מגבלה שעשויה לחזק את בג"ץ

המתחים והמאבקים במערכת היחסים המשולשת ממשלה-כנסת-בג"ץ אינם חדשים במחוזותינו, אולם בשנים האחרונות אלה החריפו במיוחד, עד אשר באנו לפתחה של נקודת הכרעה בשאלה הקלאסית: למי משלושת אלה נתונה המילה האחרונה. נקודת הרתיחה ביחסים שבין הכנסת לבין בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ הביאה את החלק הימני, בממשלה ימנית ממילא, לקדם תיקון חוקתי-מערכתי, היורד ליסודותיה של הדמוקרטיה הישראלית, הלא היא פסקת ההתגברות. הוספת פסקת ההתגברות לחוק יסוד: החקיקה תאפשר לכנסת לחוקק מחדש חוק שייפסל בבג"ץ, וזאת ברוב של 61 חברי כנסת.

אכן, יש מקום גם לגנות את התהליך, לא משום עצם תוכנו, אשר כפי שאפרט בהמשך עשוי דווקא להועיל, אלא משום עיתויו הפוליטי והאירועים שמניעים אותו. הממשלה מקדמת את פסקת ההתגברות בזמנים שבהם לטעמה בג"ץ מוציא מלפניו פסיקות הפוסלות את פעולותיה, ולפיכך פסיקות אלה מצטיירות כ'שמאלניות', אף שלרוב אין בהן ולו שמץ של פוליטיות. מניע מסוג זה אינו אידיאלי לביצוע שינויים כה מערכתיים ויסודיים.

אך במה בכל זאת עשויה לתרום פסקת ההתגברות למערכת המשפט? נימוק ראשון נובע מעצם ההתנגדות המערכת השיפוטית לפסקת ההתגברות, כאשר ברור שהתנגדות נחרצת של השופטים רק מעמיקה את הקרע בין הרשויות, מקצינה את השיח ומחדדת את ה'צורך' בריסון בג"ץ. חיקוקה של פסקת ההתגברות, מאוזנת וצרה, תמנע פתחון פה למתנגדי בג"ץ. כאשר זו תחוקק, לא יוכלו עוד כל מקטרגי בית המשפט העליון לבקר אותו ואת פסיקותיו.

הפסקת השיח האלים כלפי בית המשפט העליון היא ערך ציבורי חשוב כשלעצמו. יש שיאמרו כי נימוק זה הוא בבחינת כניעה ל'שלטון ההמון', ויש בכך שמץ של נכונות, אולם קריאות כדוגמת "לעלות עם D9 על בג"ץ" נשמעות לא מפי ההמון, אלא מפי חברי כנסת שמקדמים הלכה למעשה יוזמות להצרת צעדיו של בית המשפט.

פסקת התגברות, שמתקבלת בהסכמה של מערכת המשפט ובלגיטימיות ציבורית, עשויה להוריד מסדר יומה של הכנסת יוזמות חמורות הרבה יותר, ליצור יציבות במבנה הרשויות, ולהגביר את אמון הציבור בהן.

נימוק שני עוסק בשאלה עצמה: האם חקיקת פסקת ההתגברות אכן פירושה ביטול ודאי, סופי ומוחלט של עליונות המשפט, בהנחה ואכן קיימת עליונות כזו? האם אכן יחדל סופית מלהתקיים אותו מוסד שתפקידו למנוע את עריצות הרוב על המיעוט? תיאורטית הסכנה אכן קיימת.

אולם המציאות מוכיחה כי בג"ץ ממילא ממעט לפסול חוקים והחלטות ממשלה, וגם המעט שנפסלו - ממילא חוקקו לאחר מכן תוך הדרוש תיקון. להערכתי, גם אם תעוגן פסקת ההתגברות, יישמר כוחו של בית המשפט העליון ושל בתי המשפט על ערכותיהם השונות, העושים מדי יום משפט צדק באלפי תיקים. יתירה מכך: גם השרים יודעים שפסקת התגברות - מחייבת אחריות. חברי הכנסת יודעים כי יהא זה משגה אדיר לחוקק מחדש שוב ושוב כל חוק שנפסל בבג"ץ, וכי שימוש מוגזם בפסקת ההתגברות כדי 'להתגבר' על פסיקה צודקת וראויה, תגחיך את פסקת ההתגברות ותביא בסופו של דבר לביטולה.

אין בכוונתי לקבוע חד-משמעית כי חקיקתה של פסקת התגברות תועיל לאזרחי ישראל ולמערכות המשפט ואכיפת החוק, אולם יש להביא בחשבון שיקולים אלה במסגרת הדיונים המקצועיים בנושא. השאלה מי גובר, הכנסת או בג"ץ, מתנהלת זה עשרות שנים. המתחים בין הרשויות גבו מחירים כבדים במונחים של הרמוניה שלטונית ויציבות דמוקרטית. לטעמי אפשר שנשאל: האם סיום מחלוקת עמוקה זו לא תביא בסופו של דבר תועלת לאזרחי ישראל.

■ הכותב הוא ראש לשכת עורכי הדין לשעבר.