות להחזיר את הכסף כאשר יבקשו זאת אוחזי השטר.

הפיתוי של פלמסטראק היה גדול מדי. "כמה כבר יכולים לבקש את הכסף המופקד בעת ובעונה אחת", חשב, והחל לחלק עוד ועוד הלוואות בשטרות נייר בהסתמך על כספי המפקידים בבנק ההפקדות.

הכול עבד מצוין במשך כמה שנים, ואולם בשנת 1666 פרצה בהלה ומפקידים רבים ביקשו להמיר את שטרות ההתחייבות חזרה לכסף פיזי. זה כמובן לא היה בנמצא, וה"ריצה על הבנק" הראשונה בהיסטוריה התרחשה. הבנקים קרסו והפרלמנט השבדי (קרי, משלם המסים) נקרא להרגיע את המהומה. פלמסטראק הועמד לדין ואף נידון למוות, אך סופו שמת מיתה טבעית שנתיים מאוחר יותר.

אלא שהמצאתו - בנק המלווה יותר מהכסף הפיזי שבמרתפיו - נותרה חיה וקיימת. ההמצאה הזו מכונה עד היום בנקאות ברזרבה חלקית, ובאופן בסיסי היא מאפשרת לבנק לייצר כסף בדמות הלוואות. המנגנון פשוט למדי, הבנק שומר רק חלק מן ההפקדות כרזרבה ומנפיק הלוואות הרבה מעבר לכמות ההפקדות הפיזיות. מכאן השם "בנקאות ברזרבה חלקית".

כך למשל אם הבנק שמר על יחס רזרבה של 10%, הרי שאם היו לבנק מאה מטבעות זהב בכספתו, והם מעתה ה-10% (הרזרבה), הוא יכול לייצר עוד הלוואות בסך 900 מטבעות, בשטרות. התהליך עצמו נעשה בשלבים, אך הבנתו אינה באמת חשובה לראיית התמונה הכללית.

 מכונת הדפוס של בנק אוף ג'פן

חוסר יציבות קבוע

השיטה הזו יצרה אצל הבנקים חוסר יציבות קבוע ומובנה, שכן די היה בבהלה אמיתית או מדומה שבעקבותיה ביקשו המפקידים את כספם חזרה כדי להביא לקריסת הבנק, גם אם ההלוואות שנתן טובות. זאת הואיל והתחייבויות הבנק למפקידים היו תמיד גדולות בהרבה מיתרת המזומנים שבקופתו (רזרבה חלקית) והן תמיד היו קצרות טווח (לפי דרישה), בעוד שנכסיו, קרי תיק ההלוואות, תמיד היה לטווח ארוך. ואכן, מאז שבנקאות ברזרבה חלקית התפשטה בעולם, הפכו משברים בנקאיים לתופעה החוזרת על עצמה באופן סדיר, בכל המדינות.

עד 1971, למרות מנגנון ייצור הכסף הזה, כמות הכסף המיוצרת בסך הכול הייתה מוגבלת על ידי כמות הזהב הפיזי. בארה"ב למשל, קבע החוק כי יהיה גיבוי בזהב בסך של 40% מכמות הכסף שבמחזור. מכאן ברור כי כמות הכסף בסך הכול לא יכלה לעלות על פעמיים וחצי כמות הזהב. סך הגיבוי הנ"ל שונה אחרי מלחמת העולם השנייה ל-25%. וכך כל עוד התקיים הקשר בין הדולר לזהב, התקיימה מגבלה על כמות הכסף הבסיסית ("הבסיס המוניטרי") שהבנק המרכזי יכול היה לייצר. אך משביטל הקונגרס, לבקשת הנשיא לינדון ג'ונסון, בשנת 1968 את חובת רזרבת הזהב, ביחד עם ביטולם בשנת 1971 של הסכמי ברטון וודס - המסגרת המוניטרית שלאחר מלחמת העולם השנייה - כל מגבלה על ייצור הכסף נעלמה.

מייצרים עוד כסף

כך הגדיל הבנק המרכזי של ארה"ב, הפדרל ריזרב, את הבסיס המוניטרי מ-69 מיליארד דולר ב-1968 ל-873 מיליארד דולר ב-2008. מהבסיס הזה המשיכו הבנקים המסחריים וייצרו עוד ועוד כסף בדמות חובות לכל הסקטורים בכלכלה האמריקאית, ובסך הכול גידול של פי כחמישים בנפח הכסף-החוב לכ-66 טריליון דולר סך חובות כל הסקטורים במשק האמריקאי היום.

התפוצצות בועת האשראי לנדל"ן בארה"ב ב-2008 הביאה את הבנקים המרכזיים להעצים אלפי מונים את התהליך. כך ייצרו הבנקים המרכזיים ברחבי העולם בעשור האחרון מן האוויר כ-17 טריליון דולר, שאותם הם הלוו בעיקר לממשלות וחלק אף לחברות פרטיות. לסכום הזה נוספו עוד כ-53 טריליון דולר של חוב שנוצר על ידי המערכות הפיננסיות, ובסך הכול כ-80 טריליון דולר של כסף-חוב חדש נוצר בעולם בעשור האחרון.

כל אחד מבין כי לא ניתן להדפיס שפע, כי עושר וחוב הם תרתי דסתרי וכי "בום" כלכלי הבנוי על בועת אשראי סופו להיגמר בדמעות. אלא שהסאבטקסט של מדיניות ייצור הכסף-חוב היה ערמומי הרבה יותר. כסף המיוצר בדמות חוב מייצר פעילות כלכלית לטווח הקצר, ומה באשר לדילול בכוח הקנייה ועליית המחירים? כאן קיוו לקצת מזל.

שיפורים טכנולוגיים יוצרים שיפור גדל והולך בתפוקה, ובמשטר של כמות כסף קבועה הדבר היה מתבטא בירידה טבעית במחירים (יותר מוצרים "רודפים" אחר כמות כסף קבועה, ההיפוך של אינפלציה). וכך ירידת ערך הכסף, קרי עליית מחירים, בגין ייצורו המסיבי, תיבלע בירידת המחירים הצפויה בגין השיפורים הטכנולוגיים. נוסיף לכך עיוות במדידת ההתייקרויות עצמן, והנה "לא קרה כלום כי לא היה כלום" במדידת השחיקה בכוח הקנייה של ההמונים כמובן.

כל קונספט העוועים הזה לא עבד. הייצור האינסופי של כסף-חוב שיבש את מנגנון המחירים בכל השווקים, וכך נוצרה בועת נכסים שכמוה לא הייתה בהיסטוריה, שהביאה לפערי הכנסות ועושר שכמוהם לא ראינו מאז 1928. עימם באו חוסר שקט חברתי גובר והולך.

היצע הכסף הזול והאינסופי עודד פעילות כלכלית חסרת ערך של ממש, והוליד מפלצת חוב היוצאת משליטה, שכן הגידול בתפוקה מפגר בכ-70% מאחרי הגידול בחוב.

עכשיו, בניסיון לעצור את התהליך ההרסני שיצר ולהמשיך במיצג של נורמליות, מנסה הפדרל ריזרב לצמצם את כמות הכסף, מה שמביא לעלייה מתמשכת בשיעורי הריבית. בקרוב נראה אם זה יעבוד.

* הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בעמק הסיליקון זה 22 שנה. כותב הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקסט KanAmerica.Com.