עריצות הרגולציה והפוליטיקה של שומרי הסף

ביום א' השבוע דיברה שרת המשפטים איילת שקד בישיבת הממשלה על הכבדת הרגולציה בשוק ההון על-ידי דורית סלינגר, הממונה על רשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון, וכינתה אותה "הרגולציה השקטה", מכוונת למבול של תקנות שעוברות בשקט, בלי שום איזונים ובלמים. 

שקד לא אמרה זאת במפורש, אבל היא בוודאי מתכוונת למה שאני קורא "עריצות הרגולציה", והיא באה לידי ביטוי במיזוג המתוכנן של בנק מזרחי טפחות לבנק אגוד, שמייצג את כל החוליים ששקד דיברה עליהם עקרונית.

הנה מה שיש לנו בפסטיבל מזרחי טפחות ואגוד: בנק זניח במערכת הבנקאית (אגוד, עם בקושי 3% נתח שוק) שלא מסוגל ולא יכול לתרום לצרכן כמעט במאומה מבחינה תחרותית; בנק גדול (מזרחי טפחות), שרוצה לבלוע אותו ולהציל אותו ממנהליו ומנכותו בשוק; רגולטור א' (בנק ישראל), שתומך במיזוג; רגולטור ב' (רשות ההגבלים), שבודק את המיזוג ומשמיע קולות של אי-שביעות-רצון ממנו; שר א' (שר האוצר, משה כחלון), שלא מצליח לקדם את תוכנית האשליות של ועדת שטרום לתחרות בבנקים ומנהל קרבות אגו עם הנגידה קרנית פלוג; שר ב' (שר הכלכלה, אלי כהן), שתפס טרמפ על כל הפסטיבל והצטרף לקמפיין של "טובת הצרכנים" המתנגדת למיזוג; והמחליט א' (עו"ד אורי שוורץ, היועץ המשפטי של רשות ההגבלים), שאמור לקבל את ההחלטה על גורל המיזוג, בגלל ניגוד העניינים שבו נמצאת מיכל הלפרין, העומדת בראש הרשות.

שוורץ נפגש עם השר כהן, רק כדי להגחיך את התיאוריות ששומרי הסף שלנו אינם תלויים בפוליטיקאי כזה או אחר ומקבלים החלטות מקצועיות לעילא ולעילא, רק לטובת הצרכן. נו, באמת, פוליטיקה הייתה ותהיה קיימת תמיד ברגולציה - כי איפה שיש אנשים, יש פוליטיקה, ואיפה שיש שאיפות לקידום הקריירה, חייבת להיות פוליטיקה. כך זה עם שופטים וכך זה עם רגולטורים בכל תחום. שוורץ הרי היה מועמד לתפקיד הממונה על ההגבלים, ואם הוא רוצה להמשיך הלאה, בין אם ברשות או בסקטור הציבורי, הוא יודע את כללי המשחק. הם לא כתובים, אבל כולם משחקים לפיהם. מכרזים למשרות? כולם יודעים שמאחורי הקלעים תופרים את המועמדים למכרזים האלה.

מסווה מזויף של דאגה לצרכנים

ויש כמובן אינטרסנטים, שמלבישים על בנק אגוד את הפנטזיה שהוא תורם לתחרות, שהוא בנק קטן וממזרי, שיעצבן את הבנקים הגדולים, אבל כמעט כמו כל פנטזיה, היא תישאר אי-שם במדפי המוח ולא במציאות בשוק הבנקאות. ואחרי כל החלטה, כזו או אחרת, יתקיים דיון בבית הדין להגבלים עסקיים, שזה עוד פלפולים משפטיים ועוד פרנסה יפה לעורכי דין.

זה לא סוד גדול שהרגולציה, הביורוקרטיה והמשפטיזציה בישראל היא מכת מדינה, והיא באה לידי ביטוי בדירוגים הבינלאומיים. ציוניה של ישראל נמוכים במיוחד במדדים של מורכבות רגולטורית, ועם זאת, צריך להבין שרגולציה נמצאת ותימצא בכל מקום בעולם העסקים. ברובה היא נעשית מתוך כוונה טובה, אבל בדרך-כלל השאיפה האובססיבית שלה לתקן את העולם, לרדוף אחרי מטרות דמיוניות ולרצות עיתונאים בכל מחיר, גורמת הרבה יותר נזק מתועלת לצרכנים.

איש אינו רוצה, כמובן, רגולציה חלשה; כל משק חייב רגולטורים חזקים, שינסו לתקן את עיוותי השוק ויעמדו מול קבוצות שיש להן יותר מדי כוח ויותר מדי כסף. אבל בישראל המצב שונה לגמרי: יש כאן יותר מדי רגולטורים, שנוטים יותר מדי להתנגח זה בזה ולדבר יותר מדי על "השליחות הציבורית" שלהם או להתרברב על מלחמתם "למען האינטרס הציבורי".

"למען האינטרס הציבורי" כל אחד מאותם רגולטורים מעסיק איש יחסי ציבור פנימי, איש יחסי ציבור חיצוני ושורה של יועצים, וכל המערך הזה עולה למשלם המסים מיליוני שקלים לפחות בשנה לכל רגולטור, ומאות מיליוני שקלים לפחות בשנה בראייה כוללת מהקופה הציבורית - הכל במסווה מזויף של דאגה לצרכנים.