טראמפ קרע לגזרים את כל נוסחות העבודה המוסכמות

ברק אובמה הכריז במערכת הבחירות שלו ב-2008, כי מנוי וגמור איתו להיות נשיא "מתמיר" (transformational), גם אם התמורה שיביא תעורר התנגדות כזאת שהוא לא יוכל לחזור ולהיבחר לכהונה שנייה. מבוקשו כמעט ניתן לו. התמורות שניסה לחולל גזלו ממפלגתו את הרוב שלה בקונגרס, ודנו את רוב נשיאותו לשיתוק תחיקתי.

דונלד טראמפ לא ענד לעצמו תוויות כל כך מעמיקות. אבל הפרשנים ענדו בשבילו תווית אחת, החוזרת ומתאשרת: לא "תמורה" אלא "מיטוט" (התרגום שמציעה האקדמיה ללשון העברית למונח האנגלי disruption). לפני שהוא מכונן את הסדר החדש, טראמפ ממוטט את יסודות הסדר הישן.

הוא נפטר לא רק מן התוכן המדיני של מורשת קודמיו. זה מובן מאליו. הוא נפטר גם משיטות הפעולה ומנוסחות העבודה המוסכמות. העבר אינו מעניין אותו. הדוקטרינה של "המשכיות" היא לזרא לו. הבטחות שהבטיחו קודמיו אינן צריכות קיום. הוא מוכן לקרוע לגזרים כל חוזה שאינו מוצא חן בעיניו. הוא קורא תיגר על יחסי החוץ של ארה"ב בקלות השמורה לקוראי קריאות ביניים. בריתות ובעלי ברית הם אבני ריחיים על צווארו. "אמריקה תחילה" היא קודם כול "אמריקה לבדה".

רשיון חתרנות

ביקורתו על הסכם 2015 עם איראן היא רבת טעם. ההסכם ההוא לקה בוויתור על הטווח הארוך ובהנחות יסוד קלות להפרכה, כמו למשל תעתוע הדמיון על רצונה הטוב של איראן ועל הפרגמטיות של ממשלתה. אפשר לטעון בדרגה ניכרת של רצינות ושל שכנוע, שההסכם לא היה צריך להיחתם, בראש ובראשונה מפני שהוא העניק לאיראן רשיון חתרנות על פני כל המזרח התיכון.

השאלה היא איך לתקן טעות כזאת. קריעה לגזרים של החוזה אינה מתיישבת עם דיפלומטיה מתוקנת. ממשל אמריקאי נכנס להסכמה רב-צדדית, שאמנם אין לה תוקף של אמנה, או אפילו של חוזה, אבל היא הייתה שקולה כנגד הבטחה רשמית. זה עניינה של המשכיות בארצות דמוקרטיות: ממשלות יכולות להתחלף בבחירות חופשיות, אבל התחלפותן אינה מעניקה לארצותיהן את הרשיון לחזור בהן מהסכמים בינלאומיים.

מהפכות אלימות ומשטרים טוטליטריים עשו כן במרוצת ההיסטוריה. המהפכה הבולשביקית ברוסיה מיהרה להודיע, שהיא לא תכבד שום הסכם שעליו חתמה הממשלה הצארית, ולא תפרע את חובותיה. מצרים של עבד א-נאצר הלאימה את תעלת סואץ. קובה של האחים קסטרו הלאימה את כל הרכוש הפרטי האמריקאי. אפשר להרחיק עדויות עד הרודנים הפשיסטיים של אירופה בין שתי מלחמות העולם, אבל זה לא הכרחי.

חברות חופשיות נוטות לכבד התחייבויות קודמות, או לפחות לשאת ולתת על שינויים מוסכמים. להתחייבויות דיפלומטיות יש לכל הפחות ערך מוסרי, בייחוד כאשר הן כוללות בעלות ברית. הפרקטיקה הזו שקולה כנגד כיבוד תקדימים בבתי משפט.

לטרוק את הדלת

הנשיא טראמפ, תהיה הדעה על מניעיו הפוליטיים אשר תהיה, פרק אתמול את עול הדיפלומטיה. אפשר שהיסטוריונים של העתיד יראו ב-8 במאי 2017 צומת דרכים בתולדות היחסים הבינלאומיים. אפשר שביום הזה התחילו להתערער יחסי ארה"ב עם מערב אירופה. אפשר שביום הזה חזרה ארה"ב אל מצב עניינים, שבו אינטרסים מיידיים הצדיקו מהלכים חד-צדדיים.

זה היה מצב העניינים ב-150 השנה הראשונות של קיומה. לא היו לה בעלות ברית קבועות, התערבותה מעבר לים נועדה רק כדי להגן על נכסיה ועל אזרחיה, היא הייתה משוללת כל סנטימנטים (כפי שציווה לה הנשיא הראשון ג'ורג' וושינגטון באקט הסיום של נשיאותו, ב-1797).

האם זה צריך להטריד את מנוחתם של ישראלים? קשה לדעת. ישראל באה אל העולם שנה אחת לאחר שארה"ב החליטה להתמסר להגנת המערב מפני תוקפנות קומוניסטית (תוכנית מרשל לשיקום אירופה ודוקטרינת הבלימה של הנשיא טרומן, ב-1947). ישראל מעולם לא התנסתה בהוויה בינלאומית, שבה ארה"ב אינה המנהיגה המוסכמת והרצויה של המחנה המערבי. עכשיו יותר מכל רגע אחר מאז מלחמת העולם השנייה, ארה"ב קרובה לטרוק את הדלת בפרצופו של העולם החיצון.

ישראל אמנם יוצאת מן הכלל הזה. יחסיה עם ארה"ב התהדקו במידה דרמטית בשנה ורבע האחרונות. היא בעלת הברית היחידה, שנשיא ארה"ב מסמיך מעשה שגרה את צורכי הביטחון שלה לצרכיה של ארה"ב. אמנם בשלב מוקדם של מסע הבחירות שלו הוא כלל את ישראל ברשימת התלונות על ארצות ה"מקבלות ואינן נותנות", ואולי הקובלנה הזו עוד תחזור ותצוץ יום אחד. אבל היא לא צצה, בוודאי לא בפומבי, מאז השבעתו של טראמפ, בינואר 2017.

אף על פי כן מוטב שישראל תביא בחשבון, כי לפריקת העול ייוודעו תוצאות מרחיקות לכת. האמון של זרים בארה"ב פוחת והולך. שר החוץ הגרמני עד לאחרונה, זיגמאר גבריאל, הכריז כי הנזק שגישת טראמפ גורמת לברית הטראנס-אטלנטית עומדת להטביע את רישומה הרחק מעבר לנשיאותו. היעלמותו מן הזירה יום אחד לא תתקן אותה.

זה התחיל עוד ב-2005

ההערכה הזו נוגעת לצורה, לא לתוכן. עצם ביקורתו של טראמפ על עסקת 2015 מעוגנת בעובדות. אפשר בהחלט לטעון שההסכם שיקף חולשת דעת אמריקאית. עמדת האירופים כלפי איראן הייתה מלכתחילה תקיפה יותר מזו של ארה"ב. סוף סוף, האירופים הם שהטילו אמברגו נפט על איראן ב-2012. ממשל אובמה הוא שסלל את הדרך להסכם, אשר לא יישב בעיה עיקרית אחת (גרעין) והתעלם בהחלט מבעיה עיקרית אחרת (התנהגות).

ההחלטה להפריד את שאלת הגרעין משאלת התנהגותה של איראן במזרח התיכון לא נולדה בבית היוצר של ממשל אובמה. ראשיתה עוד ב-2005, זמן קצר לאחר שקונדוליסה רייס התמנתה למזכירת המדינה בממשל בוש הבן.

היא הגיעה אז למסקנה, שמוטב לדון עם איראן בשני מישורים נפרדים, גרעין ומדיניות אזורית. כמובן, שום דבר לא חייב את ממשל אובמה לאמץ את הנוסחה הזו, ותחילה נראה שהוא מעדיף עיסקה כוללת. אבל היוצרות התהפכו בשנה החמישית של כהונת אובמה. ב-2013 ארה"ב משכה את ידיה מן הניסיון להשפיע על תוצאותיה של מלחמת האזרחים בסוריה. גישתה אל כל שאלות המזרח התיכון השתנתה. היא התחילה לחתור לפשרה מרחיקת לכת עם איראן.

"איראן רצתה 8 שנים"

מבקר תקיף של העיסקה האיראנית הוא ריי טאקיי (Ray Takeyh), יליד איראן, לשעבר יועץ במחלקת המדינה, כיום עמית מחקר במועצה האמריקאית ליחסי חוץ (CFR). לפי ד"ר טאקיי, לוח הזמנים של העיסקה התיישב להפליא עם תכניות הגרעין של איראן. היא הייתה זקוקה לשמונה שנים כדי לפתח סרכזות (צנטריפוגות) מתקדמות להעשרת אורניום - וההסכם נותן לה את שמונה השנים האלה (רשימתו המלאה של טאקיי הופיעה בכתב העת Politico, ואפשר לקרוא אותה כאן).

טענת הנגד העיקרית היא שהעיסקה הנוכחית מעניקה כלים כלשהם למעקב אחר פעילותה הגרעינית של איראן. על זה אפשר להוסיף, אם גם רק בקריצה, כי ישראל לא הייתה מצליחה להניח את ידיה על הארכיון הגרעיני הסודי של איראן אלמלא נחתמה העיסקה. האיראנים העבירו את הארכיון אל המקום שבו היה קל יחסית לגנוב אותו מפני שרצו להעלים אותו מעיני המשקיפים הבינלאומיים.

פירוש אחד, נדיב למדי, של הגישה האירופית הוא שארה"ב היתלה בבעלות בריתה בחמש השנים האחרונות. היא החליפה כיוונים וטעמים, וציפתה שהאירופים יבואו בעקבותיה. הם עשו כן ללא התלהבות ב-2015, אבל אין להם כוונה לעשות כן פעם נוספת עכשיו.

תקוות שווא פיעמה בהם, שגם אם הנשיא טראמפ יסרב להאריך את השעיית הסנקציות על איראן, הוא לא ימהר לחזור ולהטיל אותן במלואן. הוא לא עמד בציפיות, אם כי יעברו שישה חודשים לפני שכל הסנקציות ייכנסו לתוקף. משייכנסו, איראן תחזור ותישלח אל הסגר בינלאומי מחמיר.

סנקציות ועוד סנקציות

חידוש מלא של משטר הסנקציות האמריקאי, גם אם ייעשה באופן חד-צדדי, יחזור וימחיש את עמדת הבכורה של ארה"ב בפיננסים הבינלאומיים. חברות ויחידים בכל רחבי העולם יצטרכו להחליט אם הם רוצים לעשות עסקים עם הבנק המרכזי של איראן - או עם הבנק המרכזי של ארה"ב. הדעת נותנת שהרוב הגדול יעדיפו את האופציה האמריקאית מסיבות אנוכיות בהחלט.

מכירות הנפט של איראן אולי לא יפחתו אל רמתן מלפני 2015, אבל יחול בהן כרסום ניכר (בסיבוב הקודם איראן נתקעה עם מיליון וחצי חביות ביום, בהשתתפות חלקית או מלאה כמעט של כל הקהילה הבינלאומית; עכשיו המספר יירד כנראה לסביבות 300,000. הנתונים מובאים בדיווח של בלומברג).

איראן תתקשה לקבל אשראי, תתקשה למכור איגרות חוב, תתקשה לתמוך בשער החליפין של הריאל. אם זה לא מספיק, ייתכן בהחלט שארה"ב תרחיב את משטר הסנקציות מעבר לממדיו בסיבוב הקודם. זה מה שאמר אתמול היועץ החדש לביטחון לאומי, ג'ון בולטון. הוא ידוע זה שנים כתומך במאמץ אמריקאי יזום להפיל את המשטר בטהרן.

כמו בצפון קוריאה?

ארה"ב נקלעת כאן לצומת דומה מאוד לזה שבו עמדה עד לאחרונה כלפי צפון קוריאה. הנשיא טראמפ היה משוכנע, וגם צייץ, שמשא ומתן עם הדיקטטורה הקומוניסטית של משפחת קים הוא "בזבוז זמן". הוא היה מוכן להחמיר את הסנקציות, ותבע מאחרים להחמיר. הוא איים בגלוי בפעולה צבאית ("אש וזעם").

והנה אתמול הוא הודיע כי מזכיר המדינה החדש שלו, מייק פומפיאו, נמצא בדרכו לפיונגיאנג; והוא עצמו מתכונן לפגישה היסטורית עם רודן הצפון קים ג'ונג און, אולי עוד החודש, אולי בחודש הבא. טראמפ אפילו מתענג בגלוי על האפשרות שיקבל פרס נובל לשלום על יישוב המשבר בקוריאה.

הייתכן שמשהו מעין זה יקרה בין ארה"ב לאיראן? הנשיא הביע אתמול את התקווה שהאיראנים יתעשתו, ויישאו ויתנו על הסכם חדש. חבר רפובליקאי בכיר בוועדת הביון של בית הנבחרים העריך אתמול שמשא ומתן ישיר בין ארה"ב לאיראן אמנם יתחיל בקרוב.

קצת קשה להאמין. בניגוד לצפון קוריאה, תהליך קבלת ההחלטות באיראן מורכב יותר מצירוף שתי הקפריזות האחרונות של המנהיג העליון. באיראן יש גם דעת קהל, המבטאת מפעם לפעם את תסכוליה. "וול סטריט ג'ורנל" דיווח השבוע על מאות מחאות של פועלים ועל שביתות וסכסוכי עבודה בכל רחבי איראן.

בטהרן אין זיגזגים

המשטר האיראני יתקשה לזגזג באופן שבו זיגזג ומוסיף לזגזג המשטר בצפון קוריאה. בניגוד לטראמפ, האייטוללה חמנאי אינו נוטה לשינויי כיוון דרמטיים. המשטר הזה נע לאט לאט, תוצאה של מאבק כוח מתמיד בין קנאים לפרגמטיסטים.

המשטר הזה לא השכיל לנצל את ביטול משטר הסנקציות כדי להתחיל רפורמה מסיבית. הוא בוודאי לא ניסה למתן את הדחפים המשיחיים העומדים ביסוד מדיניות החוץ ההרפתקנית שלו. נראה בעליל שהמשטר הזה מתקשה מאוד להסיק את המסקנות המעשיות ההכרחיות מחולשותיו הנתונות: מה עושה חיל החלוץ המהפכני שלו בטווח ספיגה מישראל? איזה אינטרס לאומי משרתת ההתערבות הנמשכת במלחמת האזרחים הסורית? מדוע המשטר אינו מחזיר את מהפכניו הביתה? זו התנהגות שאינה מתיישבת עם השכל הישר.

יש סימנים מסוימים, גם אם מוגבלים, שהמשטר מתחיל להבין כי הוא עשה מיקח טעות. הוא לא ציפה שהתנהגותו תניב קואליציה אנטי-איראנית פעילה בהשתתפות הסעודים, נסיכי המפרץ וישראל. אמנם הנשיא חסן רוהאני טען אתמול שממשלתו הביאה בחשבון את הסתלקותה הממשמשת ובאה של ארה"ב מעיסקת הגרעין, ועשתה הכנות כדי להבטיח שהמטבע הלאומי לא יתמוטט והחנויות לא יתרוקנו. אבל זו טענה מסופקת.

רוהאני עצמו מגלה טפח של המבוכה המציינת את תהליך קבלת ההחלטות. הוא אומר, כי הורה לרשות האנרגיה האטומית של איראן להתכונן לחידוש של העשרת האורניום - אבל הוא רוצה תחילה לדבר עם האירופים, עם הסינים ועם הרוסים על האפשרות של המשכת העיסקה גם בלי ארה"ב.

אבל היא תוכל להימשך רק אם האירופים יחליטו לקרוא תיגר על ארה"ב, ולהגן על קהילות העסקים שלהם מפני התוצאות של הפרת הסנקציות האמריקאיות. אם יעשו כן, האירופים יקבלו עליהם סיכון ניכר. טובות ההנאה מעסקים עם איראן אינן שקולות כנגד כניסה חופשית לשוקי ארה"ב. יתר על כן, בעוד שלושה שבועות (אחד ביוני) טראמפ יחליט אם להטיל מכסים על יבוא פלדה ואלומיניום מאירופה. האירופים זקוקים לכל קורטוב של רצון טוב מצד נשיא ארה"ב, ועסקים עם איראן לא יבטיחו להם את הקורטוב.

התוצאה הסבירה ביותר אפוא היא התמוטטות מלאה של עיסקת הגרעין, עם משטר סנקציות מזיק אבל אפקטיבי פחות ממה שהיה.

מה חושבים בוושינגטון

התגובות הפוליטיות בארה"ב היו לפי שעה צפויות בהחלט: הרפובליקאים מתייצבים לצד הנשיא, הדמוקרטים מבקרים אותו. אבל אחת ההערכות בוושינגטון אומרת שאילו הועמד העניין זה להצבעה חשאית במליאות הקונגרס, רוב גדול היו מתנגדים להסתלקות מן העיסקה. מוגבל מאוד הוא התיאבון הציבורי להתחייבויות חדשות מעבר לים, ובמיוחד התחייבויות עם פוטנציאל צבאי במזרח התיכון. התומכים הקולניים ביותר של הנשיא בשורה של ענייני פנים - כמו הגבלת הגירה, בעלות על כלי נשק פרטיים, צמצום הפלות מלאכותיות - אינם מרימים את קולם באותה התלהבות לטובת מדיניות נצית כלפי איראן.

ערב הנפת הדגל על בית שגרירות ארה"ב בירושלים, עניין טבעי הוא בשביל ישראלים לרחוש הכרת טובה לנשיא כל כך ידידותי. הוא עמד בדיבורו. אתמול, כאשר הודיע על חידוש הסנקציות נגד איראן, דונלד טראמפ הטעים את עמידתו בהבטחות.

הוא הבטיח להסתלק משורה של עיסקאות ושל הסכמות, שאת כולן תיאר כמכירת חיסול של אינטרסים אמריקאיים: ההסתלקות מהסכם הסחר החופשי של האוקיאנוס השקט, ההסתלקות מהסכמי האקלים של פריז, האיום להסתלק מהסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה, ועכשיו ההסתלקות מן העיסקה האיראנית.

הרבה נשיאים מגיעים לבית הלבן עם הבנה מוגבלת של מדיניות חוץ. אבל הם לומדים. דונלד טראמפ אינו כאחד הנשיאים האלה. הוא עומד בתוקפו. מעריציו יוסיפו להעריץ.

שאלות ותשובות - עונשים למפירי הסנקציות, אבל צפויים גם פטורים / וול סטריט ג'ורנל

מתי ייכנסו העיצומים לתוקף?

כל העיצומים שהוטלו על איראן לפני ההסכם מ-2015 נכנסו שוב לתוקף באופן רשמי, ובמסגרתם נאסר לעשות כל עסקה שהיא עם איראן, והוכנסו שוב לרשימה השחורה מספר רב של בנקים, יחידים וחברות שונות, כולל חברות תעופה. אך הממשל העניק לחברות ולבנקים אמריקאיים וזרים פסק זמן של כמה חודשים להתרת הקשרים הקיימים עם איראן.

מי ייפגע?

ארה"ב תחשיב למפירת עיצומים כל חברה שלאחר ה-6 באוגוסט תמשיך לייצא לאיראן מטוסים וחלקי מטוסים, תבצע עסקאות עם גורמים איראניים בדולר אמריקאי, תסחור בזהב ובמתכות אחרות או באג"ח איראניות ריבוניות, או תבצע עסקאות רכב. ב-4 בנובמבר ייאסר על כל החברות והיחידים לרכוש נפט איראני, לעשות עסקים בנמלי איראן או בתעשיית ההובלה הימית האיראנית. חברות ויחידים אלה יידרשו לנתק את קשריהם עם מגזר הביטוח האיראני ועם הבנק המרכזי של איראן.

מה יקרה אם חברה או מדינה לא ינתקו את קשריהן עם איראן במועד?

ממשל טראמפ הבטיח לאכוף את המדיניות החדשה שלו כלפי איראן באמצעות הטלת עונשים על כל ישות שתפר את תוכנית העיצומים, כולל חסימת הגישה לשווקים האמריקאיים.

האם יש פטורים כלשהם?

כן. לממשל יש גמישות רבה באופן שבו הוא יאכוף את העיצומים האלה. הוא יכול להעניק פטורים למדינות שצמצמו משמעותית את רכישות הנפט שלהן, למשל, או פשוט לבחור שלא להטיל עונשים אלה על חברות או יחידים שיפרו את הדדליין שלו.

למה הממשל עושה את זה?

כדי ללחוץ על איראן ועל צדדים חשובים אחרים בהסכם הגרעין להסכים לחתום על הסכם חדש שיענה על חששות הממשל בנוגע ליכולתה של טהרן לפתח נשק גרעיני, לקדם את תוכנית הטילים הבליסטיים שלה, ולתמוך בארגונים שאותם מחשיבה ארה"ב לארגוני טרור, וכן במיליציות שפועלות באזור.