ניתוח נתוני הארנונה: המס הגמיש, המרגיז והצודק ביותר בעולם

נתחיל מהמובן מאליו: ארנונה היא אחד המסים המוצדקים שיש כאן. מדובר במס עירוני המחושב לפי אזור המגורים ושטח הנכס, מה שאמור היה להפוך אותו לאחד המסים החכמים והמוצדקים שיש כאן.

רק שבפועל, וגם זה כמובן לא סוד, הארנונה היא אחד המסים המעוותים שיש כאן, בעיקר בגלל הפערים הבלתי נתפסים והבלתי הגיוניים בין יישוב ליישוב בישראל. צו הארנונה העירוני אמנם מנסה לעשות סדר במטריצה האינסופית של תעריפים, ייעודים וסיווגים, אבל בשורה התחתונה אנחנו מקבלים שונות בלתי סבירה.

ובמקביל, הבעיה המבנית במודל הארנונה של הרשויות המקומיות בישראל, בעיה שעליה כתבנו כבר יותר מפעם אחת, היא שתעריף הארנונה למגורים - גבוה ככל שיהיה ומרגיז ככל שיהיה - לא קרוב לסך הוצאה שנדרשת העיר בפועל עבור כל תושב ותושב.

ולכן, הרשויות המקומיות מתאמצות בעיקר לתכנן, לאשר ולבנות שטחי מסחר ותעסוקה, שיוכלו לסבסד את הוצאות החינוך, הרווחה, התרבות, הבריאות ועוד של התושבים המאושרים, ושום מילה על תכנון לאומי מושכל מלמעלה.

בחודש האחרון פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את ההוצאות וההכנסות של 255 הרשויות המקומיות השונות הפזורות בישראל. עיבדנו את הנתונים, אך ורק על בסיס הארנונה למגורים, כדי לראות את הפערים בהוצאות ובהכנסות של היישוב ברמת התושב הבודד - וכדי להבין עד כמה הארנונה בישראל אכן מעוותת.

 עלויות הארנונה ב-10 הרשויות הגדולות

לרשימה המלאה

33-74 שקל למ"ר

חובת התשלום של הארנונה למ"ר דירה, על פי שטח המגורים הרשום ברשות המקומית, מגלה את הפער הבלתי נתפס בין הרשויות: 33 שקל למ"ר בממוצע בחישוב שנתי ב-8 ערים ערביות - טירה, רהט, עראבה, אום אל פחם, קלנסווה, נצרת, טמרה ושפרעם (העיר הצפונית קרית שמונה נושקת אליהן, עם 34 שקל למ"ר), מול 74 שקל למ"ר כדרישת תשלום פר מ"ר בבירה ירושלים (יחס הגבייה מול דרישת החיוב בירושלים עומד על 76%).

העובדה שירושלים נמצאת הרחק בצמרת החיובים לפי מ"ר מגורים, למרות שהיא ממוקמת בתחתית הדירוג החברתי-כלכלי (3 מתוך 10), מעידה על האבסורד.

3,600-11,000 לתושב

עם כל הכבוד לארנונה החודשית שגובים מאיתנו בכל חודשיים, ההוצאה העירונית עבור כל תושב היא כאמור גבוהה בהרבה ובאף רשות היא לא מתקרבת לגובה התשלום של התושבים. הרשות העירונית צריכה להעמיד שירותי חינוך ראויים (מגיל 3 ועד סוף התיכון), לתמוך בשירותי הבריאות הממלכתיים, לטפל במקרי הרווחה, וכמובן לדאוג לניקיון, לפארקים ולתרבות לרווחת תושבי העיר.

בחישוב לפי תושב מתקבל פער בלתי נתפס. בעיר אילת, ככל הנראה בגלל בידודה הגיאוגרפי והקושי לקבל שירותים ולייצר שיתופי-פעולה עם רשויות שכנות, ההוצאה עבור כל תושב מגיע לכמעט 11 אלף שקל בממוצע בכל שנה. תל-אביב העשירה - הנהנית ממאות אלפי אזרחים מרשויות מקומיות אחרות הנכנסים אליה בכל יום, משלמים ארנונה מסחרית ומוציאים כסף בעיר-ללא-הפסקה כדי לחזור בכל ערב לבתיהם שמחוץ לעיר (שם הם יצרכו שירותי חנוך, רווחה וכו') - מוציאה על כל תושב תל-אביבי 10,534 שקל בממוצע, גבוה משמעותית מכל עיר אחרת בסביבתה.

בתחתית הרשימה נמצאות שלוש ערים חרדיות (ועוד אחת סמי-חרדית): מודיעין עלית - 3,622 שקל לתושב, ביתר עלית - 3,671 שקל לתושב, אלעד - 3,850 שקל לתושב ובית שמש - 4,071 שקל לתושב. במילים אחרות ומפורשות יותר: תושבי הערים החרדיות הללו מקבלים מרשות המקומית שלהם כמעט שליש ממה שמקבל תושב תל-אביב מעירו.

8.8-2.7 הוצאה/ארנונה

באופן אינטואיטיבי, אפשר היה לצפות שהפערים בין הסכום שמוציאה כל רשות עבור תושביה לבין המס העירוני שהם משלמים יהיה דומה. תושבים שמשלמים יותר מקבלים יותר, ולהיפך. לא בגלל כוונות רעות, אלא בגלל שקופת הרשות ריקה.

בפועל, הפערים עצומים, ונובעים בין השאר מההכנסות האדירות שיש לרשויות מסוימות מארנונה שלא למגורים - שמאפשרת "לפנק" את התושבים. בטירת הכרמל - שבה הארנונה שלא למגורים מגיעה לשיעור שיא של 80.3% (בזכות הארנונה מבסיס גדול של הצבא) - יחס ההוצאה לכל תושב מול הארנונה שתושבי העיר הקטנה משלמים עומד על 8.8 (10,026 הוצאה, מול 1,133 ארנונה לתושב).

מנגד, בגבעתיים ובגבעת שמואל - שם הארנונה שלא למגורים תופסת נתח של 38% ו-30% בהתאמה - עומד יחס ההוצאה לתושב מול הארנונה על 2.7. בגבעתיים מוציאים על כל תושב רק 6,251 שקל, בעוד הוא משלם ארנונה ממוצעת בסך 2,327 שקל. בגבעת שמואל יוציאו על כל תושב 5,674 שקל, אבל הארנונה של התושבים מגיע ל-2,067 שקל בשנה.

6%-100% גבייה

מלבד הפערים בגובה תעריף הארנונה, ישנם כמובן פערים אדירים בשיעור גביית הארנונה בין יישובים שונים. בממוצע, בשנת 2016 יחס הגבייה בישראל של הארנונה למגורים עמד על 73.4%, גבוה מעט מהשנה שלפניה (72.9%). כלומר, כ-25% מהתושבים אינם משלמים ארנונה.

שלא במפתיע, השיעור הנמוך ביותר של הגבייה היה ביישובים הממוקמים בתחתית הסולם הסוציו-אקונומי. בקלנסווה הוא עומד על 5.8% בלבד ובבענה על 6% בלבד. עם זאת, שיעור גבייה גבוה היה גם ביישובים הנמצאים בתחתית הסולם. כך, באלעד, למשל, שיעור הגבייה עומד על 84.7%, בקרית ארבע על 80% ובקצרין שיעור הגבייה עומד על 95.3%. כשבחברה הערבית מתלוננים על היעדר תשתיות ומתקנים, כדאי שיטפלו גם בשיעור הגבייה האפסי ביישובים הערביים.

לא מעט ערים בינוניות וחזקות רושמות משום מה שיעור גבייה נמוך יחסית: באור-עקיבא השיעור עמד על 25.6%, בחיפה על 66% ובמבשרת ציון על 73.1%. אפילו ברמת-השרון ובסביון, הנמצאות בראש הסולם הסוציו-אקונומי, שיעור הגבייה אינו מחמיא במיוחד ועומד על 82.8% ו-88.5%, בהתאמה. "מצטיינת הגבייה היא דווקא תל-מונד הקטנה, שם שיעור הגבייה הגיע ל-99.5%.

תל-אביב היקרה?

במשך שנים אומרים לנו שתל-אביב יקרה מדי, שאי-אפשר לגור בה, ושאפילו לשכור דירה זו כבר פריבילגיה לעשירים בלבד - עם שכר דירה ממוצע של 5,000 שקל לפחות (וגם 7,000 שקל לדירות 3 חדרים במרכז העיר).

אבל במבחן עלות מול תמורה, ודאי למי שילך עוד צעד קדימה ויטען שמגורים בתל-אביב גם חוסכים אחזקה של רכב אחד לפחות בכל משפחה, ייתכן שנגלה שהעיר תל-אביב היא העיר הכי אטרקטיבית בסביבה - גם מבחינה כלכלית.

בעלות ממוצעת של ארנונה למ"ר בנוי למגורים, תל-אביב נמצאת במקום טוב באמצע (48.9 שקל למ"ר, מול 43.9 שקל בממוצע בכלל הערים ו-64.1 שקל למ"ר ברמת-גן הסמוכה). בעלות ארנונה לתושב, מדובר על 1,820 שקל למ"ר, לעומת עלות ארנונה ממוצעת בסך 2,214 שקל ברמת-גן, 2,327 שקל בגבעתיים ו-1,842 שקל בבת-ים. אבל תל-אביב מוציאה על כל תושב הוצאה ממוצעת בסך 10,534 שקל בשנה - לעומת 7,501 שקל בלבד ברמת-גן, למשל. ואגב, בחישוב גודל לפי מספר הדירות ושטחן, נתוני הלמ"ס מגלים כי העיר תל-אביב נושפת ממש בעורפה של ירושלים הגדולה.

במספר התושבים מדובר אמנם בפער ענק (פי 2) בין שתי הערים - 883 אלף תושבים הגרים בירושלים לעומת 439 אלף הגרים בתל-אביב - אולם במספר הדירות (לפי חישוב ארנונה, נכון ליולי 2017) הפער מצטמצם לשיעור חד-ספרתי בלבד. בירושלים 220 אלף דירות (17.4 מיליון מ"ר, 79 מ"ר בממוצע לדירה), לעומת 202 אלף דירות בתל-אביב (16.3 מיליון מ"ר, 81 מ"ר בממוצע לדירה). עוד כמה מגדלים בתל-אביב ועוד כמה מגבלות אמריקאיות על הרחבת השכונות בירושלים ותל-אביב הופכת לעיר הכי בנויה בישראל.