סין הגדולה רק רוצה לתקן את העולם. חשבתם אחרת?

מעשי סין השבוע יכולים להתחלק לארבע קטגוריות (לפחות): מרשימים, מבדחים, מפחידים ומאיימים.

אולי כדאי להתחיל בקטגוריה המבדחת: קרל מרקס. הרפובליקה העממית, המוסיפה להעמיד פנים שהיא דוגלת ב"סוציאליזם מדעי" מבית מרקס-אנגלס, ציינה אתמול את יום הולדתו ה-200 של מרקס במתנה מיוחדת לעיר מולדתו טרייר, במערב גרמניה: פסל גדול.

את הפסל הובילה משלחת סינית רשמית, שבראשה עמד שגריר סין בברלין. השתתף בה האיש מס' 2 במשרד ההסברה הסיני. בימים האלה מדברים הרבה על הצורך בהדדיות ביחסי המסחר של סין עם העולם החיצון. אולי צריך לדבר גם על הדדיות בתעמולה פוליטית. אם סין רשאית לפאר את זכרו של האיש שהבטיח להרוס את הדמוקרטיה הבורגנית ואת הרכוש הפרטי, אולי דמוקרטיות בורגניות יורשו להציב את פסל החירות בכיכר השלום השמיימי של בייג'ין? כל השומע יצחק.

ההתעניינות הסינית במרקס היא משהו שבין קומדיה לטרגדיה לפארסה. הגיגיו בני האלמוות עמדו ביסוד מהפכה קומוניסטית אלימה, שהרעיבה והפחידה, ועלתה בחייהם של עשרות מיליונים. מאז מת מייסד הרפובליקה, מאו צה טונג, לפני 40 שנה ויותר, סין התרחקה ממרקסיזם תיאורטי. היא אמנם חוזרת ומעלה לו מס שפתיים, אבל כל ניסיון עצמאי ואינדיבידואלי לפענח את כוונותיו של מרקס מסוכן לשלום המנסה.

בנובמבר שעבר, סטודנט באוניברסיטת בייג'ין ששמו ג'אנג יונפאן, ניסה להזמין סטודנטים, עובדים סוציאליים ופעילים לטובת זכויות פועלים לשיחה חופשית על 'דאס קפיטאל'. נו, רק זה היה חסר למשטר. ג'אנג נעצר והואשם בהפרת הסדר הציבורי.   

שבחיו הפומביים הרמים של הנשיא שי ג'ינפינג למרקס הם "סאטירה על המערכת הפוליטית, המדכאת את הפרולטריון", מצוטט ג'אנג ליפאן, המתואר כ"חוקר עצמאי" בבייג'ין. הוא מזכיר כי באחרונה השלטונות גירשו מעיר הבירה פועלים מן הפרובינציות, שהגיעו לשם לחפש עבודה. דוח פנימי של הממשלה כינה את המגורשים "אוכלוסייה נמוכת דרגה".

פרויקטים פרעוניים

לקטגוריה של מעשים מרשימים שייכת השלמת הגשר הימי הארוך ביותר בעולם, 55 ק"מ. כשייפתח רשמית, באוגוסט, הוא יחבר 11 ערים עם אוכלוסייה של 68 מיליון בני אדם בדרום סין. שם, במפרץ הגדול, המפריד את הונג-קונג ממקאו, סין מתכננת ליצור את עמק הסיליקון שלה, שיתחרה יום אחד בסן פרנסיסקו, בניו-יורק ובטוקיו. תשע שנים נמשכה בניית הגשר, בהתמודדות בלתי פוסקת נגד הטבע.

חזקה על ההישג הזה שיעורר את כל האסוציאציות הלא-רצויות בארה"ב. לפנים, עלייתה של אמריקה בסולם הבינלאומי עמדה בסימן חזון ויכולת טכנית להוציאו אל הפועל. פרויקטים פרעוניים נועדו למעצמות עולות. אבל כיום, התשתית של ארה"ב קורסת, והתקוטטות פוליטית רבת שנים מונעת את הקצבת הסכומים הנחוצים לשיקומה. גשרים קטנים בהרבה מזה של דרום סין צריכים שיקום או החלפה. הנשיא טראמפ דיבר בנאומו בקונגרס בתחילת השנה על השקעה של טריליון וחצי דולר בתשתית, אבל אין כל ודאות שהוא יגיע לשם.

להוריד לטייוואן את הדגל

מה שמביא אותנו אל הסינים המאיימים. בשעה שהם בונים פירמידות על המים, ומציבים מגדלי בבל שראשם בשמיים, הם מרגישים צורך בלתי ניתן לריסון להשפיל את טייוואן. זה האי הקטן, שטיפטף מאדמת המולדת כמעט לפני שבעים שנה, כאשר היבשת הסינית נפלה בידי ממשיכי קרל מרקס.

שליטי טייוואן רק חיפשו מקלט זמני. הם חשבו שיוכלו לחזור ליבשת. הם לא תכננו עתיד ארוך טווח, אבל האי שלהם גדל לתלפיות, והפך לדמוקרטיה המלבלבת והמשגשגת ביותר במזרח אסיה. ההכנסה השנתית לגולגולת בטייוואן גדולה פי שלושה מזו של היבשת, ומעמידה את טייוואן במקום ה-30 בעולם, לעומת המקום ה-106 לסין.

טייוואן גם קוראת תיגר על ההנחה הסינית שדמוקרטיה משבשת את הפעילות הכלכלית. השלטון בטייוואן חוזר ומתחלף בבחירות חופשיות. בבחירות האחרונות נבחרה אישה לנשיאת הרפובליקה. מאחר שהיא שייכת למפלגה שהייתה רוצה ניתוק פורמלי מסין, בייג'ין גמרה אומר להגביר את בידודה הבינלאומי של טייוואן.

עד השבוע שעבר היו לטייוואן יחסים דיפלומטיים עם 20 ארצות, רובן קטנות או קטנטנות. בייג'ין לוחצת עליהן לנתק, ובשבוע שעבר היא הצליחה להוריד את דגל טייוואן בסנטו דומינגו, מהלך אוקיאנוס וחצי משם. הטייוואנים התעצבו מאוד אל לבם, סיפור ההשפלה מילא את כל עמודו הראשון של עיתון פופולרי בטאיפה ששמו, באנגלית, Apple Daily. את העמוד עיטר איור ענקי של חבל קרוע, עטוף בדגלי טייוואן והרפובליקה הדומיניקנית.

והטעם? הדיקטטורה הסינית נהנית להוציא לשון ארוכה לדמוקרטיה הטייוואנית הקטנה, רומזת לה שבקרוב לא יהיו לה עוד ידידים בשום מקום עלי אדמות, ושמוטב לה לחזור הביתה, זאת אומרת להכיר בריבונות בייג'ין.

קרן לייזר כמשל

עניינה של בייג'ין ביחסים עם ארצות קטנות עד קטנטנות הוא מן המפורסמות. היא מציעה להן חופן דולרים, והן מוכרות, בין שזה חלק מנשמתן ובין שזה חלק מריבונותן. קחו למשל את ג'יבוטי, אחת משלוש המדינות הקטנות ביותר ביבשת אפריקה, סמוך לכניסה לים סוף. היא היחידה בעולם שעל אדמתה פועלים זה בצד זה בסיס צבאי סיני ובסיס צבאי אמריקאי. זה אגב הבסיס הצבאי הסיני הגלוי היחיד מחוץ לגבולות סין.

בשבוע שעבר דיווח ה"וול סטריט ג'ורנל"', בהסתמך על מקורות בפנטגון, כי אנשי צבא סיניים בג'יבוטי מכוונים קרני לייזר רבות עוצמה לעבר כלי טיס אמריקאיים בשמי המדינה. הסינים מכחישים, האמריקאים עומדים בתוקף.

וכל זה מתרחש על רקע המשבר ביחסי המסחר בין וושינגטון לבייג'ין שאת סופו מי ישורנו. משלחת אמריקאית רמת דרג חזרה מסין ביום ו' לאחר שהשאירה שם רשימת דרישות כל כך דרמטיות עד שהסיכויים להסכם מוכרחים להיחשב ללא-גדולים. רשימת המשאלות מארה"ב שקולה כנגד דרישה שסין תשנה את עצם משטרה הכלכלי, ותמיר את הקפיטליזם הממלכתי שלה בשוק חופשי באמת. בשוק כזה, שבו הממשלה תחדל לסבסד את תעשיותיה ולהעניש את מתחרותיה, ארה"ב תצליח לצמצם את הגירעון העצום במאזן המסחרי שלה עם סין.

הסובסידיות המהלכות אימים על ארה"ב הן אלה המוענקות לחברות סיניות במסגרת היוזמה "תוצרת סין 2025". בייג'ין יוצאת מגדרה להעניק בכורה, שלא לומר מונופול, לחברות סיניות על ענף הבינה המלאכותית (AI). סין כמובן רוצה בכורה לא רק בגבולותיה, אלא גם הרחק מעבר להם. קרן הלייזר בג'יבוטי, והדגל החדש בסנטו דומינגו, הם רק מטאפורה על יעדים ועל שיטות.

מה היה קרל מרקס אומר על כל זה? ספק אם הוא היה מתפעל מן השימוש בשמו. את משטרה של סין הוא לא היה חושב לקומוניסטי, או לסוציאליסטי. הוא היה מופתע לטובה מהיקף התיעוש. כל מה שצריך בסין עכשיו זה דמוקרטיה בורגנית, הוא היה אומר (אולי), כדי שהפרולטריון יוכל להפיל אותה, ולייסד את מלכות שמיים עלי אדמות. הוא היה די משיחי, כיאה לצאצא של שושלת רבנים. הוא רק רצה תיקון עולם.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב- https://tinyurl.com/karny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny